השוכן איתם בתוך טומאתם – ולא בתוך גאוותם / הרב דרוקמן

השוכן איתם בתוך טומאתם – ולא בתוך גאוותם / טורו השבועי של רב קרית מוצקין הרב דוד מאיר דרוקמן

פוסע לו ר' שמולק'ה יהודי חסידי עליז, לאחר לגימה קטנה של 'קידוש' דיום שבת קודש.

בהתוועדות ('פאבריינגען' בלקסיקון החסידי) שלאחר הקידוש הנ"ל, רבות דובר כנראה אודות ה'ביטול' שנדרש מיהודי במיוחד בימי ספירת העומר.

מסתמא שוחחו, דיברו והתדברו שם בנושאים שהזמן גרמא; ימי ספירת העומר – "וספרתם לכם….תמימות תהיינה", ו"האי מאן דיהיר בעל מום הוא" (מגילה כ"ט ע"א), ואשר לכן לאחר חג הפסח הכרוך בביעור והרחקת החמץ המתנפח והטופח, ממשיכים מאותה נקודת זינוק זו – בעבודת זיכוך וליטוש המידות הלא טובות, אשר שורשן ומקורן הלא טהור היא מידת הגאוה.

עדי מטפסים ועולים ומגיעים לספירת "מלכות דמלכות" בערב מתן תורה, ואו אז הופך האדם ל'מלכות דמלכות' – 'מלך' ששליט ובעל בית על עצמו, ועד כדי כך שמקריב בחג השבועות סיום ימי הספירה, את "שתי הלחם" שהם חמץ גמור, ההיפך הגמור מהמצה המבטאת ענווה – ואעפ"כ לא פגעה בו ולא נגעה בו מידת הגאווה.

כך חישלה אותו העבודה הרוחנית של ימי 'הספירה' ועיצבה את אישיותו, שיכול הוא להתעסק עם עניינים של חמץ וביחד עם זה להישאר בשפלות ונמיכות רוח.

* * * * *

הבה, ונעשה אתנחתא, ונפנה את הפוקוס, לאגדה אורבנית המתארת את הנוף והמראה של בית מדרש מסויים, ולא חשוב מאיזה חוג, רגעים שלפני הקפות דשמחת תורה.

"כל הענווים בבית המדרש מכובדים באמירת הפסוק 'אתה הראת'" – הכריז הגבאי.

וכאן, בחדא מחתא וברגעא חדא פצחה מקהלה של "אתה הראת" – כאשר כל מתפללי בית המדרש ללא יוצא מן הכלל, כאיש אחד, ראו את עצמם 'מכובדים' באמירת ה"אתה הראת". למי שעדיין לא קלט, ללמדנו, כי כל המתפללים חרף ענוותנותם הידועה והמפורסמת, החשיבו את עצמם כ..ענווים.

* * * * *

ניתנה ראש ונשובה לר' שמולק'ה מיודענו, המצוי, כאמור, במצב רוח עליץ ועליז לאחר ה'קידוש'-התתועדות דשבת (אגב, הסיפור אמיתי, ותודה לידידי הרמ"מ גרונר שזיכני בזה), והנה, על קרן הרחובות ברוקלין אוו. וא. פארקוואי שבשכונת ק. הייטס שבברוקלין נתקל ר' שמולק'ה ביהודי נשוא פנים, חשוב מאד, גם בעיני עצמו, מה גם שתופס משרה תורנית חשובה, ור' שמולק'ה חביבנו אשר היה כמסתבר קצת גילופינדי'ק, וכנראה קצת צרמה לו הופעתו המביעה שביעות רצון עצמית מוגזמת של אותו 'כלי קודש' – 'לא עושה הנחות', ו'יורד' על ה'חשוב' הנ"ל ותובע ממנו קצת 'ביטול'….

מה נאמר ומה נדבר, כאותו בלון מנופח אשר נתקעה בו סיכה דקה, שאז הוא משפריץ ומשמיע הברה ברורה וידועה של התפוצצות רבתי – מכובדנו הנ"ל כמעט והתפקע הפראק המחויייט שעליו מרוב כעס.
ובאין אני לי מי לי – הוא, בהבעה סמוקת פנים מרוב זעם, השמיע מחאה גדולה ונמרצת על ביזוי 'כבוד התורה' מצד ר' שמואל, ואו- ט ו-טו כמעט והשתרבבה אמתו במטרה לסטור ללחייו הצנומים של ר' שמולק'ה החצוף.

