התנתקות מהעוּבדות / מנחם רהט

• נאמני נתניהו נטלו על עצמם 'פרוייקט מיוחד', להמציא נראטיב חדש שממנו יוצא השותף הבכיר לדבר עבירה, זך כשלג *

עבודה יפה עשה עיתונו של שלדון אדלסון 'ישראל היום' בסופ"ש האחרון. מתוך הזדהות, כך זה נראה, עם מצוקתם של מגורשי גוש קטיף, שבימים אלה מציינים עשור לגירושם, הקדיש המוסף השבועי שלו 16 מתוך 28 עמודי מערכת, כולל תצלום שער מרגש, ל'פרויקט מיוחד' זה.

היה שם שפע של חומרים טובים: תחקירו המעמיק של נדב שרגאי המתחקה אחר מניעי שרון לטירוף ההתנתקות; סיפורה המצמרר של אמילי אמרוסי, אז דוברת מועצת יש"ע, על השתקפות האירועים המדכדכים בעיניה; טורים שעוסקים בהפיכת עזה לחמסטאן, ואחרים, לרבות אפילו מפה נרחבת של 21 היישובים שנמחקו. יפה. בל למרות ייחודו של המוסף, נעדר מתוכו נתון מרכזי, משמעותי. עיקר חסר מן הספר. אלפי מלים, ורק לא שמו של האדם היחיד עלי אדמות, שיכול היה בזמן אמת ממש לעצור את הגירוש. קוראי 'ישראל היום' אמורים להבין, שבנימין נתניהו כלל לא השתתף בפשע הזה. מין חסינות שכזו.

רגליים קרות

נכון, נתניהו התפטר מממשלת שרון, אבל רק ב-7 באוגוסט 2005, שבוע בלבד(!) לפני תחילת הגירוש. לאורך שנה תמימה לפני כן, בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת בנושא ההתנתקות, הוא תמך בה בעקביות, לעיתים מאונס, לעיתים מרצון, כפי שהצהיר בכנסת מול מצלמות הטלוויזיה, בשיחה חטופה עם אורי אריאל: "גם במשאל העם אצביע בעד!". כשנוצרו הזדמנויות לעמוד בראש הצבעת נגד הפגנתית של מורדי הליכוד, ואולי להפיל את שרון, הוא השתפן.

מזל שאחר הליכי ההתנתקות עקבה בזמן אמת ד"ר ענת רוט, ותיעדה את העובדות כמות שהן, בספרה המצויין 'לא בכל מחיר' (הוצאת ידיעות ספרים) המתעד את התנהלותו החמקנית-נכלולית של נתניהו לאורך כל הדרך. הבעיה היא כמובן שתפוצת הספר מוגבלת, כך שכל אותם ישראלים צעירים שלא היו כאן בימי ההתנתקות, הניזונים מהנארטיב החדש של 'ישראל היום', זוכים לחינוך מחדש, באשר לחלקו של נתניהו בהתנתקות. לפני עשור איתרגה התקשורת הכללית את שרון. היום מאתרג 'ישראל היום' את נתניהו, בתוך שכבה עבה של צמר גפן. הוא לא בעסק.

והאמת: שיכתוב ההיסטוריה השתלם מאוד. בבחירות 2015 הצביעו לנתניהו ולחבריו שהשתפנו עימו, רבבות 'אידיוטים שימושיים' מן הציונות הדתית, שביד האחת עדיין מתאבלים מרה על חורבן גוש קטיף, ובידם השניה ממש תמכו באלה שיכלו למנוע ולא מנעו. טירוף מערכות.

בלתי אפשרי כמובן לתמצת במילים ספורות את 600 עמודי ספר חובה זה. הנה מספר דוגמיות: ב-24 באוקטובר 2004 עלה הנושא להצבעה בממשלה. עד לרגע האחרון ניהל נתניהו התייעצויות חשאיות עם השרים לבנת, כץ ושלום, בדבר התניית תמיכתם בהתנתקות, בהסכמת שרון למישאל עם. ברגע האחרון הכריע אותם איומו של שרון לפטר מהממשלה כל מי שיתנגד. אחרי ששרון פיטר את עוזי לנדאו, ליברמן ואלון, הבין נתניהו את הרמז והצביע לכל אורך הדרך עם שרון.

