הפרות סדר או אינתיפדה? אקטואליה מפרשת השבוע

המוסלמים הם לא הבעיה האמיתית שלנו. הבעיה האמיתית שלנו היא מלחמת הדת שאנחנו מנהלים נגד עצמנו. מה שאנחנו טוענים כאן הוא שאזלת היד שלנו בירושלם ובכלל היא תוצאה ישירה של מלחמת הדת הזאת. שבמקום להילחם עם עצמנו כדי לדבוק בדרכו של יעקב וממילא לזכות בברכה שברכו אביו יצחק, אנחנו מעדיפים להיסחף לדרכו של עשו

״דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכל יום מעוטרים העתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעתון וקראנו אדם מישראל… נהרג הנחנו את סעודתנו, עכשיו שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש קורא ואומר שוב נהרג יהודי, שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים ואנו יושבים ומבליגים. והרשות מה עושה, עושה עוצר. יושבים להם ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חצים, ובעלי חצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שהרשות אינה עושה את שלה ואי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים.״

שלטון בריטי שלטון ישראלי
לא אני כתבתי את הקטע הנ"ל, עגנון כתב (שירה, עמ' 95). הפיסקה הזאת הגיעה בוואטסאפ ונראתה לי מתאימה לחלוטין למה שקורה היום לכן החלטתי לפתוח בה את הרשימה השבועית. כל כך מדויק אבל יש הבדל אחד והוא מנקר עינים – הרשות של אז היתה חיצונית, שלטון כיבוש, זר, אנגלי. כי הסיפור הזה נכתב כנראה בימי מה שמכונה 'המרד הערבי'. היום יש לנו שלטון ישראלי לכאורה והמאורעות חוזרים על עצמם בדיקנות מפחידה. גם כעת, במדינת ישראל העצמאית לכאורה, התרגלנו לכך שיהודים נרצחים וגם נדרשים להסתגר בבתיהם מפחד הפורעים בעוד אלה האחרונים חופשיים ללכת לכל מקום שיחפצו. ואם מישהו נוקט ביוזמה להרחיק אותם, ממקום עבודה למשל, מיד מודבקת עליו תווית שלטונית ותקשורתית של גזען והוא עלול להסתבך עם החוק.

בדרך אל התהום
ואף אחד מהחרדים למוסר הכביכול יהודי, אינו מקים קול זעקה נגד רמיסת זכותם הבסיסית של יהודים להסתובב חופשי בכל מקום בארצם שלהם. נו טוב, אפשר להמשיך בסגנון הזה עוד ועוד, עד סוף הרשימה, ועדיין נהיה רחוקים ממיצוי הרעיון. השאלה היא מה התועלת. הרי כבר לפני יותר מעשור כתבתי שהמדינה הזאת עלתה על נתיב התאבדותי, שהיא אצה אל התהום. כעת היא כבר קרובה מאד אל סיפו של התהום ומהירות התנועה שלה רק מתגברת. ואנחנו האזרחים עוקבים בדאגה, בחרדה, בתסכול, אבל אין בידינו להושיע. כי גם אם יש בינינו – ואין ספק שיש מי שיודע מה צריכים לעשות, יודע כיצד ניתן לעצור את רכבת המדינה הדוהרת אל התהום – זה לא יעזור, כי השלטון ימנע בעדו. והרי כלפינו האזרחים, השלטון יודע להפעיל את סמכותו ובמלוא ההחלטיות והחומרה.

