זמן חורף: גשם ודמעות משמשים בעירבוביה

אותיות הגמרא וריח הספר העלו בי געגועים עזים החזירו אותי לימים בהם הייתי רכון על גבי הסטנדר כשגמרא פתוחה לפני / שלום הלוי{טור דעה}

אני פוסע מהורהר ברחובות ירושלים. בחורי הישיבות יצעדו בשבוע הבא למלא את היכלי הישיבות. אני מוצא את עצמי מול בניין הישיבה הישן. הרבה זמן שלא היית כאן זועק בי המצפון. באמת הרבה זמן, אני מאשר כמעט בקול.

עליתי במדרגות אל בית המדרש נכנס בחרדת קודש פנימה, מהדק את הכיפה אל הראש וטומן עמוק בג'ינס את הפלאפון. נגשתי אל ארון הספרים הרחב וביד רועדת שלפתי את מסכת ברכות. התיישבתי על הספסל הראשון ופתחתי את הספר. אותיות הגמרא וריח הספר העלו בי געגועים עזים החזירו אותי לימים בהם הייתי רכון על גבי הסטנדר כשגמרא פתוחה לפני צולל בין הוויות אביי ורבא.

אני מתחיל לקרוא.

המילים מרצדות מטשטשות לי. גוש חונק לי בגרון בתחושה של כאב. אני מנסה, נאבק להמשיך לקרא משו. דמעה סוררת זולגת לי על הלחי ואני בקושי מצליח לקרא שורה אחת, מרים את הראש מהספר ונותן דרור לדמעות.

לא יודע כמה זמן ישבתי ככה אבל תחושת הקלה החלה להציף אותי.

קמתי לשטוף פנים וחזרתי אל הגמרא. השעון התקדם שתי ספרות קדימה מאז הפעם האחרונה שהבחנתי בו. קשה לתאר במילים את הסיפוק שהרגשתי באותם רגעים. כל העולם כאילו מתגמד ונעשה קטן בעניי.

סגרתי את הגמרא נשקתי וחיבקתי אותה חזק. לפני שיצאתי לחשתי לה "הדרן עלך מסכת ברכות והדרך עלן, דעתן עלך מסכת ברכות ודעתך עלן…"

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.