"ופרוס עלינו סוכת שלומך" / לימור שטרן

"היא ידעה שישוב. הוא היה מאוכזב וכועס, עד שעם הכיפה והחולצה הלבנה , הוא צעד אל תוך הסוכה. עיני כולם נתלו בו, תמהים, חוששים לשמוח. אימא, הסתכלה בו במבט מבין, אוהב. והוא התיישב לצדו. ליד אבא שכל כך כעס עליו וכל כך אהב"

ערב סוכות תשע"ג. הוא כבר מזמן מרגיש, שזה לא זה. משהו לא מסתדר לו. עמוק בפנים, הוא כבר לא מתחבר. לא חש את ההארה הפנימית, את השמחה, את הסיפוק. הכול קשה לו. וגם ללמוד אינו מצליח. הנחת וישוב הדעת שהיו תמיד חיים בשלום, זה לצד זה, היו ליריבים מתמידים, בלי נחת ושלווה, בלי ישוב הדעת ללימוד.
"ראש טוב, יש לך", "אתה כישרון"- המשיכו לפזם מסביבו. אבל הוא מה הוא יודע? מה הוא מרגיש? חלל. חלל גדול שנפער ומציק. ניסה לענות את עצמו, לחשוב מהי הסיבה, להצביע על הנקודה, אולי יצליח לחזור, יצליח לשמוח בישיבה, כמו פעם…

הוא לא יכול היה שלא לחשוב על עיניה של אימא, שייתלו בו בעצב, שיתחננו, שיסרבו להאמין, שיבקשו ממנו, אולי בכל זאת, אולי??! גם בכעסו של אבא כבר הרגיש, וידע בדיוק, איך הוא יתנהל. בקול פסקן הוא יגיד: "שטויות, הבלים, זאת תקופה שתעבור". ויסרב לדבר על כך, לנסות, אולי, להבין, מה עובר על הבן המוכשר, הבכור שלו.

"מזל שהגיע בין הזמנים". הוא חושב לעצמו. בקושי הצליח לשרוד, את הימים הכבדים כל כך, שמפנים אליך ועליך, אצבע מאשימה, נוקבת כל כך. והרי הוא יודע שהוא לא בסדר. אבל מצד שני שום דבר לא בסדר איתו. והחלל השחור, הבולע הזה, כבר מאיים לחנוק אותו, להרוג.

בבית, עזר לאבא בסוכה, ולו רק כדי לרצותו, לפני המכה, שהוא יודע שהוא ינחית עליו. לשקר לעצמו לא יכול. הרי זה עניין של זמן. מתי שהוא זה יקרה. משהו ייקח אותו ולא יהיה לאן לחזור. בין לבין דיבר עם אימא, ביקש לעזור, לרכך אותה, כביכול, יודע שהבית לא יאיר לו פנים, כשייצא שלא על מנת לחזור.

כך עברו עליו, ימות החג, בין שמחה מעושה לבריחות החוצה, לעולם ההוא, לחבר ההוא שכבר עזב, לבין: אימא, אבא והבלבול, החוסר אונים המוחלט הזה, שבחוסר הידיעה.

חורף תשע"ג. הוא כבר מזמן לא אותו בחור, ויעידו על כך השיחות המרובות מצד ראשי הישיבה. הראש לא מונח בגמרא. הוא כבר במחוזות אחרים, כל כך שונים, שמלבד החזות של 'ישיבה בוחר', שום דבר לא אותו דבר.

סוף זמן חורף, והמסלול שלו החוצה ברור. הוא כבר מחפש מקום לשהות בו. טוב, לא ממש מחפש, החבר ההוא, ישכן אותו בשמחה, אצלו. יחד איתו יצאו, יבלו, "יעשו חיים". והספק שניקר כל כך, שהציק כל כך, כבר לא העיב על קיומו. על רגשותיו. דמותה של אימא, מן הסתם, תשלים עם מעשיו, היא יודעת, חשה את שעובר עליו. ואבא… עדיף שלא לחשוב, להתעלם.

בפסח הוא חגג את 'חירותו'. אדון היה לעצמו, למעשיו, לבילוייו. כן, הוא אכל מצות ואפילו הסב לסדר מבוים כהלכה, אבל אחר כך יצא לחגוג, לשתות קצת. להתנתק מהמעיק עליו, מהמחשבות על המשפחה. שם ידע, החג המרומם כל כך, מעורפל ומלא בדמעות של אימא, בכעס של אבא באחים ואחיות שמתביישים. בו. ב'גאווה', לשעבר, שלהם.

