הפוסט של עידן לביא לעמרי שקיפח חייו

עידן לביא כתב פוסט שהוא מונולוג מצמרר שנכתב לעמרי ז"ל ובנו, על מה שהתרחש איתו כשצעד עם בנו ומשפחתו באותו מקום שבו היו עמרי ועילי וכמעט קיפח את חייו יחד עם בנו. {פוסט מצמרר}

את הפוסט הוא פותח במילים: "היי עמרי, אקדים ואומר שבעיניי אתה גיבור. לא רבים היו בסיטואציה הזו שלך, ועוד פחות היו כאלו ששרדו. אבל היו כאלו ששרדו. ואני אחד מהם.

כבר המון זמן רציתי להעלות על הכתב את מה שעברתי, אבל התביישתי. אני? דווקא אני אכתוב על משהו כזה? אני אדם חייכן, שמצחיק בכל הזדמנות שיש לו, אני אבוא עכשיו ואכתוב על המועקה הזו שנחה לי על הלב כבר שנתיים? לא יודע, אני מניח שראיתי במקרה המצער הזה מעין הזדמנות לספר, ליידע אחרים, ואולי זו בכלל הדרך שלי להתמודד סוף סוף עם מה שקרה.

עידן מספר את סיפורו האישי והמצמרר: "הסיפור שלי אירע לפני שנתיים. נסענו אני ואשתי עם הילדים לנחל דוד, שנמצא בסמוך לקיבוץ עין גדי. המקום מרהיב, מוכרח להגיד. מפלים מכל עבר, עליות ומורדות, מעיינות. משהו שכל אחד צריך לראות.
כששאלנו אם המסלולים מתאימים לילדים, אמרו לנו שכן. טוהר הייתה בת 5 ושליו היה בן שנתיים. מה אני אגיד לך, עמרי, זה נשמע כמו חוויה משפחתית אמיתית. אז זהו, שלא. בתחילת המסלול, שסומן מראש, היו כל עזרי הבטיחות הקיימים- מעקות, תמרורים, סימני דרך. כל מה שאתה צריך בשביל לשמור על עצמך במקום כזה.
אבל לאט לאט, ככל שהמשכנו במעלה ההר, המצב השתנה. התמרורים הפכו דהויים יותר ולא פעם מצאנו את עצמנו שואלים אחרים לאן צריך ללכת. השבילים הפכו צרים יותר, כך שלא יכולנו עוד ללכת אחד ליד השני, אלא אחד מאחורי השני. אבל כל עוד היו מעקות בגובה הילדים, עוד איכשהו שיחררתי, ואמרתי לעצמי שהנה, עוד קצת, והמסלול יחזור להיות רחב יותר.

כמובן שטעיתי. ככל שהתקדמנו הלאה, המסלולים הפכו אפילו לעוד יותר צרים, כך שהיית צריך לבחון צעדיך בשביל לא למעוד.

הבעיה האמיתית התחילה כשהגענו למקטעים צרים מאוד, ובהם- אין מעקות. אתה מבין עמרי? מצאתי את עצמי במצב לא פשוט. מצד אחד, אני עם שני ילדים ואישה שעד לאותו רגע לא התלוננו, גם לא בגלל השמש הקופחת, ומצד שני, קטעים מאוד צרים, ללא מעקה, ובאיזור מאוד מאוד גבוה.

ובקטעים שבהם לא יכולתי לסמוך על האינסטינקטים שלי, הוריתי לאשתי לחכות בכדי שאעביר את הילדים אחד אחד.

ואז זה קרה- באחד המקטעים היו מדרגות ישנות מאבן, כשלצידן אין מעקות. האבן הייתה חלקלקה, והיה קשה מאוד לעלות אותה בלי עזרה. גם למבוגר זה לא קל, אז לילדים על אחת כמה וכמה. שליו התחיל להתייעף וביקש שארים אותו על הידיים. הבטתי למטה על התהום האיומה, והתחלתי לרעוד. טוהר ואשתי כבר עברו את המדרגות וחיכו לנו שנגיע. ״אבא, תרים אותי״ הוא אומר לי. איזו ברירה הייתה לי, קילומטרים רבים מתחילת המסלול? הוא תינוק. הוא סומך על אבא שלו שיעזור לו. איך יכולתי לסרב?
אז לקחתי אותו על הידיים.

