השופר שנשאר מרבי יוחנן בן זכאי

הבנויים והנחרבים: סיור בבתי הכנסת בעיר העתיקה בירושלים, הסיפורים על בית הכנסת שנבנה בתרומת הקיסר, והפגישה עם אליהו הנביא

ירושלים הרים סביב לה, ופנים רבות עוד יותר. בשבוע בו חל תשעה באב, יום חורבן בית המקדש, יצאנו לסיור מיוחד בין בתי הכנסת העתיקים ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים, כאשר השתדלנו להתמקד יותר בבתי הכנסת הפחות-ידועים בקרב כלל הציבור.

העיר העתיקה בירושלים נחרבה לא רק בזמן חורבן הבית, אלא נחרבה שוב ושוב במהלך כל השנים מאז, כאשר החורבן האחרון של העיר היה בזמן מלחמת העצמאות, במהלכה פתחו הירדנים במצור על העיר העתיקה והמטרת פגזים ויריות. הם השתדלו להחריב בה את כל מה שהיה ניתן. למעשי החורבן שלהם אכן היו תוצאות, למרבה הכאב, ובתים רבים, כמו גם בתי כנסת ומבני-ציבור, נחרבו. ניתן לומר שכמעט וכל הרובע היהודי חרב בימי אותה מלחמה, ומה שניתן לראות ברובע כיום – זו בעיקר בנייה חדשה מעשרות השנים האחרונות. עשרות בתי כנסת היו בעיר העתיקה, רובם אשכנזים, ומכולם נשארו היום כמה בודדים בלבד, אליהם נכנסנו, במטרה לשמוע על סיפורו של כל מקום ומקום.

בית הכנסת הראשון שבו אנחנו מבקרים, הוא בית הכנסת "אור החיים" ששוכן בתוך מוזיאון "חצר היישוב הישן" ברחוב אור החיים ברובע, מעל ל'קרדו'. הרחוב, למי שמגיע מכיוון כיכר הרוב, תלול למדיי, והתושבים מספרים לנו על אגדה שמתהלכת כבר שנים, הטוענת שחנה ושבעת בניה קבורים כאן מתחת לרחוב, ולכן נבנה בצורה כזו הרחוב, כך שמי שעולה במעלה הרחוב – מתנשם ומתנשף.

בית ה'אור החיים' הקדוש במוזיאון חצר היישוב הישן

 

המוזיאון עצמו נמצא בתוך אחד המבנים שנחשבים לעתיקים ביותר ברובע, ולכן הוא הוקם באמת דווקא כאן. כשעולים מעט למעלה במדרגות במקום – מגלים חלון זכוכית עליו נכתב: "בית אור החיים הקדוש". החלון אכן משקיף לעבר ביתו בזמן שהיה בירושלים, וכשעולים עוד קצת, מגיעים אל בית הכנסת. בית הכנסת סגור למעשה, גם למבקרים במוזיאון, ומי שאחראים עליו הם בני משפחת וינגרטן מהרובע, שגרים ברציפות כבר 200 שנה בירושלים, והם אלו שדואגים לפתוח אותו מידי פעם למבקרים, כמו גם לנהל את בית הכנסת. בבית הכנסת ניתן לראות כמין כוך, בו למדו יחדיו מידי יום לפי המסופר, ה'אור החיים' ואליהו הנביא. בבית הכנסת היה גם מקווה, בו היה האור החיים טובל לפני לימודו. לפני קרוב ל-30 שנה שופץ המבנה, ותוך כדי השיפוץ מצאו את מקום המקווה. למטה, בקומה מתחת לבית הכנסת, נולד האר"י הקדוש, ובמוזיאון אכן קיים עד היום חדר מיוחד, בו לפי המסורת נולד האר"י. עוד טרם נולד, נתגלה אליהו הנביא בחלום לאביו, והודיע לו שעומד להיוולד לו בן שיאיר את עיני עם ישראל בתורה. הדמות בחלום אמרה לאב, שלא יישכח לחכות לה לתפקיד הסנדק בברית, וכך אכן היה.

