הקצבאות חוזרות לחרדים – וגם ההשמצות

בכל צורה שהיא, החרדים יהיו חלק מהממשלה הבאה • לפיד ינסה לחזור לעצמו ולשקם את מפלגתו המקוצצת • האמינות של הרצוג סופגת מכה, ובמפלגתו שולפים סכינים בשל הכישלון בבחירות • ובנט משלם את מחיר דרישותיו המופרזות והסכסוך המתמשך עם נתניהו

מתקרבים לממשלה
הקדנציה הקודמת של בנימין נתניהו כראש הממשלה לוותה, כמעט בכל שנותיה, באווירה אנטי־חרדית: החל מטענות על הדרת נשים, דרך הפרדה עדתית במוסדות החינוך, דרישה להכנסת לימודי ליבה, מחאה נגד קווי המהדרין ועד זעקה בדבר השוויון בנטל בגיוס לצה"ל.
בדיסוננס שנוצר כאן החרדים נפגעו מאווירה עכורה מהציבור הכללי, דווקא כשנציגיהם ישבו בממשלה. בשנה וחצי האחרונות, כשהחרדים היו בחוץ ויאיר לפיד בפנים, כמעט שלא נשמעו קולות סוערים שכאלה. ההפגנות והמחאות נגד החרדים מתקיימות ביתר שאת כשהחרדים יושבים בממשלת ימין.

בכל סיטואציה פוליטית שתתגבש לכדי קואליציה בשבוע וחצי הקרובים, החרדים יהיו חלק מהממשלה הבאה. ההשלכות המיידיות ברורות: הקצבאות יחזרו וכך גם הכספים הייעודיים; חוק הגיוס ישונה; הרבנות תחזור לשלוט במועצות הדתיות ביד רמה;

חוק גיור מהפכני לא יחוקק ודיינים חרדים יתמנו בבתי הדין הרבניים בכל הארץ. תוצאות הבחירות הן כאלה שלא מאפשרות לאיש להקים ממשלה ללא חרדים.

גם בסיטואציה הדחוקה־עד־לא־קיימת שבה הרצוג יוכל להרכיב ממשלה – החרדים הם חלק מהעניין. הראשון שהבין את זה הוא יאיר לפיד, שהודיע כי בניגוד לפעם הקודמת, הפעם אין לו בעיה לשבת עם החרדים.

אין כמעט ספק כי לפיד, שנראה כבוי מאז המכה שספג בבחירות, ינסה לבנות את עצמו מחדש על רקע כניסת החרדים לממשלה. אם כאזרח רגיל הצליח להשיג 19 מנדטים – בעיקר על גבם של החרדים ומחאת השוויון בנטל – לא פלא שהוא מעריך שכח"כ באופוזיציה, עם הבמה שתינתן לו בכנסת, הוא יוכל לסנוט בחרדים שישבו מולו במליאה ולשקם באמצעות ההתכתשויות איתם את מפלגתו המקוצצת.

אבל לפיד הסכים למעשה לכל דרישות החרדים, במהלך המגעים שניהל להקמת ממשלה חלופית בכנסת הקודמת. כך גם אביגדור ליברמן, שעלול כעת להערים קשיים בכל הקשור לחוק הגיור, אולם היה מוכן לבלוע כל צפרדע כשידע כי תכלית המהלך היא הדחת נתניהו.

בעוד כחודשיים יפרסם צה"ל את נתוני גיוס החרדים לצבא לשנת 2014. בתחילת השנה הצביע נתון הגיוס על צפי לירידה משמעותית בגיוס החרדים, במיוחד מאז עבר החוק שהיה גולת הכותרת של לפיד בתחום החרדים בממשלה היוצאת.

לפי הצפי, ב־2014 נוכל לראות גידול של 11 אחוזים בגיוס החרדים, לעומת גידול של 28 אחוזים בשנה שלפני החוק. אם הנתון הסופי יותיר הערכה ראשונית זו על כנה, תישמט הקרקע תחת כל טענותיו של לפיד, שמתכנן למחות בחריפות בחודשים הקרובים נגד ביטול הסנקציות הפליליות בחוק.

בוז'י הרצוג, שאם להסתמך על דבריו בשבוע שעבר ("אופוזיציה היא לא ברירת מחדל אלא עדיפות") יהיה ככל הנראה יו"ר האופוזיציה, יתקשה מאוד לתקוף את החרדים או את הממשלה שתסכים לדרישותיהם. זאת כיוון שהוא עצמו הסכים לאותם תנאים בדיוק, בכמה הזדמנויות: לפני פיזור הכנסת, כשחלם על הדחת נתניהו באמצע הקדנציה עם לפיד, לבני וליברמן, וגם אחריה, כשחשב שיוכל להקים ממשלה.

