"השמחה היא מהות החיים": הליצנית החרדית מדברת

חני אנצ'ל יונה, היא ליצנית רפואית חרדית. המוטו האישי שלה הוא שמחה, וכך הצליחה להתמודד בקשיי היום יום שעברו עליה. הקושי וגידול שמונת הילדים לא מנעו ממנה להמשיך להצחיק, להתמודד ולתת את כל השמחה שיוצאת ממנה, חודש אדר הוא חודש של שמחה תמידית ואין דבר יותר טוב משמחה שיוצאת מהלב – ובמיוחד מכזו אישה

חני אנצ'ל יונה, כך היא קוראת לעצמה. אנצ'ל היה משפחתה בילדותה, וכאות הוקרה והערכה לאבא שלה, החליטה להוסיף את השם הזה לשם משפחתה היום.

חני בת 47 נשואה באושר, תושבת חיפה, אמא ל-8 ילדים בהם אביגיל, ילדה מיוחדת.

לפני 19 שנה חני החלה לחזור בתשובה בעקבות בעלה, כשהיתה לה ילדה אחת בת שנה ושמונה חודשים והיא בהריון שני. בעלה לא לחץ עליה, והחליטה לאט לאט לחזור בתשובה למקום הקיצוני ביותר. היא הלכה עם שאלים ברחוב ועם 2 זוגות גרביונים למען הצניעות. כך גידלה משפחה עם 8 ילדים, כששניים מילדיה הם בעלי צרכים מיוחדים. אחד עם ליקוי שמיעה והקטנה עם תסמונת דאון.

החרדיות היתה אצלה מעבר לנורמות. היא לא יכלה להקל מעצמה על כלום בנושא דת. החלום הגדול שלה היה ללמוד ליצנות רפואית ולצאת לעבוד בזה. אבל במשך השנים האמהות היתה בראש מעייניה והיא לא וויתרה על שום ארוחת צהריים חמה כל יום לילדים המתוקים שלה.

איך זה לגדל שמונה ילדים, בהם שני ילדים "מיוחדים"?

קיבלתי את הילדים שלי כרגילים, טיפלתי בהם במשרה מלאה, וידעתי שאני מוכנה וצריכה לעשות בשבילם הכי טוב. השמחה היתה תמיד המוטו שלי בחיים, כי אמא שמחה ומאושרת, גם הילדים שלה מאושרים ושמחים. אנחנו משפחה שמחה בעלת אמונה למרות הקושי בגידול הילדים עם צרכים מיוחדים. אבל בעבר, הייתי מאוד מקובעת בחיים שלי כחוזרת בתשובה. ובמשך השנים הבנתי שהחיים הם קצת אחרים.

כשהילדים התחילו לפרוק עול אחד אחרי השני, זה גרם לי למשבר מאוד גדול ואפילו מלחמה עם הילדים שלא צלחה לי והביאה המון קושי. היו לילות של בכי וכעס. איפה טעינו. חלומי שהיה לראות בבר מצווה של הבן שלי את כולם לובשים שחור לבן ומגבעות. נעלם ונגנז, כשהבנים הגיעו אפילו בלי כיפה. גם בעלי כבר התחיל להוריד מעצמו, והיום הוא קצת שומר ומתפלל.

רציתי לראות את הילדים שלי מאושרים ולקבל את החיים שלי כמו שהם, ולא מה שהחברה רצתה ממני שיהיו. ילדים תמיד צריכים בית חם, וזה מה שהבנתי שאני רוצה שיהיה להם, במקום של חמימות ואושר ולא במקום של לרצות אותי עם לימודים ותלבושות. ילד תמיד יכול לחזור אם אתה נותן לו את המקום או הכיוון ולא לשלוח אותו. שיידע שיש לו בית חם לתמיד.

איך ההתמודדות עם ילדים עם צרכים מיוחדים?

הילדים שלי המיוחדים הם הכי נורמליים שאני יכולה להגדיר אותם. הם נמצאים במוסדות שמתאימים להם בדיוק. הגדול עם ליקוי שמיעה נמצא בישיבה של הרב גרוסמן והוא ילד מקסים ושחקן כדורגל מעולה, מתעלה על ליקוי השמיעה שלו. והילדה הקטנה שלי לומדת במוסד מיוחד שכולם אוהבים אותה. היא ילדה שובת לב וכל קבוצה של בנות מתנדבות או מורות מייד מתאהבת בה וביכולות שלה. כשאני מקבלת טלפון ממורה שלה או ממתנדבת ומספרים לי בהתרגשות על אביגיל המיוחדת שלי אני יודעת שעשיתי הכל כדי שהילדה המקסימה הזו תהיה עצמאית ויאהבו אותה.

 

ואיך אמא ל-8 ילדים מחליטה יום אחד להיות לייצנית רפואית?