להרגיע או להילחם?
ולשאלה שהוצגה ככותרת לרשימה זו, התשובה הנכונה היא לא הפרות סדר ולא אינתיפדה, התשובה הנכונה היא מלחמה. למרות שמה שרואים וחווים זה לכאורה הפרות סדר, וכך גם מקפידים להגדיר את זה המופקדים על האין ביטחון, קצת מוזר לקרוא הפרות סדר להתקפות יזומות של ערבים נגד יהודים. זו מלחמה והיא נמשכת כבר הרבה שנים. הרי כבר עגנון כתב על המלחמה הזאת ועוד בטרם פרצה המדינה. אלא מה – אם יקראו לה בשם הנכון, ייאלצו להילחם והם מאד לא רוצים מלחמה. מישהו אמר פעם שמדיניות ומלחמה הן שני צדדים של אותו מטבע, או משהו דומה. בעבר דיברנו לא אחת שהמלחמה האמיתית שעלינו לנהל היא בתוכנו פנימה, בתוך הנפש. לומדים את זה מפרשת השבוע שלנו, פרשת תּוֹלְדֹת, שבה מסופר על הולדת התאומים עשו ויעקב.
בלי פשרות רבקה אמנו נלחצה מריבוי התנועות של העובר בקרבה והלכה לבקש פתרון (בראשית כה): וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-ה'. [כג] וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ… אחת הבעיות שלנו היא ש'מלחמה' מצטיירת בדמיוננו כפעילות צבאית מוגברת, הפעלת כלי משחית למיניהם וכו'. אבל האמת היא אחרת לגמרי, האמת היא שכל עימות שבו צד אחד אמור לנצח ואין שום מקום לפשרה, הוא מלחמה. כך זה במלחמה שבין האחים עשו ויעקב וכך זה גם במלחמה הפנימית שאנחנו אמורים לנהל בתוך עצמנו. בתורת המוסר מכונה המלחמה הזאת "מלחמת היצר" יצר טוב נגד יצר הרע. את המלחמה הזאת אמור לנהל כמעט כל יהודי לאורך כל שנות חייו בעולם הזה ואין בה שום מקום לפשרות, זה או הוא או אני. וכל אחד שיחליט לעצמו איזה יצר זה 'הוא' ואיזה יצר זה 'אני'.

מלחמת גוג ומגוג
המלחמה הפנימית שכל אחד מאתנו אמור לנהל עם עצמו פירושה, בין השאר, בדיקה תקופתית (אם לא מתמדת) של הנחות יסוד והרגלי חשיבה. באחד השיעורים, כשדיברתי על כך שהתרבות שלנו, השפה וכו' הם לא באמת יהודיים, שאלה אחת המשתתפות אם אכן היומיום שלה מתנהל על פי תרבות שהיא זרה ליהדות. ביקשתי ממנה שתבחן בעצמה עד כמה המוזיקה, הספרות, הלבוש וכו' אצלה, מעוגנים במסורת ישראל. אחרי מחשבה קצרה היא הודתה שאכן קשה למצוא קשר ביניהם. והיא לא אשמה; זה החינוך(???) שמעניקה מדינת ישראל. הסיפור של פרשת השבוע, המאבק בין יעקב ועשו על הבכורה ועל הברכה, אומרים לנו חכמי ישראל, הוא הסיפור של כל אחד ואחת מאתנו. אנחנו אמנם צאצאי יעקב אבל בתוך כל אחד ואחת מאתנו מסתתר עשו קטן או גדול שמושך אותנו לכיוון הפוך מזה שהתווה לנו אבינו יעקב.

עשו או יעקב?
דרכו של עשו היא ליהנות מהעולם הזה ככל האפשר יותר, על בסיס המחשבה שזה כל מה שיש. לעומת זאת, דרכו של יעקב היא לפעול בעולם הזה מתוך ידיעה שהמציאות הזאת היא זמנית, שצריכים לחתור אל האמת המוחלטת וזו מצויה בהתחברות אל המימדים הרוחניים של ההוויה. למרבה הצער, קורה לנו שמתפתים ללכת בדרכו של עשו. זה לא נורא, כי כל עוד אדם חי בעולם הזה, תמיד יש דרך חזרה. הבעיה מחריפה כאשר מקבלים את דרכו של עשו באופן רשמי, קהילתי, ממסדי. כתוב שהמלחמה האחרונה היא מלחמת גוג ומגוג והסברנו בעבר שמדובר במלחמה רוחנית, במאמץ מכוון לנתק את היהודים מהקשר לבורא עולם ומנהיגו. כי רק בניתוק כזה, טמון הסיכוי לנצח את היהודים ניצחון סופי ר"ל. דומני כי הנבואה הזאת מתגשמת כעת לנגד עינינו. אנחנו מצויים כעת בעיצומה של מלחמת גוג ומגוג.