ר' שמולק'ה שלנו לא התפעל יותר מידיי, והוא ממשיך בעליצות יתירה בדרכו, והנה הפעם הוא נפגש, לשם שינוי, ביהודי מרומם ומורם מעם, והיה זה לא פחות מאשר מזכירו האישי של הרבי זי"ע מליובאוויטש, הלא הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב זצ"ל.

וכמעשהו עם האי גברא הקודם, גם כאן לא נמנע ר' שמולק'ה מלומר את אשר על ליבו להרב חודקוב הצדיק, וכדבר איש אל רעהו, יותר נכון; כשוחח חסיד אל אחיו, הוא הרעיף עליו דברים ('זידלעריי' בלע"ז) שעניינם לפשט כל מיני עקמומיות שבלב.

ברם, ראה זה פלא: הרב חודקוב ניצב, ראשו שמוט קדימה, ובחיוך מבוייש מקבל בהכנעה ואהבה את ה'מרגליות' שנחתו מפיו של ר' שמולק'ה, כאשר כל הופעתו של הרב חודקוב משדרת לר' שמולק'ה; "אנא, שפוך, שפוך, ומה שיותר…".

* * * * *

מורנו הבעש"ט זי"ע איקלע פעם לאיזה ישוב, ועמדה בפניו הברירה להתארח באכסניה שבעליה היה 'בעל תאוה', או באכסניה שבעליה היה 'בעל גאוה'. לבסוף, העדיף רבינו את ה'בעל תאוה' על פני 'בעל הגאוה'. וכל כך למה? כי על 'בעל תאוה' נאמר בפרשתנו "השוכן איתם בתוך טומאתם", כלומר, השכינה שורה גם במקום אפל שכזה, אמנם באופן 'שכינתא בגלותא', אבל היא בכל זאת שם. ברם על 'בעל גאוה' מובא בגמרא מסכת סוטה (הנלמדת במיוחד בימי ספירת העומר) "אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד".

כדי ליצור אחדות בין היראים – לא די בכך שמזהירים, מאיימים ומפחידים כי כתוצאה ממחלוקת יכולים להיות ל"ע ול"ע דינים קשים היל"ת, אלא, הרבה לפני זה, יש וחובה לעמעם את הפימפום, ומחילה על הביטוי הבוטה, של טפוף הגאווה של "כבוד התורה' ושוב 'כבוד התיירה' עד שבאיזשהו מקום נושמים את זה עמוק מידיי, וזה חודר לחושים ולתודעה, באופן לא בדיוק פרופורציונאלי.

לא פעם, מצמד המילים 'כבוד התורה' – מתחצן ומתייחצן יותר הצד של ה'כבוד' מאשר הצד של 'התורה', ולהזכירנו, אותה תורה קדושה שניתנה דווקא על הר סיני בשל היותו הנמוך בין ההרים.
כן, בהחלט חייב להיות כבוד לתורה ולעמליה, אבל הדיבור סביב צריך להיות במינון הנכון ובכיוונון המדוייק, שאם לא כן, נותרים יותר עם תביעת ה"כבוד" מאשר עם ה"תיירה".

כאשר תאוות הכבוד המדומה והמפוקפקת מוצאת את ביטויה ב'לההרג' ולמסור את הנפש,למשל, על "ששי" בהיכל הישיבה – טוב ועדינות נפש לא יכולים לצמוח מזה.

* * * * *

שלומי אמוני ישראל איבדו בימי ספירת העומר, שני גדולי תורה ויראה, שהיוו דוגמא חיה, לביטול, ענווה וכתוצאה טבעית מכך – לימדונו היאך בורחים ממחלוקת.

הלא הם הגר"ש וואזנר והגר"ח גריינימן – זצ"ל.

קצרה היריעה מלעסוק בדמותם הטהורה והתגלמות ענוותנותם המדהימה וכיצד קיימו בנפשם את "הנעלבים ואינם עולבים".

