הראיון המלא של הכלה שפרלינג

תשעה חודשים של מסע בלתי ייאמן מגיעים השבוע לתחנה מיוחלת; תשעה חודשים וכמות לא נמדדת של פיתולים ומעברים חדים מאין כמוהם. מייאוש לתקווה, מאפלה לאורה, ממצולות הקושי לפסגות הטוב וההודיה. זהו המסע המטלטל שנקבע לכלה שרה קסטלניץ (שפרלינג) תחי' מיום התאונה הנוראה בקו 402 בה' באדר תשע"ו, ועד עומדה תחת החופה השבוע בחסדי שמים * בריאיון ייחודי – ראשוני להפלס, מגוללת הכלה את המאורעות כפי שחוותה אותם; בפשטות מדהימה היא משתפת בתובנות שצמחו מתוך הכאב, ומבקשת להודות לכל מי שנשא בעול * מזמור שיר חנוכת הבית { "זוכרת שהתעוררתי"}

לא קשה הייתה השיחה עם שרה שתחי', אותה תפסנו שבוע בדיוק לפני החתונה בשעות הבוקר, ולא בביתה. היא הייתה אז עדיין בשיקום ב'תל השומר' – כדי לא לקטוע את הרצף המשמעותי של תרגילי הפיזיותרפיה… (הכנות לחתונה? – אחה"צ ובערב.) לא שעה של חלחלה הייתה זו, ואף לא זמן של סערת נפש; הייתה זו שעה של התרוממות הרוח, של שיעור חי מדוגמה מיוחדת, היאך ניתן לראות את החסד שבכל מאורע, וכיצד לא מרפים לרגע מחבל האמונה.

בראשית דבריה מתמקדת הכלה בחסדי ד' העצומים שליוו ומלווים ללא הרף. 'חסד ק-ל עלי כל היום' זהו המוטו המנחה את מהלך השיחה, כי אכן הוא זה שנתן לה הכוח לצלוח את המסלול המורכב כל כך שיועד לה. "אחד הנסים הגדולים שהקב"ה עשה אתי" היא מפרטת, "שאינני זוכרת מאומה מהתאונה עצמה, זאת על אף שהייתי בהכרה מלאה! את הנסיעה אני זוכרת, אך לא את מה שקרה מרגע התאונה והלאה. הזיכרון שלי אודות האירוע מתחיל רק משבוע לאחר מכן, כשהתעוררתי לאחר שהייתי מורדמת ומונשמת בשל הניתוח. כל היתר נמחק מזיכרוני בחסד ד'".

"גם היותי שמאלית זהו נס, כי התאונה אירעה בצד הימני של האוטובוס. אני מקווה שבעז"ה עוד אחזור לתפקד עם יד ימין באופן מלא, ובחלוף הזמן עוד אתפקד רגיל לחלוטין ואשכח מהפציעה", היא אופטימית.

"כמו כן כל הנהגתו של החתן בכל התקופה הארוכה הזו, שאינה מובנת מאליה, אף היא חלק מחסדי ד' שאפפו אותי. חסדים ישנם לאינספור, וכאשר מסתכלים עליהם – ניתן כוח להמשך הדרך".

הסתרת פניך הייתי נבהל

מתחנת המוצא – לאן?

"היה זה שלושה שבועות לפני התאריך שחשבנו שבו תהיה החתונה", מתחילה שרה בתיאור ההתרחשויות. "ההכנות לחתונה היו בעיצומן. הייתה לי מחברת עם תכנית מדויקת מה אעשה בכל ימות השבוע מראשון ועד חמישי (מחברת שאף הייתה אתי בזמן התאונה) – אך הקב"ה הראה לנו שהוא אדון הארץ, ומה שאנו מתכננים, אין שום ערובה שאכן יהיה…

זה היה אחד המסרים העוצמתיים שחיזקה בי התאונה. לא ברור שאם אנחנו מתכננים משהו אחד – זה מה שאכן יצא לפועל, לא ברור שאם עולים על אוטובוס אכן יגיעו ליעד. ואין כוונתי לעורר תחושת פחד חלילה, כוונתי היא לאמונה התמידית שאנחנו מובלים על ידי אדון כל הארץ, מנהיג הבירה והוא מוליכנו בכל צעד ובכל שעל לפי התכנית שהתווה בעבורנו.