הארץ בפרשת השבוע
מהתבוננות במאורעות השבועות האחרונים, כולל המלל הבלתי נגמר של האחראים לאין ביטחון, נראה ברור שאין להם שום ביטחון בבעלות המוחלטת שלנו על הארץ הזאת. הם לא למדו את פרשת השבוע שלנו, לפחות לא את הקטע שבו יצחק מברך את יעקב פעם נוספת (פרק כח): [ג] וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים. [ד] וְיִתֶּן-לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ–לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹקִים לְאַבְרָהָם. מי שלומד פסוקים אלו ומתייחס אל התורה כפי שהיא, תורת חיים, אין מצב שישקול אפילו דיבור עם זרים על מסירת חלק מן הארץ לשלטונם. הֶרְגֵּש הקשר עם הקב"ה שנתן לנו את הארץ, מונע כל מחשבה זרה מסוג כזה. אלא שאנחנו ויתרנו על הקשר עם בורא עולם, בדיוק מה שרצה גוג ומגוג, ובכך נתערערה אחיזתנו בארץ ישראל ואפילו בירושלים.

מלחמת דת
יש הטוענים שהמוסלמים מנהלים נגדנו מלחמת דת. יכול להיות, אבל המוסלמים הם לא הבעיה האמיתית שלנו. הבעיה האמיתית שלנו היא מלחמת הדת שאנחנו מנהלים נגד עצמנו. פנים רבות יש לה למלחמה הזאת וכבר התייחסו אליה רבים וטובים. מה שאנחנו טוענים כאן הוא שאזלת היד שלנו בירושלם ובכלל היא תוצאה ישירה של מלחמת הדת הזאת. שבמקום להילחם עם עצמנו כדי לדבוק בדרכו של יעקב וממילא לזכות בברכה שברכו אביו יצחק, אנחנו מעדיפים להיסחף לדרכו של עשו בתקווה להיראות או לפחות להרגיש נאורים יותר. וההיסחפות הזאת מגיעה עד כדי מלחמה נגד כל מה שקדוש לעם ישראל. כולל סיכון חיים של יהודים, שזה הדבר הכי קדוש שיש. והרי את התופעה הזאת, גם בשכל אנושי פשוט לא ניתן להבין; רואים שהם רוצחים, שהם משתכרים מדם של יהודים, ונזהרים שלא לפגוע בהם.

מחר מתחדשים
כאמור, אפשר להמשיך בסגנון הזה עוד ועוד. אפשר לשאול למשל: איך מרשים לעצמם אנשים שנראים שפויים ואפילו תופסים עמדות מנהיגות, לדבר עם מי שמעודדים רצח יהודים ומוקירים את הרוצחים. הם לא מבינים שבכך הם עצמם נותנים הכשר לרצח יהודים? מסתבר שלא, כי הם לא מנהלים את המלחמה הנכונה, המלחמה הפנימית שבין עשו ליעקב. אפשר להמשיך אבל הגיע הזמן לסיים. כדאי לעיין בהפטרה של פרשת השבוע, מלאכי פרקים א' וב' בסוף תרי עשר, כדי לראות עד כמה אקטואלי התיאור שלו את הזילזול שלנו בכל מה שקדוש. אלא שבשבת זו חל ערב ראש חודש (כסלו) ולכן קוראים הפטרה אחרת, בשמואל א, כ. הפרק הזה פותח ב"מחר חודש". זהו פרק שמבטיח התחדשות שעתידה לצמוח מתוך המצוקה העכשווית. אין אנו יודעים כיצד בדיוק זה יקרה, אבל אין לנו ספק שזה יקרה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.