וזה עבר. הם כולם, שם, עם החולצות הלבנות, הבית המבריק וארבעת הכוסות, התמזגו להם עם כמה טיפות של אלכוהול משובח, בבר המקומי. עם דמויות שונות, משונות ורחוקות, ממנו, מהוויתו.

עם הזמן והימים, היטשטשה לה המשפחה. מלבד אימא שהתקשרה דואגת מידי פעם וסירבה להשלים עם הקורה ועוד אילו שיחות חטופות עם האח שהיה כאח תאום לו, הוא כבר כמעט ולא התגעגע. בפעמים הבודדות מאוד, שהגיע לבית, אבא לא בירך אותו לשלום והוא הרגיש ניכור וריחוק, כאילו לא היה זה ה-בית. הבית שלו, בו נולד ואותו כל כך, כל כך אהב.

הוא החל לעבוד, והתגלה ככישרון לא קטן. בעל הבית, היה מרוצה והיה מזמין אותו לביתו בלילות שבת, שם הרגיש קצת טעם של בית והנאה משולחן שבת. סך הכול, הוא היה מרוצה מחייו ואף טרח לספר זאת לכל אחד שהיה מוכן לשמוע. להצביע על למה ומדוע עזב, פרש, הוא לא ידע. סך הכול, גם אהב את הדת שהיה שייך אליה עד לא ממזמן, את מנהגיה ומצוותיה. רק יכול היה להתקומם מהעדריות, מהכפייה, מההצגה, מחוסר החופש ועוד שאר מילים שייצגו בעיניו את המגזר אותו תיעב כל כך ופתאום כל כך. אבל לא ידע להסביר עוד מעבר לכך, כלום. את המחשבות הללו, שמר לעצמו והשתדל להתנער מהן במהירות האפשרית.

קיץ תשע"ג. הרישיון לאופנוע, כבר היה בידיו, גם אופנוע חדש רכש בתשלומים, התחייב לשעות נוספות והרגיש ש"השמיים הם הגבול". שהוא מצליח ובאמת הצליח. רק הטעם המר הזה, לפעמים הגיע והציק ומירר קצת, אבל הוא, כבר למד כיצד להתמודד. כמה טיפות, מהבקבוק על המדף, העבירו את הכול, את המחשבות, את המרירות, את תחושת ההחמצה ההיא והגעגוע למה שהיה פשוט כל כך, טהור כל כך.

'בין הזמנים', בישיבות, החזירו אליו את הגעגוע, את הבקרים ביחד, בבית עם האחים, הצחוק, התכנונים לטיולים ואת המסלולים שעשו גם עם אבא ואימא. הוא לא נכנע לגעגוע וקבע לצאת עם חברים. שלושה ימים בטבריה על חוף הים, עשו את שלהם, הוא חזר רגוע ורענן. אפילו, כשאימא הזמינה לעשות איתם 'על האש', העדיף להימנע, בשביל מה לו, להיזכר ושוב, ושוב…

אלול. באנחת רווחה, הוא שמח שהיה רחוק מההווי הישיבתי. ידע שיש לו הרבה, אוהו כמה הרבה, לבקש ולהתחרט, אבל העדיף לעמוד מנגד ולהתריס. גם את המעט ששמר עד אז זנח ולגמרי. כבר לא התייסר, מלבד מזיכרון עיניה העצובות של אימא הטובה. בחודש הזה, עבר על הכל, רצה כאילו להוכיח לעצמו, לכול אלו שעוד פקפקו, שהוא זה לא ההוא. יש לו חיים ותובנות שלו. אישיות עצמאית, מגוונת ומרתקת. רק לא שייך ללובשי המדים השחורים, רק לא להזדהות עימם. את ראש השנה, חגג באילת, במסיבה גדולה והרמת כוסיות רבות לרגל השנה החדשה המבטיחה חופש בכנפיה ושחרור מכבליה. בליל ראש השנה השני, שנפל מסוחרר מעומס שתייה, על המיטה, עלתה בו דמותה של אמו, ידע כי היא מתפללת ובוכה, בגללו, בעבורו. אך מיד שקע אל זרועותיה של שינה מתוקה ועמוקה, שהשכיחה את זיכרונה.

