השנאה היוקדת בין בנט ונתניהו לא רק שלא תתרכך, אלא תתעצם I סקר רפי סמית: בנט 11 מנדטים

לילך ויסמן

בסוף שנות ה-60 כשארצות הברית היתה מסובכת קשות במלחמת וייטנאם, המליץ סנאטור אחד לנשיא לינדן ג׳ונסון להכריז ניצחון במלחמה. ״בוא תכריז שניצחנו ואז נצא משם ונסיים כבר את המלחמה הזאת״, הוא אמר.

ברוח העצה המפורסמת הזאת פעלו ביממה האחרונה בלשכת ראש הממשלה.

התדרוכים של אנשי נתניהו כאילו מכתב הפיטורים כבר היה מוכן, בנט התקפל ונתניהו ניצח, הם די מגוחכים. בנט לא התקפל, בקושי התנצל, ובטח שלא חזר בו מהביקורת האישית על נתניהו. ההתנסחות של בנט, ״אם ראש הממשלה נפגע זאת לא היתה כוונתי״, היא לא ממש לא התנצלות,

אפילו לא הבהרה לאמירה הקשה מאד על אובדן עשתונות ערכי של ראש הממשלה. אבל מכיוון שנתניהו לא רוצה כרגע לזעזע את הקואליציה הוא בלע את גאוותו יחד עם הצפרדע והמשיך הלאה.

ארבעת הימים האחרונים נראים כמו קומדיה של טעויות. לא ברור מי הגאון בלשכת ראש הממשלה שהגה את התכנית המתוחכמת "לחשוף" בפני העולם ביום השואה הבינלאומי את פרצופם האמיתי של הפלשתינים, ואחר כך עוד לרוץ לספר לחבר'ה שמדובר בספין. גם בלי המתקפה האלימה של בנט הרעיון לא היה מהמבריקים.

כי את המשא ומתן המדיני על עתידה של מדינת ישראל צריך להפסיק לנהל בטריקים ומניפולציות שכאילו נלקחו מבית מדרשו של פולישוק. הסדר מדיני הוא לא קמפיין בחירות עם טריקים של ארתור פינקלשטיין. מדובר בנושא קריטי לעתיד המדינה ולעתידם של מאות אלפים. כל האפיזודה הזאת חשפה שנתניהו לא מאמין שניתן להגיע להסכם וכל המו״מ הזה הוא הBlame game- בלבד. לכך עוד נשוב בהמשך.

לשכת ראש הממשלה עשתה את כל הטעויות האפשריות, כולל איום באקדח ריק מכדורים לפטר את בנט מהקואליציה וללכת לבחירות. למזלם, בנט שרצה למקסם את הרווח הפוליטי, במקום לעצור אחרי ההתבטאות הראשונה, הלך עוד צעד קדימה והפך לפרחח, ואת נתניהו לאדם השפוי, המבוגר האחראי. וזה מתבטא בסקר.

מסקר מכון רפי סמית שנעשה עבור "גלובס" עולה כי בדיוק בשבוע שבו היה בנט אמור לגזור קופון ולמצוא חן בעיניו קהל בוחריו, הוא לראשונה מאז הבחירות מאבד מנדטים. מ-15 לפני חצי שנה, ל-11 עכשיו בעיצומה של המריבה.

למזלו של בנט, הסקר נעשה לפני ההתנצלות, או ההבהרה (תלוי את מי שואלים) ואולי עדיף שכך לשר הכלכלה. כנראה שהציבור סבור שמדובר בהתנהלות לא בוגרת ורואה ביו"ר הבית היהודי פרחח. מנגד, סקרים שנעשים תוך כדי התנהלות פוליטית בדרך כלל לא מגלמים את ההפנמה הציבורית, ולכן אולי בכלל מדובר בביצה והתרנגולת. אולי מגמת איבוד הגובה של הבית היהודי בסקרים היא הסיבה לכל ההתרחשות, ובנט, שרק חיפש הזדמנות להתבלט, הסתער על ההתבטאות של נתניהו כמוצא שלל, בדרכו להחזיר לעצמו את הכבוד האבוד ולנסות לבסס עצמו כמנהיג הימין.

על רקע הרגישות שיש לנתניהו ולסביבתו לכל דבר שבנט עושה ואומר, הפכו המילים של בנט לחריפות עוד יותר, והעסק החל להתדרדר. נתניהו רתח, אבל בנט רק שאב עידוד מהסביבה וחשב שיוכל להמשיך לרכב על הגל.

הוא לא העריך את עוצמת השנאה של נתניהו אליו, עד כמה התיעוב יעביר את ראש הממשלה על דעתו ויביא אותו לפעול בניגוד לכל האינטרסים הבסיסיים שלו עד כדי כך שיסכים לפוצץ הכל, לראות את עצמו בממשלת מיעוט, להיות תלוי בחסדי מפלגת העבודה ולדון עצמו לחיים פוליטיים מרירים שאולי יביאו אפילו לבחירות.

