חברי מועצת חכמי התורה נזכרים מספסלי הישיבה • פרויקט היסטורי ענק ומרתק

ראש הישיבה שתיקן את המיטות והחשמל, והגאון שדאג לתלמידיו לכוס חלב. שיעורי המוסר שנאמרו בימי אלול באולם חשוך, וגרמו גם לתלמידים שלא הבינו את השפה לבכות. חברי מועצת חכמי התורה נזכרים בימי הישיבה.

מהי ישיבה?

ישיבה, זהו לא עוד מושג. זהו עולם. זהו לא עוד מקום. זוהי טריטוריה.

כאן גם הקירות והסטנדר ספוגים תורה. חייו של בני ישיבה הם חיים של רוח. שאון אחר, תורני בעליל, נושב באוויר הישיבה. שאון של גמרא.

הישיבה היא 'תיבת נח' מפני העולם הזועף רוחות סופה שבחוץ. אבל לתיבת נח, שמעתי פעם מהגר"י אזרחי, יש ייעוד נוסף, וחיוני לא פחות: לבנות עולם חדש לחלוטין. עולם שלא רק מתגונן בבעתה מפני רוחות הרפאים שבחוץ, אלא כזה שלא 'גורס' בכלל את העולם העכור שמנגד. כי יש לו מספיק עושר נפשי בכנפיו.

הישיבה אינה ככל מוסד תורני אחר. הישיבה ספוגה תורה. הסטנדר מדבר תורה. אלו הם "חיים של תורה" במובן הפשוט והעמוק כאחד.

"בית היין" – כך הגדיר פעם הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', בחריפות אופיינית, את עולמה של הישיבה. "הישיבה", הטעים, "היא מרתף גדול של יין – שכל מי שנכנס בשעריה כבר משתכר מריחה הנודף".

ואם אמרנו יין, הרי ידוע לכולנו כי שיכורי אהבה לתורה היו בניה, מימי יעקב אבינו ועד ימינו אנו. כמו דברי מרן האור החיים הקדוש זיע"א בפרשת כי תבוא: "משתגעין ומתלהטין אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלוא העולם, כסף וזהב, למאומה".

ויותר משהטרידה את מנוחת בני הישיבה השאלה אם היה קורנפלקס בארוחת בוקר או לא, הטרידה את מנוחתם השאלה מהו באמת הביאור בדברי הרשב"א העמומים בסוגיית 'מכליא קרנא'.

וכיוצא מזה, אין חזותו של בן ישיבה ככזה של אדם מן השורה. הליכותיו נאצלות ועל פניו שפוך נועם. פניו מפיקות זיו וטוהר. כולו אומר תורה.

* * *

הפרויקט שלפניכם הוא פרויקט ראשון מסוגו. על שולחן אחד ישובים מרנן חכמי התורה שליט"א, ומספרים את סיפור התעלותם ודבקותם בגמרא, גם לנוכח ניסיונות הדור.

אוסף עדויות אישיות נדירות שמספרות לראשונה סיפור חיים של בני ישיבה – שגם ממרום גילם עדיין נותרו כאלו. מ'בבא קמא' ו'מנחות' לא ימושו לרגע. בדיוק כמו אז. בני 'פורת יוסף' המה, עד הרגע הזה. בחינת "זקן – ויושב בישיבה".

אין כאן רק סיפור היסטורי מפעים שיפה לשעתו, אלא אבן-דרך לימינו אנו. למען דעת איך צומחים אראלי דור – למרות מהמורות שהיצר מציב לא-אחת. הסיפורים שיסופרו כאן, מהווים אבני-דרך בעולמו של בן ישיבה בן ימינו, שיידע עוצמתה של ישיבה ולאיזה פסגה רוחנית מרוממת הוא יכול להעפיל בזמן הגותו בה. למען לא יסתפק במועט.

בנוסף לחרך לבני ישיבה של בני הדור שהיה, מהווה המסע ההיסטורי רווי-התעצומות שלפנינו גם משנה חינוכית סדורה.

הצעיר הנכנס בשערי הישיבה, רואה את חכמי הדור רבי-ההילה, ונחלשת דעתו עליו. הוא רואה את הכישורים המבריקים שלהם בראשית הדרך, ולאחר מכן, גם את ימי ההילה והתהילה. אבל הוא אינו רואה את הימים האפרוריים. את ימי האובך המרים. את ימי תלאת הקיום. חכמינו, כמו רבא בשעתו, הקיזו דמים למען פענוח חידות הגמרא. יריעה נרחבת זו, המתפרסמת כאמור לראשונה, פותחת צוהר לימי ההתמודדות. ל'ימי השנאה'. לא רק ל'ימי האהבה'.