נסעתי באותו יום עם אחותי לבני ברק, לערוך קניות לחתונה. תכננו להגיע בשבע וחצי, בשעה שמונה ללכת למקום מסוים ואחר כך למקום נוסף וכו' – רבות מחשבות בלב איש. במהלך הדרך אף אמרה לי אחותי: 'האוטובוס נוסע מהר ממש, כבר בשבע נגיע לבני ברק'… אך 'עצת ד' היא תקום'. אכן הגעתי בשבע, אבל למקום אחר; בשעה שבע הגעתי לבית החולים לאחר התאונה הנוראה…

מכל אלו שישבו בצד ימין של האוטובוס – אני היחידה שנותרתי בחיים! במהלך התאונה נפל ספסל על רגלי. מבחינת הרגל – היה זה נורא; הספסל ריסק את הרגל. אך לכאורה זה מה שהותיר לי את נפשי לשלל, כך נותרתי באוטובוס, בחיים, ולא הועפתי מעוצמת ההדף החוצה, אל המוות. בנוסף, נוצר מעין חסם עורקים, שאף הוא היה הצלת נפשות".

חייתני מיורדי בור

תחנת ביניים: ניתוח חירום

"מיד עם הגיעי לבית החולים הובהלתי לחדר הניתוח. שם נערך ניתוח קריטי לחבר את היד ואת הרגל עם ברגים. המצב היה קשה ביותר, והחשש היה נורא.

אחרי הניתוח אמרו הרופאים: 'אנחנו עשינו את שלנו, עכשיו אתם תעשו את שלכם…' התפילות שנערכו לרפואתי וכל החיזוקים לזכותי פעלו את פעולתם בחוש, וראינו נסים ממש. הרופאים אינם מבינים מה היה כאן. הסיפור שלי היה סיפור מופת בביה"ח ובעולם הרפואה בכלל, הם בעצמם אומרים כך.

לאחר הניתוח הייתי שבוע שלם בסכנה מוחשית, מורדמת ומונשמת. בעוד הסובבים אותי חוו את ימי הדין הללו במלוא עוצמתם, הרי שאני התוודעתי למתרחש רק לאחר שבוע, אז המצב התייצב מעט וכבר לא היה צורך בהרדמה. אמנם גם אז היה עדיין שבוע של סכנה, כי חששו לזיהומים, ומשום כך קיבלתי הרבה אנטיביוטיקה, אך לא היו אלו רגעים קריטיים כמו אלו הראשונים. בתקופה הראשונה קיבלתי קרוב לחמישים (!) מנות דם וידעתי שאני בסכנה. אמנם, כפי הנראה קיבלתי את המצב אחרת מאשר הסובבים, ביתר קלות, כיוון שהייתי בתוכו. כשאדם עסוק במלחמת הקיום התמידית, הוא פחות פנוי לרגשות שחווה הסביבה הדואגת, המצויה מחוץ להתמודדות בפועל".

שיוועתי אליך ותרפאני

תחנת המתנה: "החתונה לא יועדה להיות אז"

שבועיים לפני חתונה פוקחת הכלה את עיניה ומגלה היכן היא נמצאת. כיצד עברת את ההלם הראשוני?

"אכן, זה היה מאוד לא פשוט, אבל אבי היה לידי, והוא הסביר לי לאט לאט ברוגע ובסבלנות את המצב".

ולא השתלט עלייך דיכאון לנוכח המציאות שנגלתה למולך, בה כל הקשור לחתונה נראה רחוק ותלוש כל כך?

"היה קשה, קשה מאוד. לא אכחיש. אך כשמסתכלים במבט מאמין, שלא אנחנו מתכננים תכניות, אלא הקב"ה הוא זה שמתכנן בעבורנו – ברור שהחתונה לא הייתה צריכה להיות אז.

הקושי כמובן לא היה רק היותי כלה, אלא המצב שבו הייתי, לשכב ללא יכולת תזוזה ובלי לדעת מה יהיה, כשהכול תלוי ועומד.

