"ואז, ב-22:05, נשמע הרעש האימתני של טיל יירוט"

מנד ריזל, תושב שדרות מסכם בטור כואב את השבת הדרמטי שעברה עליו

בין הדגים לבשר, הילדים נרדמו בזה אחר זה, בבית המשפחה שבה התארחנו לסעודת ליל שבת.

ואז, ב-22:05, נשמע הרעש האימתני של טיל יירוט מסוג 'טמיר' היוצא מכן השיגור של מערכת 'כיפת ברזל'. קפאנו במקום לשנייה, אחת מתוך 15 שעומדות לרשותנו בשדרות במקרה של ירי רקטי לעבר העיר, ואז הבנו שאנחנו מטווחים. את האזעקה לא שמענו, כנראה משום שבשכונה החדשה שבה נמצא הבית שבו אכלנו, טרם הותקנה מערכת כריזה.

ניתרנו, רעייתי ואני ו-2 המארחים, מהספה, אל עבר ששת הילדים שנמו את שנתם – מי בעגלות ומי על השטיח.

בינתיים חלפה עוד שנייה.

לא מספיקים להוציא הגה מהפה. פועלים כמו רובוטים מתוכנתים. אבל גם הרובוט הטוב ביותר לא יודע להחליט ברגעים גורליים מן הסוג הזה, לבחור בילד הראשון שתופסים בדרך אל הממ"ד.

לקחתי את העגלה שבה נם בן השנה, אשתי הרימה את בן ה-5 ושעטנו כאחוז אמוק אל המרחב המוגן. עוד 5 שניות חלפו.

אחר כך חזרתי לסלון. ברגע הזה יש את ההתלבטות הקבועה: להרים בעדינות, כדי שהילד לא יתעורר, אבל אז נפסיד כמה שניות קריטיות – או להרים בכוח, עם סיכוי שיתעורר, אבל חוסכים זמן יקר. הרמתי את בן ה-8 ובן ה-9 בצורה לא עדינה בלשון המעטה. הם התעוררו בדרך לממ"ד. עוד 8 שניות עברו. עמדתי בכניסה לממ"ד, ואז נשמע הבום. אם הרקטה הייתה נוחתת בבית, היינו נפגעים.

סוגרים בחוזקה את הדלת, מבצעים ספירה, כולם פה, תודה לא-ל. וברקע, עוד שיגור 'טמיר ועוד אחת. אזעקות עמומות בזו אחר זו. ופיצוצים.

מסדירים את הנשימה, מנסים להרגיע

הילדים הגדולים קמו מהרעש ומהריצה איתם לממ"ד, מבוהלים. "עוד פעם 'צבע אדום'"? שאלו.

התינוקת של המארחים החלה לצרוח. מנסים להרגיע אותה ללא הצלחה רבה. ואז נשמעות יללות האמבולנסים. "או שפגע בבית ויש פצועים, או שמישהו לקה בחרדה", אנחנו מעריכים.

אחרי 5 דקות חזרנו לסלון. מתחילים להתאושש. שותים תה חם, מנסים לצחוק בהומור שחור על המצב.

אפילו דנים על לחזור הביתה ברגל, כפי שתכננו. אבל אזעקות נוספות הבהירו לנו שזה מסוכן מידי, אפילו לשדרותים בעלי ניסיון כמותנו.

נשארנו ללון בממ"ד של המארחים, עם 4 הילדים שלנו וה-2 שלהם. חדר קטן, חם, אבל מה לא עושים כדי להישאר בחיים.

ובאמצע הלילה, הזוג המארח מנתר מהמיטה ורץ אל המרחב המוגן, בגלל אזעקות נוספות.

ובבוקר, הילדים קמים בזה אחר זה. וכדרכם של ילדים ופעוטות, רוצים לצאת אל החצר, אבל מסוכן, אז נצורים בבית.

וקצת לפני 10, כשסוף סוף החלטנו להוציא את האף החוצה כדי לשתות קפה, שוב אזעקה, כאילו חיכו שם בעזה ממש לרגע הזה, כדי להטריל אותנו סופית. נכנענו. נשארנו בבית עד מוצאי השבת.

וכשיצאו שלושה כוכבים, חזרה לה השגרה, כאילו כלום. עד הפעם הבאה שבה נצטרך להחליט את מי לקחת ראשון לממ"ד.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.