מרן ראש הישיבה הגאון האדיר חכם שלום הכהן שליט"א, נשיא מועצת חכמי התורה: "הקב"ה מונה שעות – לא דפים"

מתוך דברים שהשמיע מרן ראש ישיבת פורת יוסף שליט"א בפני בני הישיבה: אדם שיושב ולומד, עליו לעסוק בתורה לעומקה של הלכה, ולכך תמיד אמרתי שגם לומדי הדף היומי, אל להם להסתפק בזה, אלא עליהם למצוא זמן ללמוד באופן יותר מעמיק, אלא שהיצה"ר נותן לאדם הרגשה כבר למדתי היום הרבה, שהרי כבר גמרתי דף שלם בשעה, אכן כבר הזכרתי פעמים רבות את דברי ראש הישיבה מורנו הגאון רבי עזרא עטיה שהיה אומר לנו, הקב"ה מונה שעות, ואינו מונה דפים. ראובן למד בעשר שעות חצי עמוד, שמעון למד בשעתיים דף, וכשעולים למעלה רואים שראובן יותר חשוב. אומר שמעון, אבל אני למדתי דף, וראובן למד חצי עמוד? אבל אדוני, הוא למד עשר שעות! לא מעניין אותי כמה הספיק בעשר שעות, העיקר למד עשר שעות, אבל אתה למדת רק שעתיים, אם הספקת בשעתיים דף, למה לא תלמד עשר שעות ותספיק חמישה דפים? את זה צריך להשריש בלב: הקב"ה לא מונה דפים, מונה שעות. זה אמת לאמיתה! אדם שמבזבז את השעות שלו הוא מסכן!

הרב שלום כהן1

אני זוכר שכאשר פתחנו את הישיבה, אני מדבר על לפני קרוב לחמישים שנה, היה הרבה ספרי בן איש חי בישיבה, ובזמן שקבעו ללימוד ההלכה היו לומדים 'בן איש חי'. אמרתי למשגיח שיוציא אותם. 'בן איש חי', טענתי, זה לא לימוד, בן איש חי אומר לך מה אתה צריך לעשות, אבל אתה אינך מבין למה אתה צריך לעשות. וכך היה, הוצאנו את הכל. מי שלומד הלכה, צריך ללמוד שלחן ערוך.

ה'מבחן' של מרן רבי עזרא עטייה

גם כשלמדנו בישיבת ערב של מרן זצ"ל, הוא דרש מאתנו שנדע קודם כל את הגמרא והראשונים היטב, ורק אח"כ שניגש ללימוד ההלכה. והיינו לומדים כ-20 דפים בחודש, ולומדים גמרא רש"י תוספות ורא"ש, אמנם כמדומני שלא הצלחנו לעמוד בהספק הזה, אלא למדנו כ-50 דף בשלושה חודשים. רק כך אפשר ללמוד ולגדול בתורה. פעם למדנו בישיבה איזה קטע ארוך בבית יוסף, והיה תלמיד שלא הייתה לו סבלנות ללמוד את כל דברי הבית יוסף, וניגש אלי ושאל מהי מסקנתו של הבית יוסף. אמרתי לו, האם גם באוכל אתה נוהג כך, לאכול מיד את הקינוח? אם כן, למה בלימוד אתה רוצה כבר בתחילה את הקינוח?!

בזמנו, כשהיינו צעירים, לאחר מלחמת השחרור שהישיבה נאלצה לעזוב את העיר העתיקה, בשנים הראשונות עוד לא היה משכן קבע לישיבה – עד שנת תשט"ז, שבנו את הבניין בגאולה – והיינו לומדים בכמה בתי כנסת בשכונת הבוכרים 'צופיוף' ועוד, ומפני זה לא זכינו יותר לשמוע שיעורים מראש הישיבה מורנו רבי עזרא עטייה. אך הוא עדיין היה בוחן אותנו על הלימוד, ומבחן שלו, היה בעיקר על ההבנה האמתית של העניין, ומי שעבר את המבחן ידע את הדין בעומקו, ורק כך ניתן ללמוד ולהצליח. היו פעם קבוצה של בחורים שרצו ללמוד הוראה, הם היו מחו"ל ובקשו מהם לחזור לשם עם תעודת הוראה, ובקשו רשות ללכת ללמוד מה שצריך, לאחר שנבחנו וקבלו תעודה, באו אצלי והראו לי את התעודה, אמרתי להם אשאל אתכם שאלה אחת, ושאלתי אותם מסעיף מפורש בשולחן ערוך, אלא שהפכתי את המקרה במקום בשר הכנסתי אורז וכדו', והסתבכו בתשובה ולא ידעו מה לענות. אמרתי להם: אם כך, איך אתם הולכים להורות? וכן היה פעם תלמיד מחו"ל שאביו רצה מאוד שילמד הוראה, וגם הוא לאחר הלימוד והבחינות שעשה שאלתי אותו שאלה מעשית ולא ידע לענות, ואח"כ אביו בא לישיבה ורצה שיעשו מסיבת פרידה לבנו לפני שנוסע לחו"ל, אמרתי לו שאמנם בנו למד את החומר וקיבל תעודה, אך מ"מ אסור לו עדיין להורות עד שלא יחזור על זה שוב ושוב.