החלום שלי היה להיות ליצנית רפואית תמיד. כבר מאז ילדותי אבל את יודעת החיים זורמים ואנחנו לא תמיד מצליחות ליישם את החלומות שלנו. לא מזמן פגשתי את המורה שלי מהתיכון והוא הזכיר לי שכתבתי בספר של הכיתה שהחלום שלי להיות ליצנית רפואית, והוא שאל אותי עם עשיתי עם זה משהוא. נדהמתי לגלות שכתבתי את זה פעם ועוד בתיכון. וזה היה המקום שדירבן אותי לקום ולעשות ולא להשאר במקום שלי, אולי אפילו בנוחות שלי.

אני שמחה שיצאתי ללימודים  כי שמחה היא דרך חיים וזה המוטו שלי. כשהמשפחה שלי התפרקה מבחינת הילדים במקום להיכנס למשבר ודיכאון התחלתי לשמוח. ולהבין את המהות של החיים.

במשך הלימודים היה רגע מביך שהבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. המדריך שם מצגת ופתאום עצר את המצגת והחל להגיד לכולם: כולנו פה צריכים בעצם ללמוד ליצנות אבל לחני יש את זה בתוך הווריד. זה היה רגע קצת מביך, אבל קיבלתי את החותמת שזה משהוא שהוא בטוח רוצה להתעסק בו.

איפה הליצן פוגש אותך ומעביר אלייך את השמחה שבו?

ליצנות רפואית זה לתת מעצמך, להצחיק ולשמח את מי שלא יכול או לפעמים לא רוצה לחייך לעולם. אני מתנדבת בבית חולים פעמיים בשבוע ומקבלת חוויות עמוקות מאנשים שם.

לשמוע את הבנאדם, יש מקרים שאתה מקשיב ומצחיק אותם, רוב הפעמים האנשים במחלקות בתי החולים לא כל כך רוצים שתבוא, שתצחיק אותם. ואני שוברת את זה ויוצאת כשהבנאדם ששוכב במיטה צחק ושמח, הרי זה שכרי.

כאישה דתיה ואמא לילדים אני תמיד רואה את הפרגון של כולם ולא משנה להם מאיזה מגזר אני דתי או חילוני אני שם כדי לתת, להביע ולהקשיב.

ספרי לי סיפור מרגש מההתנדבות שלך.

"רבקה, נקרא לה רבקה .

החדר היה שקט..ליד מיטתה של רבקה ישבה המטפלת הזרה.
וליד רבקה עמדה אחות.שסידרה לה את האינפוזיה.
אבל רבקה! לא היתה במיטתה.
רבקה היתה ישובה על כסא גלגלים כשנכנסנו לחדרה אני "ולבבית"…
עיניה היו מושפלות מטה כאילו מאבדת עינין מהעולם.
כאילו… כאילו כלום לא קיים .
התקרבנו לרבקה והיא הרימה אט אט את עיניה.
נגשתי וקראתי בשמה והגשתי לה פרח (פלסטיק)
כמה מילים לרבקה והתחלנו בצעדים קטנים ללכת לכיון הדלת ואזזזזזזזזזזזז…
אז החלו הדמעות לזלוג על לחייה ולשטוף את פניה ללא מעצורים.כבדת משקל היתה רבקה
ונשימתה קשתה עליה שמע מהתרגשות יתר ??
ידעתי שעליי לפעול במהרה והתכופפתי כדי שאוכל להתקל בעיניה.
בקושי הצליחה להגיד שהיא צעירה אין לה כלום בעולם והיא אחרי 5 ארועים מוחיים..והדמעות לא מפסיקות.
כמעט… כמעט… גם אנחנו בכינו איתה .
בדיבור איטי אך נחוש הבהרתי לה שהיא צריכה להיות רגועה כדי שנשימתה תחזור סדיר..עוד דברי חיזוק וחיוך היא אשרה בעיניה שהיא נרגעה.
יש מצבים שליצן בא להשכיח אבל הוא מזכיר לחולה שיש אנשים שמחים. גם בכי הוא סוג של תרפיה לחולה.
וזאת כנראה היתה הדרך של רבקה להשתחרר".

חני בהתנדבות השבועית שלה בבית החולים בחיפה

אנחנו בראש חודש אדר. מה המסר שלך לחיים שמחים?

"כי שמחה היא דרך חיים".

יש תוכניות הלאה?

אני רוצה להעלות מופע יחיד שיכלול את כל הדברים שלמדתי בחיי על התמודדות בחיים מתוך שמחה. ההתמודדות לי בחיים היתה בחינוך הילדים שלי שלא הלכו בדרכי. ומשם אני צמחתי והבנתי שכל ילד הוא משהוא מיוחד בדרכו שלו. אני מעבירה קורסים של ליצנות רפואית ויש לי גם אתר ופייסבוק בהם אני מעלה את החוויות שלי ונותנת כח לנשים אחרות מהדרך שלי.

שאלתי לפני כמה זמן את הבן שלי, תגיד? אולי גם אני אוריד את כיסוי הראש? הסתכל עלי ואמר אמא! אם תורידי את המטפחת את תהיי כמו כולם אבל אם תשאירי את הכיסוי ראש תישארי כמו שאת וזה הופך אותך למשהו מיוחד. אשרי ואשרי חלקי.

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.