בירושלים, היה האור החיים פחות משנה, במהלכה עוד הספיק להקים כאן ישיבה בשם 'כנסת ישראל'. לאחר פטירתו של האור החיים, המשיכה הישיבה לתפקד, ובהמשך מי שנהיה בה לראש הישיבה – היה החיד"א, רבי חיים דוד אזולאי.

הפגישה עם אליהו הנביא

מבית הכנסת של אור החיים, יצאנו לכיוון ארבעת בתי הכנסת הספרדיים שנמצאים כולם במבנה אחד, הסמוך לחניית הרובע. ארבעת בתי הכנסת הם: "רבי יוחנן בן זכאי", "אליהו הנביא", "האמצעי – קהל ציון" ו"האיסטנבולי". ארבעת בתי הכנסת הללו אמנם לא נהרסו בזמן מלחמת העצמאות, אך הבלגן ששרר שם – היה נורא. הירדנים הפכו אותו למזבלה, ואת כל מה שהיה בו כול ספרי קודש ורהיטים, הוציאו. כאשר חזרו היהודים אל המקום, סידרו את ארבעת בתי הכנסת, וניקו אותו מהלכלוך הרב שהיה בו.

בית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי

 

כאמור, כמעט כל מבני הרובע הם מבנייה חדשה, לבד מכמה מקומות מסוימים, ואחד מהם הוא מבנה בתי הכנסת הספרדיים שאכן לא נחרב בימי מלחמת העצמאות. ארבעה בתי הכנסת הקיימים כאן, נבנו כתוצאה של התפתחות היהודים ברובע. כלומר – נגמר המקום בבית כנסת אחד, פתחו עוד אחד ועוד אחד, וכן הלאה. אל המבנה יורדים בכמה מדרגות, וזאת מסיבה מיוחדת. בזמן השלטון העותומנ'י, היה אסור ליהודים לבנות כאן בתי כנסת, או אף לשפץ בית כנסת קיים, אם נהרס המבנה שלו. מה עשו היהודים? בנו את בתי הכנסת מתחת לפני הרחוב, כדי לשמור על מינון נמוך של חשיפה ולמנוע תשומת לב. לבד מכך, הם השתמשו בעוד כמה אמצעי זהירות; בקיר החיצוני ניתן לראות כמין עיגול מקומר במבנה. העיגול הזה בא לסמן למוסלמים שכאן בעצם קיים מסגד (העיגול בקיר מכוון נגד העיר מכה, הקדושה למוסלמים), כדי שאלו לא יפגעו בו. אמצעי זהירות מעניין נוסף נמצא בפנים בית הכנסת, וכשנכנסנו שמנו לב אליו, ועל כך מיד.

בית הכנסת הראשון שמתגלה לעין הנכנס, והגדול מבין השאר במבנה – הוא ריב"ז, רבי יוחנן בן זכאי. מדובר בבית כנסת גדול ומהודר, וכמובן גבוה – כמו בתי הכנסת העתיקים הידועים. במזרח בית הכנסת ניתן להבחין בדבר מעניין, והוא שני ארונות הקודש הקיימים שם. ההסבר לכך, הוא שוב, ההגנה מפני המוסלמים בזמן השלטון העותומני. באחד מהארונות, בצד בו אמור להיות ארון הספרים במסגד מוסלמי לפי חוקי האסלאם, הניחו היהודים מספר ספרי קוראן, ובכל פעם שנכנס מוסלמי לבדוק את בית הכנסת, הראו לו את הארון מלא ספרי הקוראן, והוא נרגע… כמה מטרים ליד נמצא ארון הקודש ובו היו כמובן, ועדיין נמצאים, ספרי תורה.