כשראש ישיבת 'פורת יוסף' תעה בדרך

הוזהרנו לזכור את ה' יתברך בכל עת, כל הזמן לזכור את ה' יתברך. איך עושים את זה? אי אפשר אלא אם כן האדם ירגיל את עצמו, שגם כשהולך בדרך יקבע לו נושא למחשבה. אני מכיר הרבה מאלה שגדלתי איתם, לא פסיק פומיה מגירסא גם כשהולכים בדרך. פעם אחד החכמים של פורת יוסף כמעט רצה לדרוס אותו רכב, כי הוא עבר בכביש בלי לשים לב מרוב שקיעות מחשבתו בתורה, אבל הוא ממשיך. הרבה כאלו היו, שלא פסיק פומיה מגירסא. תקבע לך מחשבה לזכור את ה' בכל עת, רק בצורה כזו האדם יזכור את ה' יתברך בכל עת. זה קשה מאוד, אבל אם לא מתחילים להתרגל לזה מקטנות, אף פעם לא יזכה לבוא למעלה הזו.

ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה הרבה פעמים ראו אותו הולך בכלל בדרך אחרת, במקום שילך מהבית שלו לישיבה, רואים אותו ברחוב אחר, והיה אומר הייתי עסוק באיזה סוגיה ולכן לא שם לב. זוהי יגיעה בתורה. זהו איש שנקרא כולו תורה. אנחנו קשה לנו להיות ככה, אבל לכל הפחות נתרגל להוסיף עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, עוד רבע שעה.

אני זוכר שמרן הגאון רבי עובדיה יוסף היה לומד בכל בוקר יחד עם הגרב"צ אבא שאול עוד לפני שהגיעו לישיבה, והיו לומדים שני דפים או יותר, ואח"כ כשהיו הולכים לישיבה היו חוזרים ע"ז בדרך, מעולם לא היה מושג כזה שמבטלים את הזמן כשהולכים בדרכים, ותמיד היינו רואים את מר"ן זצ"ל הולך בדרך ועיניו שקועות בספר. ועלינו לדעת שבימינו הדרך היחידה להינצל מכל הבעיות והפגעים שישנם ברחוב, זהו רק ע"י שהאדם מכין את עצמו ולפני שיוצא לרחוב הריהו מכין חומר למחשבה ולעיון בדרך, או שהוא משנן את תלמודו.

הגאון הגדול רבי שמעון בעדני שליט"א, ראש ישיבת 'תורה וחיים' וחבר מועצת חכמי התורה: לטפל בכל נער

הגר"ש בעדני שליט"א – חבר מועצת חכמי התורה, נראה במראהו האופייני: שוקד על תלמודו ליד ארון הספרים. מחובר בכל לב ונפש לגמרא הגדולה המונחת על הסטנדר הישן.

דומה, שלא הרבה השתנה מאז ימי השקידה שלו ב'פורת יוסף' דקטמון. כאשר הוא מספר לנו דברי ימות-עולם, הוא מקצץ במילותיו. בלימודו טרוד. כל מילה יבלע בשקיקה.

ללימודי 'ישיבה קטנה' פנה הגר"ש לישיבת 'חדרה' בראשות הגה"צ רבי אלחנן פרלמוטר זצ"ל. "מדובר בדמות לא מפורסמת", הוא אומר. "אחרי כן הצטרף לצוות הישיבה הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. אבל אז כבר עזבתי את כותלי הישיבה".

בישיבת 'בית יוסף – נובהרדוק': השיעורים של הגרא"מ שך

את ההתמדה ב'ישיבה גדולה' פותח הגר"ש בישיבת 'בית יוסף – נובהרדוק' המפורסמת שבפאתי בני ברק הצעירה.

"הגרא"מ שך זצוק"ל", מספר הגר"ש, "שימש ראש הישיבה שלנו. זה היה לפני שנים רבות. האמת, שלמדנו אתו לא בשיטה שהיום לומדים, לימוד לבד ושיעורים פעם-פעמיים בשבוע. כל יום שמענו מהגרא"מ שך שיעור. הוא נסוב על סדר הדפים ולמדנו את הגמרא עם הפירושים הנלווים; 'תוספות' אחר 'תוספות' וכן הלאה. לא עסקנו בפלפולים. מלבד זאת אחת לשבועיים הוא היה מוסר 'חבורה'. אני יודע שזו לא השיטה הרווחת בישיבות הליטאיות".

צילום: יעקב לדרמן
צילום: יעקב לדרמן

ואיך היה רמת הקשר עם הגרא"מ שך? לבטח הוא הפגין כלפי התלמידים יחס חם.

"בוודאי. הוא היה כמו אבא. התעניין תמיד במצבנו ואודות הרגשתנו.

"אתן לך דוגמא: פעם עשינו 'משמר' לימוד של כל הלילה ב'ליל שישי', והוא בא לבקרנו. הייתי תמיד מדבר עמו בלימוד וניגשתי אליו לדבר עמו בסוגיה הנלמדת. אך זה לא מה שהעסיק אותו. 'מה הכנתם לכם לאכול?', הוא שאל בהתעניינות. השבנו לו שלגמנו מקפה ואכלנו עוגה. 'זה לא מספיק', השיב אחרינו. 'צריך גם חלב'. תוך שלאלתר הוא משגר אחד מבני החבורה לחנות סמוכה לקנות חלב".

תקופת אפלה רוחנית הייתה אז. החושך יכסה ארץ.

