הקטע שלי בפרשת אמור. קטטת רחוב. מאת: הרב זאב קצלנבוגן

בני אדם הם שחקנים טובים וטוב שכך. תארו לעצמכם שכל הגיג שהיה לי בבטן הייתי שולף אותו מיד ובלי סינונים. למשל ההוא הדיוט לא קטן, ההיא פטפטנית ללא תקנה ועל הסבא של השכן אני כבר בכלל לא רוצה לדבר… כנראה שזה לא היה נעים כל כך להיות בסביבתי. אנחנו לומדים לעטות על פנינו מסכות ולהשתדל להיות נעימים ומועילים לסביבתנו גם אם לא תמיד זה בא לנו בטבעי, ואכן כך צריך להיות. טורו השבועי של הרב זאב קצנלבוגן.

בס"ד

אבל ישנם מצבים ששם קצת קשה יותר להיות שחקנים. בשלושה דברים אדם ניכר אמרו חכמים במסכת עירובין "בכוסו בכיסו ובכעסו" בשלושת המצבים הללו המסכות יורדות להן די מהר ומתגלה לו מה שבפנים. יין וכעס משחררים את חרצובות לשוננו וכשהדברים נוגעים לכסף הכללים שלנו הם אחרים לגמרי… אחד מן המקרים הללו קורה בפרשתנו.

"ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האישה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן." (פרק כ"ד פסוקים י' י"א)

אין להם שמות לאנשים, הם אנונימיים לחלוטין. כל מה שאנו יודעים עליהם זו העובדה שאחד הוא בן לאמא ישראלית אך לא לאב ישראלי ואילו השני ישראלי באופן מלא. אבל פתאום מתברר שדווקא את אמו של בן התערובת אנו כן מכירים, אז מדוע לא הצגנו לפחות את שמה כבר בתחילה?

אין לנו גם מושג על מה פרצה המריבה, אבל כן ראינו מה היא תוצאת הכעס. לפתע בן התערובת מזכיר את שמו המפורש של הבורא ומקלל אותו. מאיפה זה יצא לו פתאום? אבל כנראה שהתפוח היה רקוב מבפנים. הכעס לא מייצר דברים חדשים, הוא רק מגלה את המסכה וחושף את הפנים האמיתיות.

חכמים מנסים להסביר את הביטוי 'ויצא'. מהיכן הוא יצא?

פירוש ראשון מסבירים חז"ל 'יצא מעולמו'. בבת אחת עזב המקלל את עולמו הפנימי, עולם הרוח. עולם של אמונה בבורא עולם ופרק את הכל. פרק את הכל ואיבד את עולמו. אבל נראה לכם שאנשים ברגע אחד עוזבים את הכל ופותחים חיים חדשים? ברגע אחד אנשים שורפים את כל הגשרים מאחוריהם, או שזה תהליכים פנימיים שמתפתחים?

בפרוש השני חז"ל מפרשים את המונח יציאה כהקשר לנושא הקודם המופיע בתורה. הסוגיא הקודמת היא זו שגרמה לו לצאת. בפסוקים הקודמים מתארת התורה את לחם הפנים. בכל שבת היו מניחים את לחם הפנים על השולחן במקדש והוא היה נשאר שם עד שבת הבאה, אז היו מחלקים אותו לכוהנים בני אותה המשמרת. בעיני בן התערובת זה היה נראה מוזר שלחם ה' מוגש פעם בשבוע לא טרי. (כנראה שלא היה מודע לנס שהלחם היה נשאר חם וטרי עד חלוקתו.) שאלה זו היא שגרמה לו בסופו של דבר ללגלג על ה' ועל מצוותיו. שאלות ותשובות בונות לנו את חוסננו הפנימי. כאשר אנו אוספים שאלות ומשאירים אותן בסימן שאלה, יתכן ויום אחד הן ידרשו את שלהן.

בפרושם השלישי נכנסים חז"ל ממש כבר לסיבת המריבה. הוא יצא מן המחנה, המקום במחנה היה העילה למריבה. לא בכדי לא הוזכרו שמותיהם של הניצים. העובדה שאחד היה בן תערובת ואילו השני היה ישראלי לחלוטין היתה סיבת המריבה. מכיוון שבן התערובת לא מיוחס לשום שבט, שהרי חלוקת השבטים הולכת על האב ואביו היה מצרי, רצה הוא לחנות במדבר עם שבט אמו שבט דן, אך האיש הישראלי משבט דן לא הסכים משום שעם כל הכבוד בן התערובת אינו משבט דן. דבר זה ערער את שיווי משקלו של בן התערובת וגרם לו לקלל את ה'.

חכמים משרטטים לנו כאן תהליך ברור מאד. אנשים לא משתנים ביום אחד. אלו תהליכים פנימיים שהולכים ומבשילים ויום אחד בשעת מצוקה הם יצופו על פני השטח. יתכן שתסכול ממצב של חוסר מקום בעולם בתוספת של שאלות הבנה יגרמו לנו לשרוף גשרים ולעשות שטויות.

אבל כנראה שהתהליך ארוך קצת יותר. למשה רבנו יש פרשנות נוספת. רק לאחר שמביאים את המקלל אל משה, נותן לנו משה תובנה נוספת, הוא מכניס גם את אמו לסיפור. זה לא מתחיל אצל הבן, זה מתחיל בחינוך.

"ושם אמו שלומית" שהיתה מפטפטת בדברים שלום עליך… שואלת בשלום הכל. "בת דברי" דברנית היתה, מדברת עם כל אדם לפיכך קילקלה. (רש"י במקום)

מה רע לשאול בשלומו של כל אחד? תלוי מהיכן זה מגיע. אם זה מגיע מפטפטנות יתר, זה פשוט ביטוי של חוסר מעצורים, ומחסור במעצורים מסוגל להביא לתועבה אפילו עם הגרוע שבאויביך, עם המצרי.

שלומית היתה ללא מעצורים וזה נגמר בעובדה שנולד לה ילד מן המצרי. משה מבין שזהו אולי השורש לכל הסיפור. אדם ללא מעצורים מסוגל אפילו לקלל את אלוקיו. אדם ללא מעצורים יתרעם על כך שהוא אינו מוצא את מקומו, אדם ללא מעצורים יחפש תירוצים בצורת קושיות קשות, אדם ללא מעצורים יקלל ברגע של קושי את כל מי שזז לו מול העיניים.

ומה הפתרון? פשוט להבין שהגבולות והמעצורים הם לא נגדנו, הם רק נועדו להגן עלינו שלא נאבד את הבלמים…

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.