שמו של בית הכנסת, ריב"ז, ניתן לו מאחר שלפי המסורת זהו המקום בו היה מקום מושבו ולימודו של רבן יוחנן בן זכאי בתקופת בית שני. בקומה השנייה של בית הכנסת, קיים מדף עליו נמצאים כבר שנים – שופר וצלוחית שמן. מספרים שריב"ז השאיר אותם כאן, כדי שכשיבוא המשיח – הוא יתקע בשופר הזה וישתמש בשמן שבצלוחית למשיחה. השמן שנמצא כאן כיום, כמובן, אינו השמן המקורי מאז, אלא נמצא כאן רק כדי להמחיש את המעשה. בזמן מלחמת העצמאות נהרסו השופר והשמן, שלפי המסורת אכן היו שם עד אז מתקופת בית שני. יהודי בעל צורה שעובר ליד בית הכנסת, מוסיף לספר לנו כי שמע על קללה שהטיל ריב"ז על מי שייקח את השופר והשמן, אך מה באמת עלה בגורלם של מי שלקחו אותם מכאן – לא ידוע. "אני לא יודע אם השמן והשופר שהיו כאן עד לפני עשרות שנים אכן נשתמרו כאן מבית שני, אך זוהי לפחות המסורת בקשר לזה", הוא אומר לנו. הכול כאן ברובע היהודי, כפי שלמדנו, מושתת על מסורת, כל סיפור  הוא 'אגדה'.

בתי הכנסת במבנה, לא החלו לפעול בתחילתם כבתי כנסת של ממש. בתחילה היה המבנה בית פרטי של משפחה מסוימת, ובשל הצורך עבור מקום להתפלל ליהודים שגרו כאן, נידבה המשפחה את סלון ביתה, ובו אכן התפללו חלק מיהודי הרובע. זה היה בית הכנסת הראשון שנבנה מבין הארבעה, והוא "אליהו הנביא", שהכניסה אליו היא מתוך בית הכנסת ריב"ז (שמוביל לכל שאר ה-3), ממול הכניסה למתחם בתי הכנסת. שמו של בית הכנסת, 'אליהו הנביא', הגיע לאחר אחד מימי הכיפורים אז ברובע. כמה מקובלים התאספו כאן להתפלל, עוד אחד ועוד אחד, אך בסך הכול היו  תשעה בלבד, ולא היה להם מניין לתפילת יום הכיפורים. המקובלים לא האמינו איך זה שדווקא בירושלים אין להם מניין לתפילה. לפתע הגיע יהודי עם זקן לבן להשלים להם את המניין. המקובלים שאלו אותו שאלה מסוימת בהלכה, והוא אכן ענה נכונה, והם שמחו על המניין וצירפו אותו לתפילתם. במוצאי היום הקדוש, הם באו להזמינו לאכול עימם, אך היהודי נעלם מעיניהם. מאחר שהם חשבו שהיה זה אליהו הנביא, הם קראו מאז בשמו לבית הכנסת.

אט אט התפתח עוד ועוד היישוב היהודי, וכבר היו זקוקים לעוד בית כנסת, לאחר שתם המקום בבית הכנסת אליהו הנביא. אז בנו את בית הכנסת ריב"ז, שנבנה כאמור בצורה מוסתרת עד כמה שניתן היה, שלא למשוך תשומת לב, כדי שהמוסלמים לא יהרסו להם את המקום. בימי ההקמה ותחילת התפילות בריב"ז, ככל הנראה 'אליהו הנביא' שימש כעזרת הנשים.

לאחר הקמתם של בתי הכנסת אליהו הנביא וריב"ז, הקימו (גם הפעם, מחוסר מקום בבתי הכנסת הקיימים) בית כנסת נוסף, "האמצעי – קהל ציון". בית הכנסת נמצא בכניסה נוספת מריב"ז, ומכיוון שהוא עצמו מוביל לבית כנסת נוסף, האיסטנבולי, הוא כונה במשך השנים "האמצעי". שמו השני, 'קהל ציון', ניתן לו לאחר מעשה שאירע בכובסת מהרובע היהודי. חייל טורקי הגיע אליה, ואמר לה שהוא יכול לתת להתפלל בקבר דוד, מקום שהיה אז סגור בפני היהודים. הכובסת היהודייה ששמעה על כך שהוא מסכים להכניסה אל הקבר, שמחה מאוד, והתלוותה אליו אל הקבר. כשנכנסה אל תוך הקבר, הלך החייל, סגר מעליה את השערים ונעל אותה בפנים. הוא תכנן לקרוא לשומרים על המקום, ולהראות להם אישה שהסתננה מבלי רשות למקום ולגרום שתיענש בחומרה. ואז, כשהלך לקרוא לשומרים, התגלה לכובסת הצדקת איש זקן, שאמר לה שהוא יעביר אותה למקום בטוח. הזקן לקח אותה במנהרה סודית, והוציא אותה בבית הכנסת 'האמצעי' שברובע, ומאז קוראים לו גם 'קהל ציון', מאחר שהיא באה במנהרה – מהר ציון. מדובר בבית כנסת קטן מאוד, אך כזה שהספיק אז לאלו שלא מצאו את מקומם בבתי הכנסת הקיימים.