"קשה? קשה מאוד אפילו. הבחורים הספרדים לא למדו בבתי ספר חרדים – כמו שהיום. היה את בית ספר 'תחכמוני' ברמת גן. תראה", נעור הגר"ש, "אבל מי שהצליח להיכנס משם לישיבות הקטנות – המעטות שהיו – בקושי בחורי ישיבות היו אז. מתי-מעט ממש. היו רק כמאה בני ישיבה ספרדים בישיבות ואלו הספרדיות נפתחו ונסגרו לפרקים – גדל בתורה".

גם החיים החומריים לא היו קלים. הדלות הרקיעה שחקים.

"בהחלט. שרר אז מצב גשמי קשה מאוד. לפעמים ההורים גם לא ידעו לתמוך בבחור שלומד. אם היה קשה לו, הם העניקו לו אפשרות ללכת לעבוד. אכן, המצב הגשמי היה קשה מאוד".

לאחר מכן עובר הגר"ש שליט"א לישיבת פורת יוסף "בכדי להכיר את שיטת הלימוד הספרדית".

יש הבדל – כבוד הרב – בין בני הישיבות של פעם לאלו של היום. פעם, דומנו, בני הישיבות התרוממו מעל כל קושי. היום, לכאורה, דומה שמתקשים להתמודד.

"אני חושב", מתקן הגר"ש, "ששורש הבעיה נמצאת במקום אחר: אז היה המשגיח מטפל בנער מתמודד, שלא כהיום – שאם יש בעיה לתלמיד, מסלקים אותו מיד בהוראה תקיפה של 'לך הביתה'. זו לא הדרך.

"אני זוכר", מוסיף הגר"ש כשנימת כאב בוקעת מקולו, "שכאשר למדתי ב'קטמון', היה נער מה'עליות' דאז שהלך בדרך לא-טובים, והיו מטפלים בו. היום הוא נושא משרה תורנית חשובה. בישיבת 'פורת יוסף' לא היו מוציאים בחור מהישיבה. היו משתדלים לטפל בו".

הגאון הגדול רבי משה מאיה שליט"א, חבר מועצת חכמי התורה: בין פורת יוסף ל'באר יעקב'

"למדנו אז פרק 'שנים אוחזין' דמסכת בבא מציעא בישיבה", שח הגאון הגדול רבי משה מאיה שליט"א, "גמרא עם הפירושים הנלווים – רש"י ותוספות, אך חכם מנצור בן שמעון היה זורק במהלך השיעור היומי תמיהה עזה של רבי עקיבא איגר או של ה'פני יהושע' לחלל האוויר ונותן לבחורים את האתגר לנסות ליישבם. זכיתי והייתה לי מחברת שלמה שכתבתי באותו הזמן, בה מופיעים שלל יישובים על כל מקום שרבי עקיבא הותיר את דבריו ב'צריך עיון'. המחברת המדוברת, אגב, נאבדה. לא הייתה כנראה זכות שתישאר", אומר הגר"מ מאיה שליט"א, כשחיוך קל על פניו.

הרב משה מאיה מסגל

הגר"מ מדבר במלוא החיוניות. כאילו הדברים התרחשו ממש היום. הם מהווים בעיניי ספר מוסר חי למתיקות וערבות התורה.

המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל הנו שם-דבר בעולם המוסר. כבוד הרב יוכל לשתף אותנו בזיכרונות מהשיחות שמסר בתקופה ההיא?

"כפי שציינת, המשגיח הרב וולבה היה אישיות מוסרית מיוחדת. אשתף אותך בהברקה מההברקות שלו:

"הישיבה שכנה אז בתוך פרדס. חדרי צריפים שפוזרו בפרדס שימשו לנו כחדרי 'פנימיה'. יום אחד החליטו לבנות מבנה בשטח. בהיות והמקום צר מהכיל משאית עצומת-ממדים, הניעו חול ומלט באמצעות עגלה וסוס. מספר בחורים סקרנים עמדו ולטשו עיניים על המחזה החריג. הדבר הפר את שלוותו של המשגיח. בשיחה נשא במוצ"ש שלאחר מכן הוא גער בקול רועם: 'ריקנות, ריקנות! חלל ריק! ברוך השם, הקב"ה שולח סוס ועגלה למלאות את הריקנות!'. הצורה שהוא צייר זאת לא תמחה מזיכרוני. הנה, חלפו כבר כמעט שישים שנה והשאגות הללו לא נמחקות מזיכרוני: 'ריקנות, ריקנות!'".

הרב מדבר על הזיכרונות המיוחדים שמלווים אותו גם לאחר שנים ארוכות של פרידה מהישיבה, ואולי גם כמו מכים על קדקדו ואומרים לו: 'גדל'. איך באמת יוכל בן ישיבה לשמר את זיכרונות ההתעלות לבל יפוגו ממנו כל ימי חייו? ובמילים אחרות: איך באמת יוכל להישאר לעד 'בן ישיבה' טהור?

"תלוי איך אדם רואה את עצמו: אם רואה את עצמו 'בן תורה', אזי בהכרח שלעולם הוא לא מפסיק ללמוד. גם אם הוא עוסק במסלולי דיינות או רבנות, כל זה לא עוקר ממנו את עיקר הלימוד.

