הקמפיין המסוכן של אסתי וינשטיין

והשבוע – אסתי ויינשטיין. מה שנוהל סביבה בימים האחרונים הוא פשוט קמפיין למען התאבדות. לכאורה, זה לא מקרה שאמור היה לעלות לכותרות. כ-500 איש מתאבדים בישראל בשנה, רובם המוחלט לא מוזכר כלל, וטוב שכך {סיון רהב מאיר בטור נוקב מתמיד}

העיתונאית החרדית סיון רהב מאיר בטור נוקב בו היא כותבת על הדאגה הגדולה ממעשיה של החוזרת בשאלה אסתי וינשטיין, "בעצם מתנהל כאן קמפיין למען התאבדות", היא אומרת. הנה הדברים המלאים:

1. אני לא כותבת על המתאבדים הקודמים, אלא למען המתאבד הפוטנציאלי הבא, חלילה. היחס חסר האחריות שלנו למי ששולח יד בנפשו עלול לגרום לעוד אנשים לעשות זאת. על פי ההלכה יש לקבור מתאבדים בבית הקברות מחוץ לגדר. אמנם לא נוהגים כך בפועל (בין היתר, בגלל ההנחה שבשניות האחרונות המתאבד התחרט על מעשהו) אבל המסר הוא ברור: ההרחקה לא נעשית בגללם, אלא בגללנו. אנחנו אלה שצריכים להוציא אל מחוץ לגדר התנהגות כזו. לא לדוש בה, לא לעסוק בה באובססיביות, לא לנסות להבין מה קרה להם. להוציא את הנושא אל מחוץ לגדר. בדיוק הפוך ממה שאנחנו עושים בכל פעם מחדש.

2. נתחיל בדודו טופז. הראשון בבידור. מלך הרייטינג. טופז לא הצליח לשאת את העובדה שנדחק מהפריים טיים, ולו לזמן קצר. הוא יזם תקיפות פיזיות של כמה אנשים בתעשיית הטלוויזיה, ואחרי שנעצר – התאבד בתא המעצר. מדובר בטרגדיה עם היבטים רבים: השעבוד לרייטינג, הבחירה באלימות, ולבסוף, הרצח העצמי. טופז ספג ביקורת רבה במשך שנים. תחילה על תכניותיו שנחשבו רדודות ופופוליסטיות, ובשבועות האחרונים לחייו, הושמץ שוב ושוב על מעשיו. אבל מהרגע שבו טעה באמת, טעה בגדול – הופסקה הביקורת. מאותו רגע הוא חובק מחדש. "תעשיית התקשורת הרגה אותו", אמר חבר קרוב שלו. "הוא בחר את דרכו באומץ, במקום להתמודד שנים בבתי המשפט", אמר מקורב אחר. "ידענו שזה ייגמר כך", העז לומר אמן נוסף.
איזו טעות. הרי סדר הדברים צריך להיות הפוך לגמרי: במקום לבוא להלוויה ושם לדבר בשבחו, צריך היה לתמוך בו קודם לכן, להראות לו שאפשר לתקן, לנסות להבין ולעזור. אבל אחרי שבחר במותו – זה מסוכן לנסות להבין, לפרש ולהסביר.

אחרי נאום הצ'חצ'חים שבו העליב את בני עדות המזרח, טופז הרי יצא בתכנית בידור מצליחה על הפרשה, ושמה "פליטת פה", והצליח להפוך את הלימון ללימונדה. גם הפעם היה לו סיכוי. לו היה משלם את חובו לחברה, משתחרר, מתנצל ופותח דף חדש, היה יכול לשקם גם את שמו הטוב. אם האופנובק יצא בסיבוב הרצאות, גם טופז היה יכול. אבל הוא טעה טעות חמורה. חיפשתי שוב ושוב בגוגל השבוע ולא מצאתי כותרת אחת שאמרה: טופז טעה ועשה מעשה אסור. רק אמפתיה, והתבוססות צהובה בפרטי הפרטים (איך תלה את עצמו? מה היה המכתב האחרון ממנו? ומה המסרון האחרון ששלח?).

3. ועכשיו לאפרים ברכה. תת-ניצב מוערך, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, האיש שניהל חקירות רגישות ומורכבות, סירב לניסיון לשחד אותו ונלחם בפשע למען כולנו. עד לחודש יולי האחרון. ברכה התאבד ברכבו בעקבות גל שמועות (שמועות בלבד!). ושוב, במקום תמיכה וגיבוי בימים שלפני, הוא קיבל אותם אחרי: אחרי שנקבר פרסמו רשויות האכיפה כי לא נמצא שום בסיס לעבירות פליליות מצידו. "הוא לא עמד בגל ההכפשות", ניסו להסביר לנו ידידיו, והכותרות קבעו: "הקצין האמיץ לא יכול היה להמשיך". אמיץ? אחרי דודו טופז ש"בחר את דרכו באומץ", גם ברכה הפך לאמיץ? כמה הבנה למעשה, איזו הילה רומנטית. כאילו זה היה המפלט היחיד. כאילו בעצם לא הייתה כל ברירה אחרת. האם מישהו אמר בקול גדול שזו החלטה שגויה? החלטה איומה?

4. אריאל רוניס. זוכרים את השם? רובנו כבר שכחנו. מדובר בעובד במשרד הפנים שנעלב מסטטוס שכתבה נגדו אישה שטענה שנהג כלפיה בגזענות, בגלל צבע עורה. "הוא נעלב עד מוות", מיהרו להסביר לנו. "הוא לא יכול היה לסבול את התואר גזען". ואם כל זה לא מספיק, שימו לב לקביעה הבאה, הכאילו-חינוכית: "השיימינג הורג". לא, השיימינג לא הורג. האדם הורג את עצמו. אפילו פוליטיקאים הצטרפו אז למסר חסר אחריות של הבנה כלפי רוניס.
חשוב לי להבהיר: אפשר להסיק מכל מקרה כזה המון מסקנות. יש אכן אלימות ברשת, ועליהום נגד אנשים הוא בוודאי פסול. לא כדאי למהר ולשתף סיפורים כאלה. אבל אלה מסקנות משניות. המסקנה המרכזית היא ששום סטטוס לא שווה יותר מחיי אדם.