בית הכנסת "האמצעי"

 

בית הכנסת הרביעי והאחרון במתחם הוא האיסטנבולי, והכניסה אליו היא כאמור מ'האמצעי'. כמו שנשמע משמו, מדובר על בית כנסת שהוקם לאנשים שעלו מאיסטנבול שבטורקיה, והם הקימו אותו כדי שיהיה להם מניין משלהם. ניתן לראות בו ארון קודש יפהפה ועתיק בצבע זהב שמקורו מאיטליה, ועוד חפצי קודש עתיקים ויפים.

ארבעת בתי הכנסת הללו לא נבנו בתקופות חופפות, אלא במהלך כמה מאות שנים, מהמאה ה-16 והלאה. בתי כנסת אלו ידועים גם כאלו שבתחומם מוכתר מידי עשר שנים הראשון לציון החדש, הרב הראשי לישראל.

נבנה בתרומת הקיסר

לאחר שסיימנו את הביקור במתחם ארבעת בתי הכנסת הספרדיים, הלכנו בחרדת קודש אל עבר ישיבת בית א-ל, ישיבת המקובלים בה למדו גדולי עולם. הישיבה נמצאת בערך ממול בית הכנסת "החורבה", והדלת אליה היא דלת ברזל כבדה, מסוגננת ומגולפת עם שמות האבות ועוד שמות קדושים. הדלת מובילה אל גרם מדרגות שבסופו נמצאת הישיבה. בצד ימין של הנכנס נמצא בית הכנסת לתפילה של הישיבה, ובמרכז – בית המדרש ללימוד. להפתעתנו, הן הלומדים בעלי הזקנים כאן בבית המדרש והן הלומדים בבית הכנסת למדו בעיקר גמרא, אך מי יודע? לנו אין עסק בנסתרות. בצד שמאל קיימת מרפסת בה למדו כמה מהלומדים כאשר הגענו למקום, ובסך הכול מדובר בשטח די גדול.

מי שהיה ראש הישיבה הנודע של בית א-ל, היה המקובל הנודע רבי שלום שרעבי, שעל מינויו מספר לי אחד מהלומדים כאן, ר' יהודה. "מי שהקים את הישיבה", הוא מספר לנו, "היה רבי גדליה חיון. יום אחד הגיע אליו בחור בשם 'שלום', שרצה להיות השמש שלו ושל הישיבה. הרב חיון ענה לו שכרגע אין לו צורך בשמש, אך משהתעקש אותו 'שלום', הסכים ראש הישיבה לקבלו כשמש. באחד הימים למדו כאן התלמידים דבר מה מסובך, שהם לא הצליחו לרדת לשורש ההבנה שלו. כאשר חזרו מההפסקה לשינה או אכילה, הבחינו בפתק שהוחבא בספר בו עסקו, ובו הייתה תשובה מפורטת שביארה להם את כל מה שלא הבינו בשפה ברורה ביותר, תשובה שכולם התיישבו איתה. החידה כעת הייתה מי כתב את הפתק. לאחר שזה קרה שוב ושוב כמה פעמים עם כמה שאלות, שהתה באחת הפעמים בבית המדרש ביתו של רבי גדליה, והיא הבחינה בשמש 'שלום' שכותב במהירות פתק ומכניסו לספר. הלכה הבת וסיפרה לאביה שהשמש היה זה שכתב את הפתקים, ואז כינס רבי גדליה את כל הישיבה, ובפניהם מינה את שמשו, הלוא הוא רבי שלום שרעבי, כראש הישיבה מעתה". בהמשך התחתנה אותה בת עם רבי שלום, והוא נהיה לראש הישיבה המפורסם של 'בית א-ל'.