"תראה את מרן רבינו עובדיה זיע"א. אפילו שניה אחת הוא לא היה מבטל מתלמודו. זכורני, שכאשר היינו יושבים ומלבנים סוגיות שעל הפרק ב'מועצת החכמים', היה תמיד דוחק בנו לקצר בדיבור ושלא ייקח זמן רב, מפני שכמה לשוב ללימודו. והנה עם חתימת הדיונים וכאשר אנחנו עוד בביתו נאווה קודש, הוא כבר יושב בכיסאו, רכון בספרים ושקוע אחוז-שרעפים בעיונו, והוא כבר לא שומע אותנו. כשאתה רואה דמות כזו, זה מעורר בך את הגעגועים".

לאחר שנת לימוד בבאר יעקב שב לבית-חייו – ישיבת 'פורת יוסף', שם נועץ שוב בחברו לספסל, הגר"ש בעדני, שממליץ לו לפנות לישיבת 'קול תורה'.

בישיבת 'קול תורה': הגערה של הגרש"ז אויערבאך

"ישרות הלימוד של ראש הישיבה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל הייתה לשם דבר", שח הגר"מ מאיה. "הוא היה תמיד מרים את קולו בשיעור ואומר לתלמיד: "טוב, בסדר, אתה עושה חילוק ומסביר שזו פרה אדומה ואילו זו שחורה, אבל מה זה משנה את המציאות? מדוע זה מחלק דינית? הלא שניהם פרה!'".

תלמיד הישיבה דאז נזכר באנקדוטה נאה: "בשעתו, לא היה 'קיבוץ' בישיבת 'קול תורה'. דא-עקא שתלמידים צמאים ללמוד יש. החלטנו כל בני השיעור שב'זמן אלול' כולם מתייצבים כרגיל בישיבה, ויהי-מה. השיעור שלנו מנה ארבעים בחורים וגם שיעור ד' שעלה לה' מנה מניין זה של בחורים לערך.

"ימי 'אלול' דופקים בשער, והנה בני ה'קיבוץ' באים לישיבה כרגיל. רבי שלמה זלמן הופתע וביקש להבין מה ארע. עם-זאת, הוא החליט להמשיך במסירת השיעור בינתיים. נמסר שיעור בבית מדרש הגדול בפני 80 הבחורים. כאשר הבין שאני עמדתי מאחורי היוזמה, פנה אליי. 'לך לישיבת פוניבז", הורה לי. השבתי לו בענווה המתבקשת: 'טוב לי בחצרות בית ה', למה צריך ללכת?'. השיבני: 'פה זה לא סגנון סיטונאי. רק בפוניבז". 'אבל אין ספק מוציא מידי ודאי', השבתי, 'וכאן הצלחתי בטוחה – מה שלא מובטח שם'. ואז אמר לי בחיוך גדול ששפוך על פניו: 'טוב, אז אני מגרש אותך…'

עתה עובר הגר"מ לישיבת פוניבז' שבבני ברק – אם הישיבות הליטאיות.

בישיבת פוניבז': תעלומת החדר בפנימייה

"בישיבת פוניבז' קיבלו אותי בכבוד מלכים. אוכל רק לציין, שבשעתו, היה צריך לחכות שנתיים תמימות בשביל לקבל חדר בפנימיית הישיבה, אולם לי העניקו חדר מיד. לא הבנתי על מה ולמה לי כבוד ויקר זה. רק לאחר בירור מעמיק התברר לי אפוא, שרבי שלמה זלמן בעצמו טרח ושוחח עם הגורמים הרלוונטיים בישיבה שיקבלו אותי בסבר פנים יפות. הוא דאג שאתקבל בצורה הכי מכובדת שרק ניתן".

כמי שראה את הדור שהיה, את הדור ש'ידע את יוסף', איך באמת הרב רואה את ההבדלים הניכרים בין בני הישיבה של פעם לבני ישיבה של היום. או, במילים אחרות: מה יעשה בן הישיבה דנן כדי לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'?

"אני משתדל לראות את החצי הכוס המלאה ואינני מבקש להטיל, חלילה, דופי בבני הישיבה של היום. אך בדבר אחד כן אצביע על הבדלים מהותיים בין הדורות: כיוון שהתרבו ספסלי בית המדרש, אין שאיפה לגדלות. כלומר: ידוע שבערוב-ימיו של המהרש"ם מברעזאן, שבוע טרם הסתלק בסערה השמימה, התעוררה דילמה סבוכה בירושלים שאיש לא הצליח לפתרה. בלית ברירה הבהילו את השאלה לגאון הפסיקה, המהרש"ם, שמיד השיב לשואלים לעיין ב'בית יוסף' במספר מקומות, אותם ציין במיקומם המדויק. וכששאלוהו איך במצב חולני כזה הוא מצליח לזכור בצלילות ובחדות את מקורות ה'בית יוסף' המדויקים, השיב בפשטות: 'מי ששינן את הספר 'בית יוסף' ארבע-מאות פעם מצפים ממנו שלא יזכור?'

