השמאל הציוני זקוק להחייאה / דרור אידר

לא רחוק היום בו עלייה לארץ תוכרז כפשע, מלחמה תשווק כשלום ויידוי אבנים יוכר כזכות * השמאל הציוני משמיע חרחורי גסיסה. האם יתעשת?

בים הכותרות המדהימות שוועידת־"הארץ"־לשלום־במאדים סיפקה בשבוע החולף, הביאו אתר NRG ו"מקור ראשון" את דבריה של עיתונאית "הארץ" עמירה הס: "כל מי שמתכנן לעלות לישראל, שיידע שהוא עומד לעשות פשע". נזכרתי במאמר דומה של רוגל – תחזיקו אותי, אני יורד – אלפר, שקרא ליהודי צרפת לא לעלות ארצה כי "המפעל הציוני מת" וישראל דומה לגרמניה של 1933. ועמוס שוקן מתעקש שעיתונו "ציוני".

קשה לבקש מהס להקצין יותר. זה שנים שקרעה קריעה על עמה ונכרתה מאיתנו למחוזות ההזדהות עם אויבינו ומבקשי נפשנו. לפני כשנתיים וחצי פירסמה מאמר שבו צידדה ב"יידוי אבנים", שלדבריה "הוא זכות וחובה של מי שנמצא תחת שלטון זר". באותם ימים נאבקה אדל ביטון הי"ד על חייה, שנגדעו בסופו של דבר בגלל אותה "זכות". לפני אדל ואחריה ידענו מקרי רצח נוספים שאירעו מיידוי אבנים.

הנחת היסוד של הס, מדוע עלייה היא "פשע", אינה נוכחות ישראל בשומרון וביהודה (שהיא מכנה "כיבוש") אלא חוק השבות – הזכות הבלעדית המוקנית ליהודים לעלות לארצם. הדרישה היסודית מהפלשתינים להכיר בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי נובעת בדיוק מהכיוונים המסוכנים האלה הנוכחים בשמאל: אי ההשלמה עם חוק שאין צודק ממנו, המייעד לעם היהודי כולו מדינה אחת על שטח מזערי בים מדינות ערביות ומוסלמיות.

רגע אחרי הסכם כלשהו יופנו פנימה, ל"ישראל הקטנה", תותחי אלף ארגוני השמאל ויאשימוה במה שהס, אלפר ומטורללים נוספים מכנים "אפרטהייד" (הם מכירים את ההיסטוריה של דרום אפריקה? ספק אם את ההיסטוריה של עמם). ישראל כיום היא "מדינת כל אזרחיה"; הדרישה האמיתית בעומק המאבק השמאלי היא ישראל כ"מדינת כל לאומיה", ובעצם לנשלה מיהודיותה.

השמאל הציוני מתכחש לסכנה הזאת ומתעלם מהשתלטות עוינת של גורמי קצה על מפלגת העבודה ומרצ. לפנינו עדות נוספת למה שכיניתי "ברירת שמשון": חלק ממה שהיה פעם אוונגרד ציוני, צאצא חוקי של תנועות שמאל ציונית מפוארות, נדחק לפינה – פוליטית, תרבותית וחברתית. אחרים, שאבותיהם ניצבו פעם כאורחים בדלת, בפתח המיזם הציוני, נכנסים מתחת לאלונקה ונושאים בנטל הובלת המדינה: ראו מי ראשי השב"כ, המוסד והמשטרה. המצב דומה בצה"ל. במצב כזה יש שבחרו לבצע "תמות נפשי עם פלשת(נ)ים". מבחינתם, "המפעל הציוני מת", ואם לא – נעזור לו למות.

יותר מדבריה הצפויים של הס, לימדה תגובת הקהל: תשואות סוערות. אותו קהל הגיב בקרירות לדברי הנשיא ראובן ריבלין, שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ושתק כשציפי לבני תקפה את "שוברים שתיקה". עמית סגל דיווח שבזמן נאומו של איימן עודה "תקרת האולם כמעט התרוממה" מהתשואות. השמאל הישראלי מחפש נואשות "נציג פלשתיני אותנטי" שימחל לו על "פשעי המשטר הציוני".

לא רחוק היום שעודה או יורשו יחליפו את יצחק הרצוג או יורשו בראש המחנה. כך עלייה לארץ תוכרז כפשע, מלחמה תשווק כשלום ויידוי אבנים יוכר כזכות. לא המפעל הציוני מת, חלילה. ההפך, שיבת ציון היא החוק ההיסטורי היחיד שפועל במאות האחרונות. זה השמאל הציוני שמשמיע חרחורי גסיסה. האם יתעשת?

המאמר התפרסם לראשונה בעיתון ישראל היום

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.