לאחר מלחמת ששת הימים שיפצו מחדש את כל המבנה, כמו עוד מבנים רבים אחרים ששופצו אז. הישיבה נקראת היום על שמו של הרב מאיר יהודה גץ, רב הכותל שגם גר כאן לא רחוק, בסמטה קרובה. הרב גץ הוא שפעל באותם ימים לשיפוץ הישיבה, וכיום בנו קשור לניהול הישיבה. בישיבה לא מתקיימים סיורי תיירים למרות החשיבות ההיסטורית שלה, וזאת מכיוון שלומדים בה כמובן בכל עת.

בדרכנו אל היעד הבא, בית הכנסת "תפארת ישראל – ניסן ב"ק", מספר לנו מדריך ממדרשת "ראשית ירושלים – המרכז לסיורים ולימודי ירושלים", על כך שגם ברובע המוסלמי קיימים כמה וכמה בתי כנסת וישיבות עתיקות שהשתמרו, כמו 'עטרת אליהו' שבכולל גליציה ועוד. בהמשך ביקרנו אכן באחד מהם – בבית כנסת 'אוהל יצחק', הקרוב מאוד אל הכניסה לרובע המוסלמי.

כעת אנחנו מתקרבים לבית הכנסת "ניסן ב"ק". מי שמצפה לראות גם כאן בית כנסת גדול ומוקם לתפארה – טועה בגדול. בית הכנסת היה בעברו אמנם מפואר וגדול, אך משנהרס – עוד לא הוקם שוב, וכעת מה שנשאר בו הם רק שרידים מאז, כמה קשתות ושרידי מבני אבן. אלא שבשנים האחרונות אישרה הממשלה תוכנית לשיפוץ בית הכנסת, בעלות של 50 מיליון ₪ וכבר הונחה אבן הפינה, אך עדיין יקח כמה שנים עד שבית הכנסת ישוחזר. כעת המקום חרב לגמרי, וכאילו כדי להוסיף לכאב, ממולו ניצב עומד לו בית כנסת 'קראי'.

בית הכנסת תפארת ישראל. תמונה מסוף המאה ה-19

 

בית הכנסת "תפארת ישראל – ניסן ב"ק" קרוי על שמו של אביו של ניסן, ר' ישראל. הוא ואביו, חסידי רוז'ין, עלו לארץ מברדיטשב בסוף המאה ה-18, כאשר אביו פעל בעיקר באזור צפת, והוא עצמו היה מדפיס ספרים ואיש ציבור ביישוב הישן בירושלים. בין שאר פעולותיו של ניסן ב"ק, ניתן למנות בניית בתים עבור היהודים מחוץ לחומות העיר העתיקה, ליד שער שכם, שנקראו – בתי ניסן ב"ק. בזמן שפעל כאן, ב'חורבה' התפללו האשכנזים הפרושים, והוא יזם בניית בית כנסת עבור החסידים. בשל העובדה שלא היה להם יותר מדי מזומנים, ארכה הבנייה זמן רב מאוד, ובית הכנסת נבנה בשלבים.  פעם הגיע לכאן הקיסר פרנץ יוזף לביקור, וניסן ב"ק וחבריו רצו להראות לו את בית הכנסת. בית הכנסת עוד לא היה אז בנוי לגמרי, והייתה חסרה בו תקרה וכיפה, וכדי שלא ישים לכך לב, הוחלט להסיט את תשומת ליבו בדיבורים שונים, והעיקר – שלא יסתכל למעלה.

ב"ק אכן הצליח ב'משימה' וליהג עמו עד תום הסיור, והיה מאושר מכך שהקיסר לא שם לב לאי הימצאות התקרה במקום. אך דווקא אז, לפני שיצא הקיסר הוא הרים את הראש למעלה, ומיד שאל: "מה זה? למה אין לכם כיפה ותקרה לבית הכנסת?". ב"ק לא איבד את עשתונותיו, וענה לו בשנינות: "ראה, אפילו בית הכנסת הוריד בפניך את הכובע"… הקיסר נהנה ותרם כספים לבית הכנסת, וכך סיימו את הכיפה והבנייה הושלמה.