"ידוע הוא בשער בת-רבים, שבשעתו, כאשר עלם צעיר ידע ש"ס בגיל 14(!) – כבר נחשב היה לו הדבר ל'פיגור'. קיננה בכולם שאיפה לדעת ש"ס. להקיף ש"ס. הדורות ההם התברכו בהרבה בני ישיבה, אבל בכולם הייתה נטועה השאיפה לגדלות. היום, אולי יש שאיפה כזו, אבל לא מספיק. צריך ללמוד ש"ס. ב'פורת יוסף' הייתה שאיפה לגדלות. מי שלמד, רצה לרכוש קניין תורה. תראה, כל אלה שלמדו נהיו גדולי תורה.

שחים לנו, כי מדובר בבחינת 'הוא היה אומר', שכן איש-שיחנו, הגר"מ, בעצמו סיים ש"ס והוא בגיל 20 בלבד!

"כל בחור", מסיים הגר"מ את שיחתו הנלהבת, "יידע ויפנים 'מה חובתו בעולמו' ומה הקב"ה רוצה ממנו: לדעת ש"ס. לא לגרוס ש"ס. גם לא להתפלל ש"ס. אלא לדעת ש"ס כפשוטו. עלינו להגביר את השאיפות הגדולות ולא להסתפק במועט. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו".

הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט"א, ראש ישיבת 'יחוה דעת' וחבר מועצת חכמי התורה: ברוך שחלק מחכמתו

את חוק לימודיו בעולם הישיבות פתח הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט"א – ראש בית המדרש 'יחווה דעת' וחבר מועצת חכמי התורה – בישיבת 'אור ישראל' לצעירים, שעמדה בראשות הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, "מזקני הדור, בעל ה'דרכי מוסר', ותלמידם חביבם של גדולי הדור דליטא", כלשון תלמיד הישיבה דאז.

מישיבת 'אור ישראל' הקטנה עובר הגר"ד יוסף לישיבת פוניבז' שם הוא זוכה לקרבתם המיוחדת של ראש הישיבה רבי שלמה (שלומק'ה – בעגה הישיבתית) ברמן זצוק"ל ויבדלו לחיים, הרמי"ם דאז: הגאונים רבי גרשון אידלשטיין שליט"א ורבי ברוך דב פוברסקי שליט"א.

דוד יוסף 2

"הייתי הבחור הספרדי היחיד בין 70 בחורים, ולא הבנתי את שפת השיעור – יידיש", הוא נזכר. "אך בהיות והיו עוד מספר בחורים מבני עדת ליטא שלא הבינו שפה זו, מסר רבי גרשון את השיעור בעברית. אמנם רבי בערל התעקש למסור את השיעור ביידיש, אך למזלי, בסמוך לכך פגשו אבי מורי ושוחח אתו על כך. רבי בערל הציע פשרה לפיה אמנם השיעור עצמו יימסר ביידיש, כאשר אפטר מלהיכנס בשיעור אך מתחייב כי ב'סדר ב", יגיע מיד בתחילת הסדר לישיבה והוא יחזור לי בראשית הסדר על כל תוכנו של השיעור. כך היה שלושה חודשים. זכורני, שהתאספו הרבה בחורים לשיעור המקוצר שנמסר והיו מנהלים דיון סוער במלחמתה של תורה. המקום הפך למרחקה תורנית.

"בשעתו, הייתי מקפיד לבוא כל שבת הביתה, ולמדתי חברותא עם אבי מורי משך כל הלילה. הייתי שב בפניו על תוכן השיעור של רבי בערל, והוא היה מעיר את הערותיו. ומכיוון שסגנונות הלימוד כמובן היו שונים בעליל אזי אין לתאר את גודל מלחמתה של תורה על כל סברה שהעלה רבי בערל בשיעור. ואחרי כן, ביום ראשון, הייתי מספר לרבי בערל את תוכן הדיונים שהיו לי בליל שבת עם אבי מורי.

בישיבת חברון: 'משמר' כל 'זמן קיץ'

כעבור שנת שקידה בפוניבז', נמלך בדעתו, והצטרף לשאר חבריו המצוינים עמם למד ב'אור ישראל' שבכרו ללמוד בישיבת 'חברון' בירושלים. שם הוא קובע את מושבו עד יום נישואיו.

הוא שומע שיעורים מהרמי"ם, הגאונים רבי הלל זקס זצוק"ל ויבדל לחיים, הגרב"מ אזרחי שליט"א. "נקשרתי אל הגרב"מ בלב ונפש", מספר הגר"ד יוסף. "עד היום לא ימוש מזיכרוני עוצמת השיעורים שנמסרו בישיבה. הייתי מספר לאבי מורי את תוכן שיעוריו ובתקופה ההיא כבר נקשרה ידידות עמוקה בינו לאבי מורי. תעיד העובדה, ששנה לאחר מכן כאשר נפתחה ישיבת 'עטרת ישראל' קיים אבי מורי, הרב הראשי לישראל דאז, בביתו נאווה קודש 'דינר' מיוחד לישיבה הקדושה ובו השתתפו מיטב מאורי הדור כהגרש"ז אויערבאך הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי, כאשר כולם כאחד נשאו דברות קודשם. הדינר היה מוצלח מאוד. הוא העמיד את ישיבת עטרת ישראל על הרגליים בעידן פתיחתה".