5. והשבוע – אסתי ויינשטיין. מה שנוהל סביבה בימים האחרונים הוא פשוט קמפיין למען התאבדות. לכאורה, זה לא מקרה שאמור היה לעלות לכותרות. כ-500 איש מתאבדים בישראל בשנה, רובם המוחלט לא מוזכר כלל, וטוב שכך. שיעור ההתאבדויות של גברים גרושים נחשב גבוה. גם של עולי אתיופיה. כמעט כל אחד מהם יכול למלא ספרים וכתבות בפרטים קשים ומצמררים, נכונים או לא. כי כמו תמיד כשאתה נכנס לסיפור כזה, בעיקר סביב מקרי גירושין – גם לצד השני יש תמיד גרסה משכנעת, קשה ועסיסית משלו. קשה לדעת מה האמת האבסולוטית, אם בכלל יש כזו: בעל מתעלל וחיים תחת חומרות קיצוניות? נטישה אכזרית, ביום אחד, של שבע בנות? בעיות נפשיות כואבות ולא מטופלות? כל כך הרבה חרדים וחרדים-לשעבר ניהלו השבוע ויכוחים סוערים סביב גופתה, ונסחפו ביחד אל הצהוב-צהוב הזה. תוך כדי, בין השורות, עבר שוב המסר המסוכן: התאבדות היא אופציה. זוהי "בחירה אמיצה". רגע, ונאמר שהסיפור היה הפוך? נאמר שהיא הייתה חוזרת בתשובה שעזבה את ילדיה החילונים ואת חייה הקודמים, ולא עמדה בקרע ובנתק? גם אז היא הייתה גיבורה שמקדישים לה שירים ופרחים ועוסקים במשנתה? או שאולי אז, במפתיע, כל צד היה מסיק מסקנות הפוכות בדיוק?
אבל רגע, הנה זה קרה גם לי. הצלילה לתוך הפרטים והנימוקים, רגע אחרי שכתבתי כמה עצם הלגיטימציה היא מסוכנת. כמה עצם הדיון הוא שגוי.

6. אז מה כן עושים? שוחחתי עם שני מומחים השבוע. שניהם התפלאו שבפסטיבל הזה כמעט נשכח המובן מאליו: צריך להבהיר שזו בחירה מוטעית ולחשוב איך להימנע ממנה. לדבר על סימני אזהרה נפוצים. להעלות את המודעות. להיות רגישים וקשובים יותר כלפי החוליות החלשות בחברה או כלפי אנשים במצבי קצה. להתעניין, לשים לב, להפנות לעזרה מקצועית, לשים לב לשינויים קיצוניים אצל הזולת, להזכיר למי שסובל מדיכאון שתמיד יש תקווה וטעם לנסות לצאת מזה. לתת לדודו טופז, אפי ברכה, אריאל רוניס ואסתי ויינשטיין הרבה תמיכה והבנה לפני, והרבה פחות תמיכה והבנה אחרי.

7. וממש במקביל, ניהלו השבוע המשפחות של הדר גולדין ואורון שאול ז"ל מאבק ציבורי עצוב. אחר כך, ביום חמישי, נרצחה במיטתה הלל אריאל בת ה-14. מספיק היה להביט בעיני ההורים כדי להיזכר כמה חשובים ויקרים הם החיים.

7 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. כתבה אמיתית וברורה לחלוטין.
    מספיק כבר לדוש ולדוש בענין הזה הוא רק גורם לאנשים להתחיל ולחשוב מחשבות של התאבדות.
    דבר נוסף מי שגרם לה להתאבד אלה לא פחות ולא יותר יפי הנפש שהיא עמדה אתם בקשר.
    תמיד רק הסיתו והסיתו נגד ילדיה ומשפחתה כי הם רצו להביאה למצב זה כדי להתריס את החרדים ושתגיע לידי התאבדות בשביל שיוכלו להאשים את החרדים.
    אנא היזהרו מכל האגודות ההרסניות והמסוכנות האלו

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  2. אלי פאר צודק לחלוטין! כתבה מכורה מראש ! עיתונאים קטנים מנסים לטשטש עובדות ולנקות את אורוות גור המלוכלכת

    חרדי |
    הגב
  3. בושה גדולה!!!!!
    נחשף פרצופם האמיתי של כל הכתבים לענייני חרדים…..שבאופן בולט מתעלמים מהספר המצמרר ומטלטל שכתבה אסתי וינשטיין
    שלפי מיטב ניסיוני בחיים….כל מילה שנכתבה בו, הינה אמת לאמיתה !!!!!
    סיון רהב מאיר,אבישי בן חיים, אליעזר היון…..״מתגייסים״ להגן על חסידות גור, באופן השקרי והזול ביותר.

    אלי פאר |
    הגב
  4. יש מקום לגנות לא רק את ההתאבדות אלא את ליבוי השנאה כנגד חסידות שלמה כאלו אין מעשי זוועה בציבור החילוני, כמה בתי בושת יש בעיר ללא הפסקה ועל זה לא תמצאו אפילו קמצוץ כתבה. שם הסבל של הנשים שקוף

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  5. האמת שחפרו איתה די והותר… למה מי היתה בכלל חוץ מכופרת בעיקר?!

    יהודית |
    הגב