יומיים אחר כך, ב-26 באוקטובר, יום ההצבעה על ההתנתקות, ניסו נתניהו וחבריו השרים לארגן תרגיל שנכנס להיסטוריה בשם המגחיך – 'פוטש בננה'. נתניהו וחבריו שרי הליכוד סיכמו שהפעם יצביעו נגד. אך לאחר ששמעון פרס בישר שהח"כים הערבים לא יתנגדו להתנתקות, החליטו נתניהו וחבריו להימנע. על סף הכניסה לאולם שוב שינו דעתם והצביעו בעד. ד"ר רוט: "ברגע המכריע קיבל נתניהו רגליים קרות וכל המהלך קרס. ההתנתקות אושרה ברוב של 67 מול 45" (ע' 131-2).

כתום בהיר

נתניהו המשיך להשתפן. "אתפטר תוך שבועיים, אם לא יוסכם על מישאל עם", הבטיח. "אני הולך עד הסוף" (ע' 136). אך ב-9 בנובמבר התקפל סופית. בראש מורכן הוא זחל ללשכתו של העריץ שרון, והודיע משם שהוא חוזר בו מאיומי ההתפטרות, "לאור ההחלטה לטובת מישאל עם". העיתונאי שלום ירושלמי סיכם אז: "נתניהו ה-ת-ק-פ-ל… החזיר לכיסו את האקדח הריק שהניח על שולחנו של שרון, ובחר בתפקידו ובכיסאו" (ע' 136).

ערב ההתנתקות הועלו בכנסת 3 הצעות לדחיית הגירוש למועד אחר במהלך 2005. ד"ר רוט: "נתניהו, שבו תלו מתנגדי ההתנתקות תקוות גדולות, נשאר בחדרו ונעדר מההצבעה" (ע' 350). הנה כי כן, תמיכה שיטתית בהתנתקות. בכנסת ובממשלה. מאות פעמים, אם למנות גם את הצבעות הביניים שלו בעד דחיית ההסתייגויות של מתנגדי ההתנתקות.

לאחר שסוף סוף התפטר (7.8.05), קיוו רבים, שהנה הפעם זה יצלח, ושהוא יתייצב בראש עצרת ענק שאורגנה בכיכר רבין, ב-11 באוגוסט, 4 ימים אחרי שהתפטר. ד"ר רוט: "מטרתה העיקרית של העצרת היתה למנף את התפטרות נתניהו ולייצר לחץ מסיבי על 5 שרי הליכוד, ללכת בעקבותיו… באותו יום פורסם ב'ידיעות' סקר, שמצא ש-39% חושבים שעדיין יש ביכולתו לעצור את ההתנתקות".

אבל נתניהו העדיף 'לעשות לביתו'. הוא כלל לא הגיע. הוא המריא למסע גיוס כספים בארה"ב, לקראת הפריימריס. בשיחה עם העיתונאים ברנע ושיפר, הודה שגם אילו נשאר בארץ, לא היה מגיע לעצרת: "'הוא הבהיר לנו חד משמעית: 'אני לא כתום חזק… אני כתום בהיר'" (ע' 376).

עכשיו ממציאים לנו נאמניו של נתניהו נראטיב חדש, שממנו אנו אמורים להבין, שנתניהו כלל לא היה שותף בכיר לדבר עבירה. בעתיד בוודאי יאמרו חסידיו השוטים שהוא גם אינו ולא היה שותף לשורת מחדלים ומעשים מחפירים אחרים שאירעו במשמרת שלו: הקפאת בניה אכזרית וגזענית, אנארכיה בהר הבית בעידוד בית המלוכה הירדני, אלימות בבתי מיידוף, קבורת 'חוק העמותות' הצודק מאין כמוהו, סיכול הצעת חוק עונש מוות למחבלים, פסילת 'פסיקת ההתגברות' השוללות מהבג"ץ סמכות שנטל לעצמו לבטל חקיקה של הכנסת – ועוד. זה לא הוא. הוא אף פעם, כידוע, לא בעסק.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.