ערב יום הכיפורים. חבר הזמין אותו, כמו יצר הרע שמנקר, או בדיקת יכולת "עד כמה רחוק יוכל להגיע", אליו, אל שכונה רחוקה שבעיר. חשב לסרב, אבל במחשבה שנייה, החליט שעכשיו זה הזמן המדויק להתנתק, להוכיח לעצמו ולכל אלו שמסביב, כי זהו. הרגיש שחייב את זה גם לעצמו, להתלבטות שתמיד נמצאת שם לחרטה הסמויה, להוכיח כי הוא לא ישוב. הוא לא שייך לשם.

הוא ענה בחיוב. בין כוסית אחת לשנייה, של בקבוק יקר במיוחד, אותו קיבל בהערכה מהבוס, שכח או יותר נכון, ניסה לשכוח את היום הקדוש. כשזה צף והלחיץ, פשוט שתה עוד קצת, ועוד לגימה. בהגיע השעה, כבר לא עניין אותו "היום הזה, ובכלל", טרח להזכיר לעצמו שוב ושוב. הביט במראה, הדמות שצצה מולו, הייתה שונה כל כך, הוא נזכר בשנים קודמות, הלבן, הקדושה, הנעימות, החרטה… בבת אחת הערה אל תוכו, עוד אחת, "ככה בקטנה" סידר את השיער, חבש את הקסדה, ובמהירות, כדי לא להיזכר, בלי לחשוב, עלה אל האופנוע אותו רכש בעמל והחל לשעוט בכביש הרחב.

הכביש החשוך, היה ריק. שקט חזק, מעיק, עטף אותו. גם מכוניות אחרות לא עברו שם. הרמזורים סימנו לו שהכול בסדר, ניתן לעבור והם הבהבו בכתום לעברו. כנראה, שעוד לא "תפס מספיק ראש טוב", הוא חשב לעצמו, כשהעין קצת התרטבה לה מלחות בלתי מוסברת, וכשהחרטה על "הגוי" שנהיה, נעשתה חזקה ובלתי נכנעת, הצטער שלא לקח איתו קצת משקה. הדממה השולטת, גרמה לדמעות לרדת. "והרי הוא מאמין, הוא אוהב את אותו אחד ויחיד שלמעלה. אז כן, קצת היה קשה לו, קצת רצה חופש, אבל להידרדר כל כך, להגיע להיות גוי?? אוי אבא שלי, אבא שבשמיים"!! הוא לחץ על דוושת הגז בחוזקה, מחוג המהירות עלה במהירות מטורפת, בדיוק כמו הטירוף שאחז בו, הדמעות שזלגו וערפלו את הראייה את התחושה והתסכול, הכאב, הצער, החרטה…

ובום!!! הוא הרגיש עצמו מחליק, נתקע, ממשיך להחליק ושוב נפגע, מושלך באוויר ו….

מוצאי כיפור. כמה שעות אחר כך, בבית החולים שבעיר, הוא פקח אט, אט את עיניו. מגובס, מקובע, מביט בסובבים אותו. שם זיהה את הבוס ואת החבר שלו והוא מבין שניצל בנס, שיצא עם פגיעות קלות, שריטות עמוקות וכמה שברים, כי.. מה זה משנה, כי. הוא חי! העיקר שהוא חי!! ידע שלא מגיע לו, נזכר בעצמו, בחטאיו ועוונותיו. אבל הוא חי. יש לו אבא אוהב, היה בטוח. כי אבא אחר לא היה סולח.

סוכות תשע"ד. עם חולצה לבנה וכיפה, בצירוף קביים ושריטות שמעטרות, הוא ניצב בפתח הסוכה. החיכוך שבליבו, אי הוודאות השלימו זה עם זה. עם מבטה המלווה של אימא וחיוך מנצח של "אמרתי לכם", חיוכו המרוכך והאוהב של אבא, עם האחים והאחיות שמתרגשים כל כך, הוא התיישב ליד השולחן, רגוע, בוטח שאבא שבשמיים מלווה אותו, שלם עם עצמו, חי בשלום עם אישיותו, עם הקושי והספק. עם הסוכה שמסוככת ופורשת את שלומה, עם השקט והשלווה שעטפו אותו, ידע כי הוא: חי בהם!

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.