אלא שנתניהו הקדים אותו בכמה מהלכים כשסגר עם החרדים הרבה לפניו. הנציגים החרדים אמנם סופגים אש רבה יותר כשהם עם הליכוד, אולם מרגישים הרבה יותר בנוח כשהם בממשלת ימין. מה גם שבמקרה הזה הרצוג אמנם היה יכול להבטיח, ואף הבטיח, הרים וגבעות, אולם סחורה אחת התקשה לספק – יציבות.

ללא קשר לנטיות הימניות של המצביעים החרדים, אותן סיעות הרי כבר ישבו לא פעם בממשלות שמאל. אך על התענוג שבישיבה בקואליציה המקרטעת שהרצוג תיכנן להקים, הן העדיפו לוותר.

לשמיעת הכתבה

המבוגר האחראי

עדיין קשה להעריך את אופייה של הממשלה הבאה בשאלת היחסים עם מערכת המשפט. הקדנציה הקודמת של נתניהו התאפיינה בקידום רפורמות – אמנם בקצב מתון – אולם עדיין בכיוון של חיזוק המערכת הפוליטית על חשבון סמכות ומעמד מערכת המשפט. הדבר נעשה בעיקר בעידוד של ליברמן, החרדים וח"כים בליכוד.

אם בממשלה היוצאת נמנעה כל אפשרות להמשיך ולהתקדם בנושא, בעיקר בשל התנגדותם של לפיד ולבני, הרי בממשלה הבאה יהיו כמה כוחות שיפעלו בכיוונים מנוגדים: ליברמן, החרדים, הבית היהודי, וכן ח"כים ושרים רבים בליכוד, יתמכו בהמשך הרפורמות.

מצד אחר, השותף הבכיר משה כחלון מביע כעת התנגדות. לא ברור אם מדובר רק בהתנגדות בשלב המו"מ או בכזו שתבוא לידי ביטוי גם בפועל – בעבודה בתוך הממשלה, ובאי הכנסת סעיפי הרפורמות להסכמים הקואליציוניים, שתקשה מאוד בהעברת אותם חוקים בהמשך. כחלון הביע בעבר תמיכה במהלכים שלהם הוא מתנגד כעת, ובליכוד מתקשים להבין את המקור להתנגדותו. נראה שבעוד כחלון צפוי למצוא שותף לעמדותיו בדמותו של בני בגין (המתנגד בתוקף לשינויים במערכת המשפט), וייתכן שאף בנאומיו של נשיא המדינה ראובן ריבלין (שניסה לעמוד כחומה בצורה מול מהלכים אלה כיו"ר הכנסת), לצד השני יצטרף מי שהעדיף בפעם הקודמת לשמש המבוגר האחראי – ראש הממשלה.

נתניהו שם את עצמו הפעם בחזית המערכה בדרישתו לשורת חוקים, עוד בשלב המגעים הקואליציוניים. בעיקר מדובר בחוק שיאפשר לכנסת להעביר חוק אף שבג"ץ פסל אותו, וכן בחוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים תוך מתן עדיפות לנבחרי העם על פני השופטים ועושי דברם.
לכן זהות שר המשפטים הבא חשובה ואף מכרעת. לא ברור מי יתמנה לתפקיד, אולם ברור שיהיה זה שר מהליכוד. מאמר השטנה של הפרסומאי אודי פרידן נגד נתניהו והימין בעיתון "גלובס" כלל משפט מתנשא, שקבע כי הימין לא יכול למעשה לשלוט במדינה ללא מפלגת שמאל שותפה שתלבין אותו בעיני העולם ובעיני אבירי הדמוקרטיה.

האמירה אמנם חושפת יותר מכל את עולמו הפנימי האפל של מי שסיפק אותה, אולם היא גם מציבה אתגר: אחד המבחנים להפרכת או לאישוש הכרזה זו, הנשמעת יותר ויותר מפי דוברי שמאל כעוסים בעלי תחושת עליונות בלתי נשלטת, היא יכולתה של הממשלה לגעת במערכת המשפט.

