הצעקה של ההורים המנוכרים: מי ישמע אותה?

מירי גפן על הזעקה האילמת של האמהות והאבות שמנוכרים בעל כורחם מילדיהם. האמא שנוסעת להביא מגדנות לבן בישיבה והוא אפילו אינו יוצא, או האבא שנמנע ממנו לעשות שבת עם ילדיו. טור כואב

 "דע שיכולים לצעוק צעקה כל כך כל גדולה ואיש לא ישמע", כך שר מרדכי בן דוד. המילים הצועקות ללב התחברו לי לסדרה חדשה שעולה השבוע ביום חמישי ב"רשת". שם הסדרה: "קשר השתיקה", סדרה שתצעק את צעקתם של הורים חד הוריים שנוכרו מילדיהם.

את השורות הבאות אני כותבת כצעקה מליבי שתצטרף לצעקתם הגדולה של כמה הורים "מנוכרים" שאני מכירה.

אמנם מי שלא חווה על בשרו יבין פחות. מזלי הטוב שלא התנסיתי בכך ושלא אתנסה, אך מספיקה לי ההכרות של הקרובה בשביל "לצעוק" את צעקתם של אלו שהמציאות כפתה עליהם מציאות אכזרית של נתק מהילדים, של אמהות שבאטימות לב נותקו מחבל הטבור האימהי שלהן לילדים שסחבו תשעה חודשים, קמו אליהם באישון לילה ומסרו נפשן לגידולם, או מאבות שנותקו מילדיהם, דמם ובשרם, אבות שנקרעו להביא פת לחם לביתם ונתנו גב ביטחון של אב לילדים.

מה זה "מנוכרים", תשאלו? אז קודם כל אאחל לכולנו שלא נבין עומקם של דברים ולא נדע, אך ההגדרה הויקפדית הקרה, החיצונית, מסבירה שמדובר בהורים חד הוריים שנותקו מילדיהם בשל אמוציות וחוסר יכולת הפרדה בין השכל לרגש במערכת גירושין. הילדים חוו מטח הסתה פסיכולוגי שהשפיע על היכולת המצומצמת רכת שנים להבין שמדובר נטו בהסתה אמוציונלית ומנגד עומד הורה שיודע שהילד נקרע בתום לב מהזכות להתעטף באהבה הורית נוספת שתקל עליו בחיים.

אם היה זה מקרה יחיד, אולי היה קשה לשכנעני שקיימת בכלל מציאות אנושית בה מסוגלים להפריד בין הורה לילד, בין ילד להורה, אך מציאות החיים הכירה לי יותר ממניין אנשים שמתייסרים מההפרידה האכזרית הזו. כך שזה הוביל אותי לאמונה שמציאות חסרת כל רגש אנושי קיימת בעולם שבו צדק הוא רק כוכב ברקיע.

נחלי דמעות נשפכו מעיניה הרכות של חברתי, אישוניי ראו את האמת המצויה בגעגוע שלה לילדיה שדמם זורם בעורקיה ההוריים. זה לא דמיון שווא. כשאמא יושבת גמורה מצער וכאב בשומעה שביתה ילדה לה נכד ושמעה זאת מזרים, זה לא מציאות בדויה.

מדוע נלקחה ממנה באכזריות מנת אושר שמגיעה לה ביושר? כשאבא לא מוזמן לחתונת בנו, כולם רואים שחור על גבי לבן שמדובר בצריבה איומה בליבו האבהי. כשאמא נוסעת מרחקים עם מגדנות עד לישיבה של בנה והוא נותן לה לחכות שעות ולא יוצא אליה אפילו, זה נקרא ניכור הורי. כשאבא חולם על שבתות בצוותא עם ילדיו ומונעים זאת ממנו, זה נקרא ניכור הורי. ועוד ועוד דוגמאות שהאנושיות שבי מתקשה להעלות על הכתב. אבל נוכחתי לראותם מול עיניי. כאבם רודף אותי.

אתם הייתם מסוגלים להתמודד עם צער כזה לו זה היה קורה חלילה לכם? בטוחני שתשובתכם היא "לא"!

זו גם היתה תשובתי החד משמעית לו הייתי נשאלת בחזרה שאלה זו. זו הסיבה שניצלתי את קסת הכתיבה בשביל להעלות את המודעות הציבורית, בשביל לפתוח את הלב למי שנמצא בסרט הבלהות הזה ובשביל למנוע מקרים כאלו.

הבאתם ילדים לעולם? קחו אחריות להשפעות על הנפש שלהם. תפרידו בין השכל לרגש שלכם, שימו כעסים בצד, הקטינו צער התמודדות גרושים מהילדים, העניקו לילדים מנת אושר שמגיעה להם ביושר.

הגיעה העת להתיר את "קשר השתיקה" הזה.

צעקה כל כך גדולה. הגיע העת שאיש ישמע. בשבילכם, בשבילן, בשביל העתיד ובעיקר בשביל הנפש הצמאה.

6 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אני בעד ניכור הורי

    אני ממש בעד ניכור הורי כי ברוב המקרים הוא נוצר כשההורה גורם נזק לילדיו ואז עדיף להרחיק אותו. אם אלי פינשטיין היה מנוכר הורית הוא לא היה רוצח את ביתו והיא היתה איתנו עד היום

    עדי |
    הגב
  2. צריך לפרסם את התופעה הנוראה הזו.

    אסור לשתוק לחבר או חברה שגורמת נזק לילדיה. זה צער בעלי חיים לילדים ולהורים. לפחות לשאול אותם – "למה הילד לא רואה את אבא?" מה קרה פתאום? תודה.

    יוסי |
    הגב
  3. גם אני במצב העגום הזה

    אף אחד לא עושה עם זה כלום!!!

    ונותנים לפשע הזה לקום ולהיות על פני האדמה, מספיק שהצד השני משקר מה שבא לו ויקח שנים עד שמישהו יבין שקורה פה מחדל איום ונורא!!!

    יובל |
    הגב
  4. כמה נכון

    גיסי לא היה בחתונה של ביתו ושמע מאחרים שנולד לה בת ….

    נפתלי |
    הגב
  5. אלופה

    מירי את כלכך צודקתת מספורים שבאים אלי כשדכניתתתת

    יעל |
    הגב