הפקיד /מנחם רהט

• קונסולריי הוא יועצו של המנהיג, אבל לעולם אינו שוכח שאינו יותר מפקיד * בניגוד לקונסולריי המקורי, שוכח היועץ המשפטי, שתפקידו לייעץ ולא להגחיך את השר שמעליו

הקונסיליירי שוב התבלבל. הוא שכח שהוא רק קונסיליירי. הוא שכנע את עצמו להאמין, שהוא זה שעומד עומד בראש הפירמידה, מעל לשר הממונה עליו.

אילו הסיפור הלא יאומן של הקונסיליירי שמתיימר להתנשא ממרום פקידותו, היה מתרחש בשורות המאפייה, לבטח היו מעסיקיו מרסנים את חוצפתו בשיטות המאפיה, באופן שיבהיר לו אחת ולתמיד את מידרג ההיררכיה האמתית: מי למעלה ומי למטה, מי משרת את מי. אבל מדינת ישראל אינה מאפייה, ועל כן היה עליה לפעול בשיטה שהדמוקרטיה מעמידה לרשותה: למרוח את האיש המתנשא על שריה, בזפת ובנוצות, ולגלגל אותו מכל המדרגות. אלא שבמקומותינו, גם מהלך כה פשוט, כה דמוקרטי, אינו ננקט, ולכן הקונסיליירי ממשיך לחגוג ולחלק בפומבי ציונים לשרים בממשלה הממונה עליו. עולם הפוך? לאו-דווקא. עולם עקום.

למי שלא הבין את כתב הסתרים הזה, הנה פירוש רש"י: קונסיליירי, למי שלא התוודע להווי המאפיה הסיציליאנית, הוא יועץ הסתרים שתפקידו לייעץ ל'בוס', אבל בשום פנים לא להחליט במקומו. במקרה של נסיון מצידו של הזנב לכשכש בכלב, כלומר לקבוע עמדה מול הבוס, מטופל הקונסליירי באמצעים מאפיוזים, על מנת שיבינו הוא ושכמותו, שהוא בסך הכל פקיד, רק פקיד, בכיר ככל שיהיה, אבל שום דבר לא מעבר לכך.

שחצנות גסה ויהירה

במה דברים אמורים? בוונדטה פומבית שמנהל ברוב חוצפה עו"ד יהודה ויינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, כנגד השרה הממונה עליו, שרת המשפטים איילת שקד, שבמהלכה הוא מאשים אותה, בחשיבה ילדותית, פשטנית. כדבר הזה, כמדומה, עוד לא אירע בישראל, שפקיד ממונה יחציף פניו כנגד השר הממונה עליו, ועוד בפומבי, ובכל זאת יישאר על כיסאו כאילו לא אירע דבר.

אילו היה קצין צה"ל משמיע נאום שיטנה פומבי שכזה כנגד הרמטכ"ל, או שר הביטחון, הוא היה עף תוך שעה. כך היו מן הסתם נוהגים גם בכל כפיף עז מצח אחר, שיוצא נגד הממונים עליו בנאום יהיר, גס רוח ושחצני. זוהי, רבותי, הדמוקרטיה. אלה כללי המשחק. לא מוצא חן בעיניך, אדוני הפקיד הבכיר? התכבד לחתום על מכתב התפטרות, ולכתךָ לשלום. אבל מי הירשה לך – הפקיד הלא נבחר! – להחציף פנים כנגד הממונים עליך, נבחרי הציבור כדת וכדין, שבידיהם, ורק בידיהם, מסורה המשילות?

הכל החל עם מינויה של איילת שקד לשרת המשפטים, בניגוד לעמדת האליטה המשפטית הישנה. אבל שקד לא נבהלה. "נדמה", אמרה, "שהמשילות אינה מסורה עוד בידי העם, אלא בידי אנשי מערכת המשפט. אין זה סוד שאני מבקשת לחזק את מעמדם של נבחרי הציבור, ברשות המחוקקת והמבצעת, לפעול לחיזוק ריבונותה של ממשלת ישראל ויכולתה של הממשלה לפעול ולמשול, והכול תוך שמירה על מעמדה של הרשות. עלינו למצוא את הנוסחה לאיזון הראוי בין כלל הרשויות".