בוז'י לא ידע

בשבוע שעבר ניסה בוז'י הרצוג להפריך שמועות כי נשא ונתן עם נתניהו על כניסה לממשלה כשהודיע על כך בקולו באופן שלא מותיר ספק. אז איך זה שבכל זאת כמעט אף אחד לא מאמין לו? מניין הגיעה דרישתו של הרצוג כי כניסה לממשלה תכלול גם את ציפי לבני, וכיצד נודע לו שנתניהו מתנגד לכך? הרי לא התנהלו כל מגעים.

כך גם לגבי דרישתו לשר החוץ ולמספר מופקע של שרים ובעלי תפקידים; איך נודעו לנתניהו אם השניים לא שוחחו על כך? איך בכל זאת נוצר הרושם כי הצהרתו הפומבית הנחרצת הראשונה של הרצוג בנושא הגיעה רק אחרי שבועות ארוכים, והורגש שנאמרה בעקבות מבוי סתום שאליו נקלעו הצדדים – כשלגרסתו, גם בשבועות השתיקה לא התרחש דבר מאחורי הקלעים? ושאלה אחרונה: כשנשאלו בכירי העבודה בנושא – שבניגוד להרצוג כן התראיינו בשבועות אלה – במקום להשיב "לא" בשאלת קיום מגעים כאלה ואחרים עם נתניהו, מדוע נאלצו להגיד: "לא ידוע לי", או "הרצוג הסתכל לי בעיניים והתחייב שאין דבר כזה"? איך הגיע הרצוג כה מהר למצב שמתקשים להאמין לו?

ישיבה באופוזיציה תביא כמעט בוודאות לפריימריז לראשות מפלגת העבודה בשנה וחצי הקרובות. התרחיש כמעט נכתב מראש: בעוד הרצוג ומקורביו ינסו להדגיש את ההישג שבעליית המפלגה מ־15 מנדטים ל־24, בשנה הקרובה מתנגדיו יפעלו קודם כל לקבע את תודעת הכישלון.
בהתחלה לא תוקפים את המנהיג. חברי המפלגה לא אוהבים את קרב הסכינים כשהוא מגיע מייד.

אחרי כמה חודשים כבר יש על מה לדבר. זה מתחיל בדרישה ל"חשבון נפש" והלקאה עצמית של איך־הגענו־לכזה־משבר־עמוק, ללא שמו של האחראי – יו"ר המפלגה. אולם כעבור בערך שנה, כשהקרקע כבר הוכנה וחברי המפלגה בשלים למהפך, מתחילות הדרישות לפריימריז.

וכל זאת – תוך שימוש ב"חוק הסכינאות" הידוע, הקובע כי יש לקיים בחירות פנימיות אחרי שנה וחודשיים במקרה של כישלון בבחירות, עד שהמנהיג הכנוע נאלץ לקבוע מועד מוסכם, שבדרך כלל מסמן גם את קבורתו הפוליטית. במפלגת העבודה יו"ר הוא תפקיד חד־פעמי. רק בודדים הצליחו לבצע קאמבק. על השאלה לאיזו קבוצה ישתייך הרצוג תינתן תשובה בעתיד הלא רחוק.

טובע מרוב תביעות

רוב המפלגות פירקו כבר את מטה הבחירות שהקימו. העובדים פוטרו. החוזים עם פרסומאים ודוברים הסתיימו, ובשבועות האחרונים החלה החזרה לשיגרה. אולם מטה הבחירות של הבית היהודי, כך נראה, ממשיך לעבוד במלוא המרץ.

אין כמעט יום שבו לא ניכר הקמפיין המאסיבי שמנהלת המפלגה מול הליכוד ונתניהו, מתוך מטרה להשיג כמה שיותר, בעיקר בתחום התיקים – ובראש ובראשונה עבור נפתלי בנט עצמו – לפני שמתחילות החתימות על ההסכמים שיעמידו את המפלגה בפני מציאות של חוסר ברירה.
בשבוע האחרון סיפר נפתלי בנט על צרותיו בפני איש שיחו. "לא ממנים אותי לשר חוץ", אמר בין השאר, "כי אומרים שאי אפשר להזיז את ליברמן, אף שהוא קיבל פחות מנדטים ממני, ובאותו הזמן בדיוק מזיזים אותי מתיק הדתות כי נותנים לש"ס, את אורי אריאל מתיק הבינוי כי הבטיחו לכחלון, ואת ניסן סלומינסקי מוועדת הכספים כי זה עובר לגפני".

קשה להתעלם מטענותיו של מנהיג הבית היהודי. בנט משלם את מחיר הסכסוך המתמשך עם נתניהו, שנראה כי אף אחד מהצדדים לא מעוניין בסיומו. הבעיה של בנט היא שיותר ויותר גורמים בכירים בסניפי הבית היהודי שואלים את עצמם מדוע על הציבור הדתי לשלם את מחיר הסכסוך הזה, המתנהל על גבם.