בזמן המלחמה, ב-48', הייתה כאן מעל לבית הכנסת עמדה של יהודים, בשל גובהו של בית הכנסת, אך היא סופו של דבר הופצצה על ידי הירדנים, כמו כל מבנה בית הכנסת, שנשאר כך חרב כאמור עד היום. בית הכנסת הזה הוא הבא בתור העתיד להיבנות לאחר שבניית 'החורבה' הושלמה, וכבר כעת יש תכניות מפורטות לבנייתו. ניתן לראות כאן בעיקר יסודות וקשתות מאבן, ואם יורדים למטה במדרגות – גם את מקום המקווה שהיה במרתף בית הכנסת.

מחדשים ומשמרים

מ"תפארת ישראל" הלכנו אל בית הכנסת "צוף דבש", שנקרא על שם רבי דוד בן שמעון, הקרוב לרובע המוסלמי. ב-1854, בזמן שעלה רבי דוד בן שמעון מרבאט שבמרוקו לארץ, היה כאן ברובע וועד ספרדי כללי, שככל הנראה קיפח את קהילת המוגרבים, מערביים יוצאי צפון אפריקה. אנשי הוועד הספרדי הכללי וקהילתם התפללו בריב"ז, אך לא דאגו למערביים כמו שצריך, ואף לא חילקו להם בשווה את כספי ה'חלוקות'. בגלל הסיבות הללו, החליט רבי דוד לפרוש עם בני קהילתו מהוועד הכללי, ויותר מאוחד וועד המערביים החדש הקים את בית הכנסת כאן על שמו. כעת, כשאנחנו נכנסים, לומדים כמה בני תשחורת ואברכים בקול, ונראה שהמקום שוקק חיים מבחינת זמני תפילות ולימוד, כמו שניתן ללמוד גם מהמודעות מחוץ לבית הכנסת על הזמנים לכל תפילה ותפילה. המקום משופץ, וגם הוא גבוה. אחד מהאברכים יודע לספר לנו על כך שהצוף דבש, רבי דוד בן שמעון, עשה דברים רבים למען קהילתו. הוא קנה עבורם נחלה ברובע המוסלמי, ופתח בה את 'בית המערביים' (עד היום באמת גרים שם יהודים – י.פ.). והוא גם היה זה שהקים את השכונה השנייה מחוץ לחומות, שכונת 'מחנה ישראל'. אך טבעי הוא שיוקם בית כנסת כאן שינציח את זכרו.

בית כנסת מפורסם למדיי, הוא בית כנסת 'הרמב"ן', הנמצא מתחת לבית כנסת 'החורבה', לא רחוק מכניסת הנשים. הרמב"ן הגיע לארץ בשנת 1267, וראה שבכל ירושלים רק שני אחים יהודים שעובדים במלאכת הצבעות שארגנו תפילה, כשאליהם מצטרפים בשבתות יהודים מכל מיני מקומות להשלים מניין. הרמב"ן הזדעזע מזה שאין אף בית כנסת מוסדר בירושלים והחליט לפעול בעניין. הוא מצא איזו חורבה, ובעזרת האחים – שיפץ אותה (באותה תקופה ירושלים הייתה מאוד עזובה וכל מי שרוה לקחת חורבה, יכול היה לעשות זאת). בית הכנסת שלו נמצא ככל הנראה כנראה בהר ציון, מחוץ לעיר העתיקה, והוא אינו בית הכנסת שקיים היום בשם הרמב"ן. מאוחר יותר כשהקהילה היהודית התגבשה מחדש בירושלים, הם הוקירו תודה לרמב"ן על שפעל לחידוש הישוב היהודי והתפתחות הקהילה היהודית, ובנו על שמו בית כנסת בתוך הרובע היהודי. גם הוא בית הכנסת משופץ ומתנהלים בו סדרי לימוד ותפילות.

בית כנסת משופץ ונפלא נוסף אליו נחשפנו, הוא בית הכנסת 'אוהל יצחק', הנמצא ממש לאחר המחסום מהכותל לכיוון הרובע המוסלמי. מדובר באחד מבתי הכנסת המפוארים ביותר שראינו. לבית הכנסת רצפת שיש מפוארת, ריהוט חדש ומרהיב, עזרת נשים מושקעת, ועוד אולמות גדולים ויפים במתחם. מה מצער היה לשמוע אפוא משומר המקום, שביום יום אין במקום תפילות מוסדרות, ואף בשבת בקושי מניין יש כאן. חבל. המקום נמצא כאמור ממש בסמיכות לשער מהכותל אל הרובע המוסלמי, וסכנה לא ממש קיימת שם.

