"השראה אלוקית בחסות המוזיקה" / יעקב גבריאלי

"המוזיקה מחברת אותנו לעולמות עליונים. על ידי התרוממות הנפש, ניתן לקחת את אותם לחנים ולעשות פדיון אישי ורוחני כדי שנזכה להשראה אלוקית". יעקב גבריאלי, בטור על מוזיקה, רגש ורוחניות

מוזיקה. אוסף צלילים ייחודי, לכל מקבץ צלילים, המיוחדות שלו. זה אוהב אותם קצביים ושמחים, האחר, מתחבר דווקא לצד הנוגה והמרגש, והשלישי, שומע ואוהב הכול מהכול.

שילוב ההרמוניה לצד המלודיה, החזיקה את האדם עוד מימי קדם, כך שאפילו מלאכי השרת, שרים לכבוד הבורא. מעבר לזה, המוזיקה גורמת לאדם להתחבר ל"אני" שבו, לחלק ההוא אשר מנתב את חייו. כך שמוזיקה יכולה לרומם ולכופף, לשמח ולהעציב ואפילו לרפא את הנפש.

המוזיקה היהודית, תחילתה בבית המקדש. שם, באמצעות שירת הלווים אשר קיבלו השראה עליונה וישירה, גרמו לנפש האדם רוממות הרוח וחרטה על כל המעשים הרעים והביאו לכפרה, על ידי קורבן. אך, כיום, כשחרב הבית ואנו בגלות אין בית מקדש, להקריב קורבן ואין לוויים, אשר ינגנו את אותם לחנים שמימיים שגורמים לחרטה ועזיבת החטא. רוב המוזיקה (גם היהודית של היום), מושפעת מדברים אחרים: שבעה תווים, מאז'ור, מינור, דיאז ובימול. לחנים עמוקים וכבדים אל מול מלודיות קלילות. שירים בעלי תוכן מורכב ורחב אל מול שירים בעלי ניחוח קליל ועליז. אך, בתוך כל זה, אין את אותה המוזיקה הטהורה והמקורית ששרו בבית המקדש. אולי ספיחים רזים וחיוורים. נשארנו בעוונותינו ללא לחנים וצלילי נבואה וללא לוויים שינגנו וישירו את אותם לחנים. כל מה שנשאר לנו זה לקבץ אל תיבות נגינה סך תווים ממוספרים וגשמיים שיבואו לרגש, לשמח, להוזיל דמעה וגם לחבר…

במקום מוזיקה יהודית טהורה, קיבלנו מוזיקה מעורבת. במקום רוממות טבעית, נשארנו עם קושי בריכוז בתפילה למרות אותם לחנים יהודיים, לחנים אשר יוצריהם מושפעים מהסביבה, הסביבה הגשמית. כלומר כל קהילה יהודית שנמצאת והייתה בגלות הושפעה מהמוזיקה המקומית. למשל, יהודי טוניס שרים ומנגנים לחנים יהודיים בקצב טוניסאי, בעוד שיהודי אשכנז מנעימים את התפילה עם צלילים מערביים. הצד השווה ביניהם, שלכולם יש טקסטים תפילתיים עם לחן שיצא מאדם (בתקווה שהוא) ירא שמים.

כאשר מלחין יושב לכתוב לחן או אפילו לתמלל שיר, הוא צריך לכוון אל מי השיר מיועד ובשביל מה. האם השיר נכתב לנפש? לרוח? לשמחה? לעצב? הוא חייב להתמקד, לקבל השראה ולהרגיש מה הוא הולך ליצור, ליילד אל העולם. זהו רגע אישי , נקי וטהור. ולכן אם הוא יוסיף תו מסוים, ירד בטון או יסלסל ברבע טון הוא כבר הפריד את ההרגשה השמימית אל מול תווים ממוספרים גשמיים ופיזיים.

מסתבר שכיום כדי לקבל את הלחן הטהור חייבים לעבור דרך מימד גשמי. אך האם באמת נעלמה אותה מוזיקה יהודית? האם אותו חיבור של קדושה כבר פסק מאותם שירי קודש? איך בכלל אפשר עוד לזכות באותה מוזיקה טהורה?