בקשר להגר"ח גריינימן זצ"ל, למען הגילוי הנאות, חייב אני נכחו תודה מיוחדת בגין סיועו ההלכתי הרצוף למהנדס (הר' בלולו) שבנה את את מקוה הטהרה המפוארת בעירנו קרית מוצקין (שכוללת מקוה 'בור על גבי בור' עפ"י שיטת חב"ד).

ואפרופו ביטול וענוה, אעתיק בזה קטע מתשובה הלכתית של הגר"ש וואזנר זצ"ל, המדברת בעד עצמה:

"ומה ששאל בענין…אם מהני בזה…על פי סברת המג"א…בשם הר"ן,,, דלא מהני….
אמת שבתשובת שבט הלוי….נטיתי להחמיר בזה וטעמי ונימוקי שם יעו"ש,
מכל מקום, הראה לי תלמידי רי"מ שטערן הי"ו בשולחן ערוך הרב…. דעתו דמהני…
ובטלה דעתי". (שבט הלוי או"ח סימן נ').

דיברנו על 'ביטול', אז הנה…

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. "זכור ד' לבני אדום את "יום ירושלם"
    האומרים ערו ערו עד היסוד בה'".

    מה זה "יום ירושלם" ? כמובן הוא יום-החורבן הגדול של עם ישראל, והשמד של הציונים, ותפקידם דומה ממש לבני אדום ביום זה. ידעו כנראה היטב היטב את כל אשר עשו האדומים לעמו. הם בני אדום [וגם מדינת השמד] ביקשו לעקור הכל, לבל יישאר שריד ופליט המקיים תורה ומצות ואפילו לא מצוה אחת ר"ל. והקב"ה הוא השוכן איתם בתוך טומאתם – ולא בתוך גאוותם!

    היה זה מדינה ועם, שידעו את כל המחבואים ונקיקי-הסלעים, אשר בהם מצאו לעצמם מפלט חרידים פליטי שואת החורבן. כל זה היה מכוון לתכלית אחת ויחידה לערער עד היסוד את קיומו של העם המקיימים מצות השם ית'. איננו צריכים להפליג רחוק להסברת מצב דומה. על בשרנו אנו יודעים היום יפה יפה את אשר עוללו לעמנו ע"י הציונים מדינת השמד והניאוף נגד הבורא עולם ונגד תורתו הקדושה, ולכן זה לא יום חג. זה יום אבל, "יום ירושלם" הוא כמובן יום-החורבן הכי הגדול של עם ישראל ע"י הכופרים המסיונרים של מדינת איזראל, "אין שום סיבה לחגיגה" באמת הכי כדאי לבטל יום האבל-יום ירושלם. מה לחגוג? ירושלים לא בשליטתך, הורגים אותנו בירושלים ואתה לא יכול להסתובב בירושלים בלי שמישהו ידרוס אותך ח"ו. זה ירושלם בשליטה של מוסלמים, של מצעד הגאווה, של פסטיבל הבירה, הקדושה ברחה מירושלים וזה מה שיש לחגוג? אולי לחגוג שעדיין נשארו כמה חרדים מקיימי מצות התורה?

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  2. מה אתם משווה, הרבי הוא גופו ועצמותו יתברך. ברצינות החבדניקים תמיד מטיפים בוז לתלמידי חכמים, והערצה אלוקית לכלי קודש שלהם. והרב דרוקמן חזור מפעם לפעם לנושא הזה, להשפריץ מי שופכים בפניהם של תלמידי חכמים שלא "משלנו". ושבוע אח"כ להטיף מוסר על הבני תורה שאין להם מספיק אהבת ישראל לחוגים אחרים.

    חסיד פולני |
    הגב
  3. הרב דרוקמן הנכבד
    מה שאתה עושה הוא דבר שאינו הגון, אתה מדבר נגד המושג כבוד התורה, בשעה שאתה החלפת אותו בכבוד האדמו"ר.
    הבה ונראה מה היית עושה לו אחד היה מטיף מוסר לאדמור"ך ולא למזכיר, וכי היה נשאר בחיים?
    הרי אצלכם מוסד האדמורו"ת חף משגיאות וחסין מביקורת, ומה לך כי תלין על אחרים.

    צ'למער |
    הגב