אני יכולה היום לומר בוודאות: כשאני מסתכלת לאחור, אינני מבינה איך שרדתי את התקופה הקשה. לו נשאלתי, לא הייתי מאמינה שאוכל לעבור מצב כזה! אך הקב"ה נותן כוח. הוא לעולם אינו זורק אותנו למים סוערים בלי שהוא נותן לנו כלים!

זו אחת התובנות המאירות ביותר שהתחדדו לי בתקופה הזו: אם הקב"ה מביא ניסיון – הוא גם מזרים את כל הכוחות כדי לעבור אותו. עם כל הקושי, הרגשתי אחוזה בידיו של הקב"ה העוטף אותי בחמלה ובאהבה אין קץ.

ידיעה נוספת בכוחה לחזק מאוד, אף שלפעמים בתוך עומק הכאב קשה לחשוב עליה: הידיעה שהכול מגיע מאבא שאוהב, שלא יביא אותנו לקשיים בלי מטרה, שלא יביא אותנו למצב בלי שהוא יודע שהיינו צריכים להגיע אליו ובלי שיודע שאנחנו אכן יכולים לעמוד בו. אנו הקטנים לא תמיד מזהים את ההתנהלות, לא תמיד מבינים, אך תמיד צריך לדעת שהכול מגיע ממנו באהבה", אומרת שרה בהתרגשות ומתוך תחושה אישית עמוקה.

ד' היה עוזר לי

מתחנה לתחנה – באמונה ובנחישות 

"בכל התקופה הראשונה קיבלתי כמויות של מורפיום לשיכוך כאבים, כך לא חשתי את מלוא עוצמתם, אך הקשיים היו עצומים: שבעה וחצי שבועות שכבתי על מיטה כמעט ללא נוע. מתוכם שלושה וחצי שבועות הייתי בטיפול נמרץ, ולאחר מכן שלושה וחצי שבועות במחלקה. שהיתי כל העת בין כותלי בית החולים ללא יכולת יציאה, מלבד לברית שערך אחי לבנו באותם ימים בתוך מתחם בית החולים, אליה הובלתי במיטה.

כשכבר יכולתי להיות במצב מאונך, ישבתי על כיסא גלגלים, וגם זה היה לא פשוט. חודשיים ומחצה על כיסא גלגלים בלי תזוזה כמעט, לאחר מכן הייתי תקופה נוספת עם קביים".

מסתבר שחלק לא מבוטל מהקושי הוא תרגילי השיקום, בכמויות מפרכות ובתדירות בלתי פוסקת. מה נתן לך את הכוחות להתמיד בהם? 

"האמונה – היא שנתנה לי תקווה להמשך. ב"ה, בכל התקופה הזו לא כבה בי לרגע זיק התקווה. בשבועות הארוכים של השכיבה במיטה ללא יכולת תזוזה, וגם מאוחר יותר בחודשים הקשים של הישיבה על כיסא הגלגלים – לא קיבלתי את המצב בשום אופן כמציאות של קבע; כל הזמן חיזקתי את עצמי שבעז"ה עוד אלך על שתי רגליי!

אני חושבת שהרצון החזק הזה והנחישות היוקדת היו אף הם חלק משמעותי בריפויי. תהליכים עשויים להתמשך על פני זמן רב, אך כשיש רצון חזק, בכוחו לקצר תהליכים בעזרת ד'.

אבי שליט"א אמר לרופאים: 'אני אומר לכם: היא עוד תמחא כפיים בחתונה והיא עוד תרקוד'. הם הביטו בו בתימהון מוחלט: זה לא ייתכן… אולי על הריקוד הם יכלו להאמין בשלב כלשהו, אבל למחוא כפיים? היה נראה להם דמיוני לחלוטין… והנה, ב"ה אני מסוגלת לרקוד, ואפילו למחוא כפיים באופן כלשהו…"

הפכת מספדי למחול לי 

אל היעד

"ברוך השם, ממצב שבו הייתה הרגל בלתי מחוברת בתשעים אחוז! רח"ל – זכיתי להלך על שתי רגליי, בלי קביים, ללא מקל, ואפילו בלי צליעה! כשהגעתי באחת הפעמים לבית החולים, וסטודנטית ראתה כיצד מטפלים בידי, היא בחנה אותי ושאלה: 'רגע, ברגל גם קרה לך משהו?' רק רופא כל בשר, אשר מידו הרפואות כולן, הוא זה שריפא את רגליי.