הימים הנוראים ממש כאן, מי לא תפס כבר כיסא בבית כנסת? האחד רוצה קרוב לתיבה, השני, דווקא מעדיף רחוק מהמזגן, והשלישי, מתעקש ורוצה ליד החלון הפתוח והמאוורר. אך, כולם רוצים להיות חלק מהתפילה ומקטעי הפיוטים והחזנות.

בכל בית כנסת יש את זוג המתפללים אשר רבים מי ייקח את קטע התפילה הקרוב וינסה בקולו הערב (כך לפחות הם חושבים), להפוך את קטע זה ליצירה שכולם ידברו עליה וינענעו בראשם לאות התפעלות(מה שבמציאות גורם חיוכים מאופקים מפאת כבוד המקום והיום). ולכל אותו בית כנסת יש את המתפללים אשר יזמזמו תחת השפם את הפזמון האחרון בדרך חזור מהתפילה לבית, ואפילו את השירים בסעודת החג, מנסים להשוות לפיוטים אשר שרו בתפילה. כולם רוצים להרגיש התעלות ולחני הימים הנוראים בהחלט מסייעים. האם אנחנו מפספסים משהו באותם לחנים? האם יש משהו שעוד נותר? אנסה לענות על השאלות על פי סיפור ידוע על ר' ישראל בן אליעזר הלא הוא "הבעל שם טוב":

ר' ישראל, צעד יחד עם תלמידו ברחובה של העיירה, בה גר. כאשר עברו ליד בית מרזח, פרץ את דלת הכניסה, שיכור אשר נבעט בידי המוזג החסון. הלה היה כולו מלוכלך ומטונף נע ונד, שיכור כלוט. כמנהג שיכורי העיירה, החל הוא לבכות ולצחוק חליפות, נפל וקם ובעיקר שר, שר לו בגרון ניחר שיר שיכורים. הבעל שם טוב נעצר במקומו והחל להקשיב לאותו שיכור. כעבור דקה ניגש ר' ישראל אל אותו שיכור ושאלו אל מול עיניו הנדהמות של תלמידו, "איזה שיר אתה שר?"
ענה לו השיכור, "שיר זה הוא השיר האהוב עלי"!
"וכי אתה יודע של מי השיר"? שאל הבעל שם טוב.
השיכור הכפוף הישיר את גבו ובקול גאה פלט "שלי הוא! אני הלחנתי!"
רבי ישראל חייך ומיד שאל, "התוכל למכור לי את השיר?"
התלמיד שהיה עימו הזדעק "הייתכן?!" בהינף יד הורה עליו רבו להמתין.

הגוי החל להבין מה היהודי המוזר רוצה ממנו, קלט והריח עסקה הגונה. שם הוא את ידו על מצחו והחל חושב. לאחר חישוב קצר של חבית שיכר, פלט בקול קטוע את הסכום כשהוא משתנק ומשהק. הבעל שם טוב ללא אומר ודברים כתב שטר מכירה והלחן הועבר תמורת סכום הזהה לחבית בעלת משקה אלכוהולי.

כאשר תלה תלמידו עיניים שואלות שוב ושוב ניאות הרב להסביר "תדע לך, לחן זה דרגתו גבוהה מאוד ושורשו במקום עליון הייתי חייב לפדותו ולעשות את תיקונו"!

מסיפור זה אנו למדים שכדי להגיע לדרגה עליונה בלחן, שיר או פיוט, איננו חייבים להיות לוויים וגם ללא בית מקדש ניתן להגיע לדרגות רוחניות גבוהות. אם אותו גוי הצליח לקבל השראה אלוקית, כולנו יכולים. האם זה משנה מאין הלחנים שלנו מגיעים? בוודאי! אך רק אנו יכולים על ידי התרוממות הנפש לקחת את אותם לחנים ולעשות פדיון אישי ורוחני כדי שנזכה להשראה אלוקית, חרטה על מעשים וסליחה מאת ה' יתברך!

שתהיה שנה טובה!

*********

נהניתם? אוהבים מוזיקה? מרגישים שחסר לכם ידע, מושגים או שיח מוזיקלי? שמי יעקב גבריאלי ואשמח לשתף אתכם בידע תיאורטי ומעשי שלמדתי, ולגלות לכם טפח או שניים על העולם הזה בסדרת טורים מיוחדים. החל במושגים בסיסיים דרך חדשות המוזיקה ועד ביקורות על שירים ולהקות חתונה.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.