את מה שבנט לא הבין, הציבור קלט מיד והוא מייחס את העימות בין ראש הממשלה לשר הכלכלה לתיעוב האישי בין השניים. בפוליטיקה יש שנאות גדולות אבל בדרך כלל, בסוף כולם מתרככים, משלימים, חוברים זה לזה, בונים קואליציות.

לדעת בכירים במערכת הפוליטית, השנאה היוקדת בין בנט ונתניהו לא רק שלא תתרכך, אלא תתעצם. לכולם ברור שזו לא הפעם האחרונה, יהיו עוד סיבובים, ואולי אפילו מוקדם מהצפוי. הכרוניקה ידועה מראש. שונאים סיפור שנאה.

מצדה כמקור השראה

ביום רביעי העלה בנט בעמוד הפייסבוק שלו תמונה של מבצר עתיק במדבר יהודה. ״שקיעה במצדה, עכשיו״ הוא כתב. בנט אולי רואה את עצמו כאחד ממגני המצדה אבל הוא שוכח שלמרות שהמיתוס היה אבן דרך בתולדות הציונות, אנשי המצדה היו בעצם קנאים.

נכון, הם לא נכנעו לאימפריה הגדולה אלא בחרו בהתאבדות קולקטיבית של 1,000 איש ובהם נשים וילדים קטנים. הציבור הישראלי ב- 2014 אולי לא מאמין לפלסטינים, אולי לא מאמין שיהיה כאן שלום אבל הוא בטח לא יילך אחרי מי שמנהיג המורדים במצדה הוא מקור ההשראה שלו, או אחרי מנהיג ששולף תגובות מהמותן.

הרי כשנתניהו אמר בקולו בדאבוס שאף יהודי לא יפונה, בנט לא בירך אותו על העמידה האיתנה. אבל כשיועץ ראש הממשלה לתקשורת הזרה מתדרך על אפשרות שישראלים יהיו בריבונות פלסטינית, משהו שברור שאין סיכוי שיקרה, בנט פתאום מתפוצץ עם משפט כמו אובדן עשתונות ערכי. הציבור הבין שלא היה כאן באמת עניין אידאולוגי אלא אופורטוניזם.

ברביעי בבוקר העלו בלשכת רה״מ את הרף: ״תתנצל או שיהיה לזה מחיר״. בסביבת בנט בטוחים שהעובדה שרה״מ נזכר לתת אולטימטום רק שלושה ימים אחרי דברי בנט באה מהבית. מרעייתו. אתמול, אחרי התרוצצות של מתווכים שונים, ובהם גם שליחו המיוחד של נתניהו, נתן אשל, הגיעה גם ספק ההתנצלות.

על התנצלות כזאת כבר אמרו בגשש החיוור: סליחה? ככה מבקשים סליחה? תהיה גבר. תשפיל את עצמך. אז בנט ממש לא השפיל את עצמו אבל נתניהו קיבל והמשיך הלאה. כי לאף צד אין אינטרס כרגע לפרק את הממשלה. נתניהו עדיין מעדיף שהבית היהודי ישתינו, סליחה על הביטוי, בתוך האוהל ולא מבחוץ.

השלום יתחיל בליכוד

הצצה למה שקורה באחרונה במרכז הליכוד יכולה לשפוך אור על כוונותיו הפוליטיות של ראש הממשלה. בעוד יש מי שמעריך כי נתניהו פועל מאחורי הקלעים לפיצול הליכוד במקרה של חתימה על הסכם עם הפלשתינים, לפי הקרבות שמתנהלים כרגע בבתי הדין של התנועה לא בטוח שנתניהו שם כסף על התרחיש הזה.

נראה שנתניהו חושש לצאת קירח מכאן ומכאן ושומר את כל האופציות פתוחות. מסתבר שהוא לא זנח לרגע את התנועה, ופועל במקביל בשני האפיקים. בשבועות האחרונים מתנהל במפלגה קרב על הכנסת שינויים לחוקת המפלגה ונתניהו מנהל נגדם מאבק משפטי עיקש.

בעוד יש מי שמנסה לקדם את שינוי שיטת הבחירות לרשימת המפלגה לכנסת, לבחור ועדת בחירות חדשה, או להכניס סעיף שיקבע שכדי להיבחר לתפקיד יו"ר התנועה יידרשו למעלה מ-50% מקולות המצביעים (בניגוד ל-40% כיום), נלחם נתניהו לדחות את קבלת ההחלטות בשנה וחצי לפחות.

ליו"ר המרכז, דני דנון, יש רוב להעביר את השינויים הדרושים. נתניהו מנגד, יודע שלא יוכל לגבש קבוצת כוח נגד היוזמות והמהלכים, והוא פועל באמצעים משפטיים. דנון לא מתכוון להניח לו ובימים הקרובים יפנה לבית המשפט המחוזי.

לא ברור איך הסאגה תגמר, אבל מה שכן בטוח הוא שנתניהו מנסה להשיג שקט פנים מפלגתי כדי לראות לאן מתקם התהליך המדיני. מהלך אחד נתניהו כבר נתן הבטחה לדחות: בשנה הקרובה לא יתקיימו פריימריז לראשות התנועה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.