גם עם היד, שהייתה במצב קשה עוד יותר מהרגל, ראינו נסי נסים. כשראה אחד הרופאים כיצד אני מזיזה את היד ואת הכתף, נמלאו עיניו דמעות; הוא קרא למורה שלו לכלי דם בהתרגשות ואמר לו: 'אתה חייב לראות מה קורה כאן!'

ברוך ד', כיום אני יכולה לעשות עם היד פעולות שהרופאים לא חשבו שאעשה אפילו שנתיים אחרי התאונה! כמו כן, החלה לחזור התחושה בכף היד. אני עדיין זקוקה לתפילות, שתחזור התחושה לכל היד, וכי היד תתפקד באופן מלא בעז"ה".

בהקשר לכך מבקשת שרה להוסיף עוד תובנה קטנה: "כעת, ששבה אליי התחושה בכף היד, בדך כלל זו תחושה של כאב. אך למדתי שיש דבר כזה לשמוח עם תחושת כאב, היא עשויה להעיד על חיות!"

***

"בסיכומו של דבר, אין ספק שהניסיונות מחשלים בצורה בלתי רגילה. במיוחד ניסיונות קשים, לאחריהם האדם יוכל לומר לעצמו, 'אם צלחתי ניסיון כה גדול, לא אוכל לעמוד בניסיונות קטנים?'

מלבד זאת, בשעת ניסיון מגלה פתאום האדם כמה כוחות יש בו. עד לתאונה לא ידעתי כמה אמונה יש בי, כמה יכולת לחזק אחרים – לא הכרתי את עצמי עד הסוף. אין לנו יכולת לשער כמה אנחנו מכילים בתוך תוכנו פנימה! אינני מאחלת לאף אחד לעבור מצבים כאלו כדי להיווכח בכך – אך חשוב שנדע: אנחנו חזקים הרבה מכפי שנדמה לנו!"

 

כך בפשטות הסתיימה השיחה המפעימה, כשמהצד השני נראית התרגשותנו הגוברת בלתי מובנת… חסדי ד' כי לא תמנו, וכי לא זו תמצית אמונתנו?

לא נותר לנו אלא להודות על הזכות לשמוע, להוקיר עוד יותר ולאחל: לבית החדש שמוקם על יסודות איתנים ולכל המלווים היקרים, שיעמדו להם הזכויות, וקול שיר ותודה לא ייפסקו מהם לעולם!

אין אנחנו מספיקים להודות

"בכל התהליך שעברתי, היה מפעים לראות את התמיכה מסביב. ראיתי כיצד כל עם ישראל נרתם למעני, כיצד כולם התפללו בשבילי. זו ההזדמנות שלי להודות מעומק הלב לכל אותם אלו שנשאו תחינה למעני, שקראו תהילים ברגש וקיבלו על עצמם חיזוקים לרפואתי – כל אלו היו חלק ענק בהתקדמות שלי. בלעדיהם מי יודע היכן הייתי היום… ראינו בעיניים את כוחן של התפילות.

בנוסף לתפילה, לאורך כל הדרך היו אנשים שתמכו בצורה מיוחדת כל כך. ראשית כל ההורים היקרים והמסורים שהתייצבו יום אחר יום ללוות ולסייע. אחים ואחיות נשואים ואף דודים הגיעו במסירות, כשכל אחד לוקח על עצמו תורנות… ראינו את המשפחתיות, את הביחד, פתאום מגלים איזה כוח טמון במשפחה, כמה כוחות היא יכולה להזרים. כמו כן היו חברות שהגיעו, וכאלו שתמכו בהתמסרות בלתי רגילה. אני רוצה להודות מעומק לבי לכולם על הכול".