ידידות עמוקה נרקמה אז גם בין ראשי הישיבה דאז – הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצוק"ל והגאון רבי אברהם פרבשטיין זצוק"ל.

על הקשר הייחודי הזה מספר הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט"א: "אבא ביקש פעם לברר אצל הרב פרבשטיין מי הוא זה שערך את ערך 'חזקה' והערכים הקשורים לנושא ב'אנציקלופדיה התלמודית'? שאלתיו והוא השיבני אחור כי הוא בעצמו היה אחראי על עריכת הדברים. 'אם כך', הפטיר אבא, 'ראוי הוא לברך עליו 'ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם'. הלא ידוע שאין שני לו לאבי מורי בערכי חזקה והספיקות, ודווקא הוא התפעל מאוד מההיקף שישנו בערכי החזקה.

"שאלתי פעם את הרב פרבשטיין: מפני מה לא לומדים ל'היתר הוראה' בישיבה? הוא השיבני כי אם אכן ילמדו הלכות 'איסור והיתר' והבחורים יקבלו סמיכה אמתית להוראה ישנו חשש מסוים כי לא ימשיכו את לימודם בכולל, וכי למרות שגופי תורה חשובים תלויים בה הוא מסרב לכך. אולם, הוא המשיך ואמר, שבגלל עצם הדבר ששאלתיו הוא מציע לארגן קבוצת בחורים המעוניינים שפעמיים בשבוע ימסור להם במהלך 'סדר ג" שיעור מיוחד בהלכות 'איסור והיתר'. ארגנו כחמישים בחורים שנכנסו בשיעור בערב. זכורני, שהוא מסר סדרה ארוכה של שיעורים כגון בנושאי 'טעם כעיקר', 'חתיכה נעשית נבילה' וכן כלל הנושאים המרכזיים שקשורים לסוגיות אלו. זכורני, שלאחר מכן כאשר למדתי בכולל הלכות 'איסור והיתר' בעיון, שיעוריו פתחו בפניי את הדלת להבין את יסודות העניין וללמוד נושאים לעומק כדבעי".

מי שהיו 'חברותות' להגר"ד יוסף בימי 'חברון' היו ת"ח מפורסמים לעתיד, דוגמת: הגאון רבי אברהם ברוידא שליט"א – דיין בבית הדין דהגר"נ קרליץ בבני ברק, הגאון רבי אריאל וילנסקי – ראש ישיבה, ועוד גדולי תורה שיצאו מאותם ימים.

מספרים, שבשעתו הרב למד ב'חברותא' גם עם הרב אריה דרעי – יו"ר ש"ס ומקים עולה של תורה ועמלה לעתיד.

"זה לא מדויק. הרב אריה דרעי נכנס ללמוד ב'שיעור ב" בישיבת חברון כשאני למדתי ב'שיעור ג" ונקשרה בינינו ידידות עמוקה. שוחחנו הרבה בלימוד אך לא למדנו 'חברותא' באופן סדיר. הרבה סוגיות בלימוד ליבנו אז.

"אני רוצה לספר לך דבר מעניין", אומר הגר"ד יוסף שליט"א, ועיניו לפתע ניצתות. "לקראת 'זמן קיץ' של אחד השנים. ניגשתי לחברי לספסל הישיבה, הרב אריה דרעי. זה היה טרם ימי 'שעון קיץ' ונץ החמה היה מוקדם מהרגיל – בשעה 4 וחצי לפנות בוקר לערך, מכיוון שהלילה קצר מאוד, והרמב"ם הכביר בשבחו גודל מעלת הלימוד בלילה, הצעתי לו שנעשה כל לילה 'משמר לימוד' במשך כל הלילה ואחר תפילת הנץ כוותיקין, נלך לנום מספר שעות עד סדר א', תוך שנפסח כמובן על ארוחת בוקר. את שאר שעות השינה, הנחנו, נשלים בצהריים. הוא התלהב מאוד מהרעיון. ארגנו קבוצה שלמה של בחורים בכדי שיהיה לנו גם מניין לתפילת נץ החמה. כך למדנו משך קיץ שלם. זכורני, שהעדפתי ללמוד בלי חברותא והייתי משנן ללא הרף את מסכת קידושין אותה סיימתי בדרך 'גפ"ת' (גמרא, רש"י ותוספות) מספר פעמים.

"בשבתות של אותו 'זמן קיץ' היה הרב אריה דרעי נותר ללמוד בישיבה והיה מעביר לילות שבת בלימוד עילאי, אך אני קיימתי את ה'משמר' במסגרת לימודי הקבוע עם אבא כל ליל שבת. אוכל רק לומר, שאני חש שזהו הזמן הנפלא ביותר שהיה לי בעולם הישיבות – מבחינת התמדה.