כשהגענו למדרגות, במפתיע, הצלחתי לעלות את כולן בלי עזרה. בין המדרגה האחרונה להמשך המסלול, הנחתי את רגלי, שנחתה על אבן. אבן קטנה, שלא שמתי לב אליה. האבן גררה את רגלי, ופתאום מצאתי את עצמי נגרר אל התהום, כששליו בידיים שלי. הרגל פשוט צפה לה על המסלול.

״שליו!״ שמעתי צעקה. קורין אשתי, וטוהר, הבת שלי, עמדו מטרים מאיתנו. זה נמשך שניה אחת, אבל בראש שלי כבר עברו לי כל כך הרבה מחשבות. ״זהו, זה הסוף״
״אם אנחנו נופלים, אני מחבק את שליו חזק ומסתובב. אם אני אקבל את המכה, הוא לפחות ישרוד״. כבר התחלתי לתאר לעצמי איך אני נופל, ורואה את קורין וטוהר מתרחקות מעיניי.

כאן הוא מתאר את הנס שקרה לו: "ובשניה האחרונה, ממש בשניה האחרונה, כל כך קרוב לשפת הצוק, האבן נעצרה. נותרתי בפיסוק כל כך גדול, שלא ידעתי אפילו שרגליי מסוגלות לזה. נאבקתי להישאר למעלה, אבל האבן, האבן היא זו שהכריעה. נותרנו בחיים. סידרתי קומתי, והמשכתי לקורין ולבתי. ״בואו נרד מההר הזה״ הפצרתי ״זה לא מקום לילדים״. קילומטר אח״כ כבר סיימנו את המסלול, וחזרנו הביתה.

באותו היום, קיבלתי את חיי בחזרה, ואת חייו של בני, כאילו נולדנו מחדש. אבל הלידה הזו הייתה כואבת. שליו אולי לא יזכור שום דבר מזה, אבל אני? נהייתי אבא חרדתי, שלא מוכן לקחת סיכונים. בנוגע לילדים שלו. כל דבר שרק נראה לאחרים כמו אתגר, לי נראה כמו משהו שבסופו יכול להיות מוות. שלא תטעה, עמרי, אני לא מפחד מהמוות. כל פחדיי מסתכמים בשמירת חייהם של משפחתי. הם סיבת הקיום שלי, הם הדם שזורם בעורקיי. אם משהו יקרה להם…טוב, אני לא באמת רוצה לחשוב מה יקרה לי.

מאז ועד היום, על פי מה שהבנתי, המצב ההוא בנחל דוד עדיין קיים. אין מעקות, שבילים צרים, אבנים רעועות, שלטים דהויים. בשנה שעברה תיירת מאנגליה נפלה שם, ובמזל רק שברה את רגלה. מה צריך לקרות בכדי שרשות הטבע והגנים יסדרו את זה? כמה אנשים צריכים עוד לסכן את החיים שלהם?

עידן ממשיך את התיאור הנורא שחווה: "היית גיבור בעיניי עמרי, הייתי במצב הזה, אז אני יודע בדיוק אילו מחשבות עברו לך בראש. אני כל כך מצטער שאתה נאלצת גם להפעיל אותן. אני מצטער אם ניצלתי את הסיפור שלך בכדי לספר את שלי, רק שחשבתי שאם היית יוצא מזה, היית רוצה להילחם בהם. היית רוצה לצעוק את הצעקה אותה אני צועק עכשיו. תודה לך שנתת לי תקווה, לדעת שאני לא היחידי שהיה קופץ ככה בשביל הילד שלו. תודה לך שהיית שם בשביל הבן שלך. הוא יעריך אותך ויאהב אותך עד סוף ימיו. וגם אני אזכור אותך, אתה אחי הגדול מעתה והלאה. אני אכבד את זכרך, ואצעק את הצעקה שלך במקומך. הלוואי ומותך לא יהיה לשווא. עמרי ניר, יהי זכרך ברוך".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.