בית הכנסת אוהל יצחק

 

'אוהל יצחק' הוא אחד מבתי הכנסת החשובים שהוקמו בעיר העתיקה בירושלים, כך אנחנו לומדים מהשומר במקום, מתערוכת התמונות המרתקת על קירות בית הכנסת, ודפי המידע במקום. במשך המאה ה-19 היה 'אהל יצחק' ב 'כולל שומרי החומות'. הוא נקרא גם 'אונגרין שול' (בית הכנסת של ההונגרים), על שם מייסדיו ההונגרים, רבי נתן גולדברג ורבי יצחק פרג, תלמידיו של החתם סופר. הם הקימו באותו הבניין ישיבה הידועה בשם 'אור המאיר', שם עסקו בלימוד התורה במשך כל שעות היממה בשלושה 'משמרים'. מאחר שהישיבה הייתה קרובה כל כך להר הבית, הם קיבלו על עצמם 'לשמור' על חומות הר הבית על ידי לימוד בלתי פוסק של התורה. החצר נקנתה על ידי הקהילה ההונגרית מידי משפחת ח'אלאדי הערבית, בשנת 1867. שטר מכר של החצר הנושא את התאריך '1875' וחתום על ידי הקאדי (שופט אסלאמי), היווה אישור רשמי לרכישה. משפחת ח'אלאדי הייתה משפחה מוסלמית עשירה, בעלת נכסי מקרקעין רבים באזור של הרובע המוסלמי.

לאחר ביקורו של חסיד בעלזא, ר' יצחק ראטסדורפר, בירושלים ובכולל בשנת 1891, הוקמו שני בתי כנסת שנקראו על שמו: בית הכנסת החסידי הידוע כ 'בית יצחק', ובית הכנסת הידוע כ'אהל יצחק'. בנייתו של 'אהל יצחק' הושלמה בשנת 1904. היה זה בית כנסת מפואר, שהשתווה לבתי הכנסת המפורסמים יותר ברובע היהודי – 'החורבה' ו'תפארת ישראל ניסן בק'. לא הייתה לו כיפת גג, וזאת בגלל פסיקת השלטון הטורקי, לפיה לא יורשה לבתים ולבתי כנסת של יהודים להיות גבוהים יותר מאלה של המוסלמים. קומת הקרקע כללה את ישיבת 'אור המאיר', מקווה טהרה, ומספר קטן של דירות מגורים. תקופות של מהומות הערבים בעיר העתיקה בין 1921 ל-1938 הגיעו לשיאן בנטישת ה'כולל' ובית הכנסת בשנת 1938. חברי ה'כולל' עברו לדור בבתי אונגרין בשכונת מאה שערים בירושלים.

למעשה כמו סיפור נטישתם של רוב היהודים את הרובע המוסלמי, כך סיפורו של בית הכנסת 'אוהל יצחק'. הוא ננטש בפרוץ מספר הפרעות בין תר"פ לתרפ"ט, ובאותה תקופה הושחת כמעט עד היסוד ואף נבזז. רק לאחר מלחמת ששת הימים, חזר המקום לידי הקהילה ההונגרית, ולמטה אף נפתחה חנות ספרים יהודית. לפני כשנתיים סיימו את עבודות שחזור בית הכנסת. בתכנון 'הקרן למורשת הכותל המערבי' שמנהלת את המקום, לסיים את  הקמת המוזיאון במקום, ולחבר בינו לבין בית הכנסת במעלית, שתדגיש את החיבור בין הישן לחדש, כפי שמתבטא לעין כל במקום.

ואיך ניתן לסיים סיור מסוג זה מבלי לרדת אל הכותל המערבי? ירדנו במדרגות הרובע אל כיוון הכותל, נשטפים בזרם התיירים ששטף את המקום, התיישבנו על כיסא פלסטיק ליד אחת מהאבנים העתיקות, והתחלנו באמירת תהלים במקום העתיק מכל שאר בתי הכנסת בהם היינו היום – המקום ממנו לא זזה שכינה מעולם.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.