——————————————————————————————————

בשלבים הקשים, בהם לא נשקפה אף קרן אור מקצה המנהרה, כיצד לא שקעת בתהומות הדכדוך? כיצד לא הידרדרת לעמקי החידלון ואין האונים? עולה השאלה המתבקשת.

תשובתה של שרה שתחי' מאירה באור יקרות כל זירת התמודדות שבה אנו מוצאות את עצמנו, שלא יביאנו הק-ל לידי ניסיון:

"כאשר מגיע אדם למצב קשה שלא בבחירתו, חשוב מאוד שיבדיל בין מה שאינו תלוי בו למה שכן נעוץ בבחירה שלו: המצב הוא נתון; אך כיצד הוא יחיה בתוך המצב הנתון וכיצד ירגיש – זו כבר בחירה שלו. זה מה שאמרתי לעצמי: התאונה לא הייתה בבחירתי; אך כיצד לקבלה – זה תלוי רק בי. חסד ד' היה שכל הזמן הסתכלתי במבט חיובי ונכון. גם כשהייתי בטיפול נמרץ – הייתי עם חיוך. גם כשאנשים חששו להיכנס אליי כי 'מי יודע איך היא', בת שחוק הייתה על שפתיי. זו מתנה מד' שהתמודדתי כך".

האם היית תמיד טיפוס אופטימי?

"ברוך השם, תמיד הייתי ילדה שמחה, אבל לא ידעתי שיהיו בי כוחות גם למצבים אלו.

בפועל, כשהקושי הגיע, ידעתי שאינני רוצה לשקוע, ניסיתי כל הזמן להתרחק מהמקום המסכן הזה. זה פשוט לא אני.

אכן, יש אנשים שטוב להיות מסכנים, בעיניי ראיתי זאת במהלך התקופה הזו. אך אדם שאוהב להיות מריר, גם אנשים פחות אוהבים להיות לידו בתקופה שהוא זקוק לעזרה, ואילו זה שכל הזמן חותר קדימה, ורגש החיות לא כבה אצלו – נעים במחיצתו הרבה יותר, והוא המורווח הראשון. ומעל הכול, אין ספק שההבדל בתהליך הריפוי בין אלו לאלו הוא שמים וארץ. אילו הייתי שוקעת בייאוש – היכן הייתי היום?

בכל פעם שהיו מציעים לי סיוע בפעולות מסוימות, הייתי חוזרת ואומרת: לא – אני לבד! רציתי להתרגל לעשות בעצמי ולא להישען על אחרים. כשאני עושה את הפעולות לבדי – אני מתחזקת בכל המובנים.

משפט נוסף שהשתמשתי בו אינספור פעמים ואני עדיין משתמשת בו הוא: 'אני לא מסכנה!!!'"

ובכל זאת, אין להתעלם מהרחמים שוודאי הופנו כלפייך…

"אכן ולא אהבתי זאת. הבהרתי שאיני צריכה רחמים…

הרי גם כשהמצב עגום, ונראה שמי שנמצא בו אמור להיות מסכן – המסכנות היא מבחירה. ואני – כך אמרתי שוב ושוב – בשום אופן לא מסכנה! למעשה, גם במצב הכי טוב אדם יכול להיות מסכן, ולעומת זאת גם כשהוא נמצא במצב קשה ממש – הוא יכול לעשות את עצמו הכי לא מסכן. הכול תלוי בהסתכלות שלנו".

למען יזמרך!

הרה"ג ר' אברהם יצחק שפרלינג שליט"א, אביה של שרה, מוסיף מילות חיזוק מנקודת מבטם של בני המשפחה הקרובים, התומכים ומלווים לאורך הדרך המורכבת:

לפני הכול ומעל הכול, מציין האב, מוטלת עלינו חובת הודיה עצומה לבורא שהגיענו לזמן הזה. המילים 'הזמן הזה' מקפלות מסר עצום לגבינו; הכול נעשה בעת ובזמן הראויים ביותר שנקבעו מלמעלה. מדהים היה להיווכח בתוך ההשגחה הפרטית האינסופית שנגלתה לעינינו גם בפרט השולי לכאורה של ה'זמן'. חשבנו שהחתונה תהיה ביום רביעי אור לראש חודש אדר ב' תשע"ו, ומשמים קבעו שאכן היא תהיה ביום רביעי, אבל 9 חודשים אחר כך, אור לראש חודש כסלו תשע"ז. ראינו בכך מסר שהכול מכוון ומדויק. הכול בגזרת עליון.