דברים נכוחים אלה ביטאו תחושות המקוננות בלב רבים מאוד מאזרחי ישראל (אם לשפוט על פי תוצאות הבחירות), שראו בעיניים כלות כיצד הרשות השופטת – שמינתה את עצמה בשיטת חבר מביא חבר – חטפה את המשילות מידי המחוקקים שנבחרו לתפקידם בבחירות דמוקרטיות לגיטימיות, וניכסה אותה לעצמה. "פיראטיות שיפוטית", כינה מחטף זה, שאין לו שום אסמכתא בחקיקה, המשפטן האמריקאי הבכיר ריצ'ארד פוזנר. המשפטן האמריקאי סטיבן ברייר, מצא שביהמ"ש בישראל אינו רואה עצמו כפוף למחוקק באופן מוחלט, ואף לא באופן יחסי, ומתייחס אל החקיקה הלגיטימית של נבחרי העם כאל טיוטה ראשונית בלבד. המלצה בלבד.

ולא זו בלבד. מערכת המשפט טישטשה את גבולות עקרון הפרדת הרשויות. מדובר אם כן במהפך משפטי אנטי דמוקרטי מובהק. אלא שבחירות 2015 סיפקו לנבחרי העם הזדמנות לתיקון המעוות, בהחזרת המשילות לידיהם. זוהי פחות או יותר רוח הדברים שהשמיעה השרה שקד.

וזה מה שמפחיד את ממלכת המשפט. ככלות הכל, מה פתאום שתוותר על העוצמות-לא-לה, שניכסה לעצמה?

מכוחה של אותה אימה שפוקדת את האליטות השוקעות, יצא השבוע הרועץ המשפטי לתקוף, בבוטות ובחוצפה יתירה, את השרה שקד, הממונה עליו כזכור, מבלי לנקוב בשמה: "יש הסבורים שבישראל של היום המשילות אינה עוד בידי נבחרי העם, אלא בידי מערכת המשפט, ואף סבורים שקיים טישטוש בין הרשויות וצריך למצוא נוסחה חדשה לאיזון. אני חולק לחלוטין על הדברים הללו. זו תפיסה פשטנית ובלתי מבוססת של המושג משילות".

הרועץ המשפטי

ויינשטיין לא רק הסית כנגד השרה הממונה עליו, ואף הגחיך אותה ("תפיסה פשטנית"), אלא אף המציא מציאות בדויה, כאשר שם בפיה דברים שכלל לא אמרה – ואז יצא ליתקפה שחצנית נגדה.

מעידותיו של הרועץ המשפטי אינן תופעה חד פעמית. הוא למשל היה זה שפסל את מינויו של גלאנט לרמטכ"ל, אבל גילה רפיסות במלחמה הכוללת בשחיתות הציבורית: סגר לליברמן את תיק חברות קש, למרות שטובי המשפטנים בפרקליטות גרסו ש"התיק הזה צריך היה להגיע לביהמ"ש", כפי שסגר גם את תיקי 'ביבי טורס', ח"כ לשעבר שיטרית שנחשד בפרשת העוזרת בביתו, 'השופט המכה', ועוד. מצד שני, הוא קיבל החלטות תמוהות כמו חשיפת החקירה השקטה בפרשת 'ישראל ביתנו' דווקא ערב הבחירות; או החקירה הפלילית ההזויה-להדהים כנגד הפצ"ר לשעבר מנדלבליט (שנסגרה לבסוף). ואלו דוגמיות בלבד.

בישראל מכהנים רק שני אנשים חזקים ממש: ראש הממשלה והיועהמ"ש. אלא שבעוד שראש הממשלה, נבחר הציבור, נתון לביקורת הציבור, שבכוחו לסלקו בכל רגע, באמצעות נציגיו, מתבצר היועהמ"ש מאחורי המינוי שהעניק לעצמו, להיות ממונה-על, על נבחרי הציבור. מחובתה של הממשלה כולה להחדיל פארסה זו. כל יום נוסף שעובר ללא הגדרה מחדש גבולות גיזרתו, בכפוף למיטב עקרונות הדמוקרטיה, הינו יום מיותר נוסף של פגיעה ביסודות הדמוקרטיה ובסדרי מימשל תקין.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.