אם בעבר התשובה היתה מספר המנדטים שבנט מביא, הרי שאחרי הבחירות, הם אומרים, טענה זו אינה תקפה עוד. ב־2009 קיבלו המפד"ל והאיחוד הלאומי, המרכיבים היום יחד את הבית היהודי, שבעה מנדטים. כמעט כמו עכשיו.

נוסף על כך, ברור שאם יו"ר המפלגה כעת היה אדם שאינו מסוכסך עם נתניהו, עם דרישות מעט יותר צנועות לגבי עצמו ובעל תודעה מגזרית מפותחת יותר, ההסכם עם הבית היהודי היה יכול להיות כבר חתום, עם שר חינוך מהמפלגה, אחריות על החטיבה להתיישבות וכנראה גם דריסת רגל במשרד הדתות.

התביעה של בנט להידברות בנושא משרד הדתות ונגד העברתו לידי ש"ס לא מגיעה במקרה אחרי שבועות ארוכים של שתיקה. בנט מתרחק מהמשרד הזה כמו מאש.

אם את תיק החינוך הוא ניפנף מחוסר עניין, על אחת כמה וכמה תיק הדתות, שאף שהיה השר הממונה עליו ולמעשה עודנו, העדיף לא לגעת בנושאים אלה.

רק כשלא היתה ברירה הוא נכנס לתמונה, בדרך כלל מאוחר מדי ובחוסר חשק מופגן. די להיזכר בסיפור בחירת הרבנים הראשיים כדי להגיע למסקנה זו. המחיר היה שלציונות הדתית אין היום רב ראשי מטעמה. וזה עוד כשהבית היהודי היתה בשיא כוחה, והחרדים היו מחוץ לממשלה.

הדרישה של בנט כעת לשיתוף במשרד הדתות נועדה בעיקר להרגיע את המגזר הרותח ולשדר שהוא והם באותו ראש. המסר שקיבלו בכירים בליכוד מסביבתו של בנט הוא כי אם היה מתמנה לשר החוץ, לא היו שומעים מילה וחצי מילה על ענייני דתות או על כל נושא מגזרי אחר.

פועלים בשבילו

התגובות של בכירי מפלגות השמאל נגד שמעון פרס והחוזה עם בנק הפועלים שנחשף השבוע מגוחכות למדי. מיחימוביץ' ועד גלאון, נשמעו גינויים מקיר לקיר להחלטתו של פרס לקבל 30 אלף דולר בחודש עבור שירותיו לבנק.

פתאום, כשפרס נטול השפעה, הם מגלים כי הנשיא לשעבר אוהב כבוד וכסף, מנהל חיים נהנתניים הכוללים ישיבה תכופה במסעדות שפים, אירוח בטרקלינים מפוארים, טיסות במחלקה ראשונה ומגורים בדירת פאר במגדלי נאמן היוקרתיים שעל חופי תל אביב.

החוזה עם הבנק לא חשף אף לא טפח קטנטן חדש בהתנהלותו של פרס לאורך רוב השנים האחרונות. החוזה הזה, וסכום העתק הנלווה לו, תפורים אחד לאחד למידותיו.

המרדף הנשיאותי אחר הכבוד והכסף נעלם מעיניהם כשפרס היה יכול להועיל לעמדתם הפוליטית, אם באמצעות שימוש במעמדו הבינלאומי נגד הממשלה ואם דרך התבטאויותיו הפוליטיות המייצגות את עמדת המיעוט בארץ. התבטאויות אלה לא חדלו בכל שנות נשיאותו המפלגות ולא הורגשה בהן אפילו מראית עין של ניסיון להיות נשיא כולל ומאחד.

איפה היו מי שמבקרים את פרס היום כשנודע להם כי תקציב בית הנשיא תפח בתקופתו במאות אחוזים? או ש"ועידת הנשיא" לא היתה אלא מופע עתיר תקציב של האדרה אישית ומגלומניות מתפרצת? עם כל ההבנה על הכעס שליווה את הדיווחים על משכורתו החדשה של פרס, אולי עדיף לזכור כי 30 אלף דולר בחודש הם אפילו לא תקציב הפיצוחים באירועי יום ההולדת הנשיאותי, שהתפרסו על פני שנה שלמה בשורה של אירועים חוצי יבשות, וזאת במימון של שועי עולם וארץ.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.