נוסף לכך עלינו להודות לציבור בכלל ולנשים בפרט על התפילות החמות ועל הקבלות והחיזוקים הרבים. אין ספק שהם קידמו אותנו למצב הלא ייאמן הנוכחי. גם הרופאים שהאמינו שהיא תוכל ללכת על רגליה אי פעם לא הסכימו להאמין שהיא תוכל לרקוד עליהן. והיד – מתוך עשרה רופאים בכירים, רק אחד(!) הסכים לטפל, וגם הוא טען שאין סיכוי שהיא תחזור לתפקוד. וב"ה היום יש תנועה ברוב היד ואפילו הרגשה התחילה מעט לחזור. נס מיוחד נוסף הוא כוח הרצון של הכלה שהפגינה בזמנים הקשים ביותר, ההתמדה בתרגילים המפרכים ללא לאות וכן השותפות והתמיכה שהביעו צד החתן והפליאו את עין כול.

שואלים אותנו רבות מה החזיק אותנו בעתות הקושי, מאין שאבנו כוח בתקופה הבלתי אפשרית. התשובה היא שייאוש אינו קיים אצל אדם שמאמין שהוא מנוהל מלמעלה. כשיודעים שאין לנו שליטה על המאורעות, אלא רק על התגובות שלנו כלפיהם, אין מקום לחידלון ולדכדוך. הרי לא החלטנו שכך יהיה ולא נוכל להחליט מה יהיה בהמשך. כמובן קיבלנו חיזוק רב והדרכה מרבנים שליט"א ומנשים גדולות, והם סייעו לנתב את הרגשות בצורה נכונה.

האמת שלא היה לנו קשה להאמין. ידענו שעוד נזכה לישועה ונפרסמה ברבים. כיצד?

בליל יום כיפור, כידוע, אנו חותמים את הברכה בתפילת שמונה עשרה במילים: "המוחל לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל…" שואל המגיד מדובנא – כיצד אומרים כך? הרי זו תחילת היום הקדוש ומניין לנו שאכן ירצו תפילתנו ונזכה למחילת העוונות, שאנו כך מודים עליה מראש? כדרכו מתרץ המגיד במשל לילד קטן שחושק בממתק. הילד מפציר באביו שייתן לו את מבוקשו, עד שמגודל חשקו, פותח בקול ומברך את הברכה הראשונה הנאמרת על הממתק. ומה עושה אביו שאינו חפץ שברכת הבן תהיה לבטלה? מגיש לו את הממתק שהברכה תחול עליו… כך אנחנו, מפצירים בקב"ה – עשה נא שברכתנו לא תהא לבטלה ומלא בקשתנו.

באותו אופן חשנו אנחנו מהלילה הראשון, מאחרי תפילת הערבית שאחרי התאונה. בתפילה זו קיבלו המילים כולן משמעות עמוקה: "סומך נופלים" – הרי אין נפילה קשה יותר מ'נפילה' על שולחן הניתוחים… ו"רופא חולים" – רק הוא לבדו, יכול לרפאות, בלי שום קשר לתחזיות של רופאי בשר ודם.

בברכת מודים הייתה הארה מיוחדת, והיא נוגעת לכל אדם בכל מצב שהוא, לנצל את כוח התודה העצום שניתן לנו ולזכות לראות ישועה. אם שמים לב, מילות הברכה הן כעין פנייה לאבינו שבשמים – הנה בירכנו בשם ובמלכות: 'הק-ל ישועתנו ועזרתנו… הטוב שמך ולך נאה להודות' – מודים אנו כעת על הנס הגדול כאילו הוא כבר קרה! ודאי אם כן, שברכת מודים זו לא תהיה 'לבטלה', ונזכה לראות בקיומה.

 

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. כמו תמיד… בפלס תקראו ראשונים מה שחשוב באמת….
    רק בשורות טובות!

    שירה |
    הגב