"אציין, שבישיבה היה ידוע הרב אריה כעילוי גדול. היה קרוב וחביב על כל רבותינו ראשי הישיבה והיה סועד לסירוגין בשבתות על שולחנם של ראשי הישיבה ואבי מורי זצוק"ל. זכינו להיות שותפים ביצירת הקשר שלו עם אבי מורי – קשר שנמשך הרבה מאוד שנים והביא תועלת עצומה לכלל ישראל".

הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א – ראש ישיבת 'אור החיים' וחבר מועצת חכמי התורה: ממוז'אד לחיפה

"ישנם שכתבו באי-אלו ספרים שפגשו את אבי ז"ל במהלך עלייתי לארץ, וכשתהו על טיבי השיב שהייתי בקיבוץ. אני רוצה לחרוץ בפניך מעל בימה נכבדה זו: זה שקר וכזב. לא הייתי בשום קיבוץ". כך מדגיש הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א – ראש ישיבת 'אור החיים' וחבר מועצת 'חכמי התורה'.

השנה שנת תשט"ז. הילד ראובן אלבז, ילד אלמוני, עולה ארצה במסגרת 'עליית הנוער' יחד עם אחיו ואחותו מהעיירה מוז'אד שבמרוקו. "זו הייתה עיירה קטנה וצנועה", הוא מספר בשיחה מיוחדת ל"יום ליום", ערב חג השבועות. "היא בותרה לשלוש שכונות: שכונה צרפתית, ערבית ויהודית. היהודים כולם היו יראי שמים בתכלית שבתכלית. עד שבא בית הספר הכפרני 'אליאנס' ופתח את שעריו במקום והיו הילדים צריכים ללמוד שם. ברוך השם, היה לנו במחצית האחרת של היום לימוד עם רבי ב'תלמוד תורה'".

ראובן אלבז

"יהודי צדיק היה, ר' משה מונק ז"ל שמו, איש חינוך ומפקח חינוכי גדול, שמיין את בני הנוער. הוא שאל אותנו לצביון אורח החיים בביתנו. השבנו לו שברוך השם ישנו בית כנסת גדול בעיירה מוז'אד שבמרוקו, אותו תרם אבי אמנו, רבי יוסף אלבז זצ"ל. הוספנו וסיפרנו לו שהמשפחה תרמה שבעה ספרי תורה לבית הכנסת, שהיה שוקק חיי תורה ותפילה משך עשרים וארבע שעות ביממה".

הרב מונק משכן את הילד ראובן אלבז בבית ספר התורני 'בירנבוים' שבכפר סבא. "למדו שם גמרא וכלל לימוד הקודש", הוא נזכר.

קולו של הגר"א אלבז, אולי לא אופייני, שלו ורוגש. השאגות שמרעידות את היכלות 'טדי' ו'ארנה' לא נשמעות כאן. ההתרגשות נמסכת בקולו.

בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה: "הלימוד היה בשיטה חריפה של בריסק"

"מהמוסד החינוכי 'בירנבוים'", ממשיך ראש ישיבת 'אור החיים' שליט"א, "יצאו מרבית התלמידים לישיבות. ואני, שחפצתי כל העת ללכת לישיבה, עטתי כמוצא שלל רב על ההזדמנות. הרב אליהו חיים וייספיש, המנהל החינוכי וראש ישיבה בעקס-לא-בען לשעבר, היה לי כאב בעניין הזה ושיגרני בימי עול מצוות ללמוד בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה שבראשות הגאון רבי דב מאיר רובמן זצ"ל – מחבר הספר 'זכרון מאיר' על התורה. אתו עמו שימש בקודש גם חתנו, הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל. "מיד נכנסתי לשיעורו של הרב שפירא – נכד למחולל הישיבות – הגר"ח מוואלז'ין זיע"א".

מה היה סגנון הלימוד שם?

"למדנו בשיטה החריפה של בריסק".

וזה קל לנער צעיר שעולם התורה טרי בעיניו? איך מתקבלת הגדרות חדות של 'שני דינים' מבית מדרשה הלוהט של בריסק בעיני נער עולה ממרוקו?

"תשמע, הלימודי קודש בבית הספר 'בירנבוים' העפילו בכמותם על פני כלל הלימודים. למדנו מסכתות 'בבא מציעא' ו'ברכות' על-פה. זכורני, שאף קיבלנו פרסים בתמורה לכך. מלבד זאת, המנהל החינוכי הרב וייספיש, היה לומד איתי גמרא מידי בוקר משך שעה – מהשעה רבע לשש עד רבע לשבע".

עם סיום ימי ההתעלות ב'ישיבה קטנה', ולאור עצת ידיד, הוא פונה למעונו של ה'סטייפלער' בבני ברק בכדי להיוועץ בו על המשך הדרך. "אישית חשבתי ללכת ללמוד בישיבת פוניבז'. אך הסטייפלער הורה לי: 'סוב למשך שנה אחת למכינה של הגאון רבי נחום לסמן במגדיאל, שם תלמד שיטה נפלאה מאוד. לאחר מכן תפנה לישיבה אחרת ואז תהיה לך הצלחה'.

הנער הצעיר שעדיו לגדולות עושה כדברו. הוא פונה ל'מכינה' של הגאון רבי נחום לסמן זצ"ל – תלמידו המובהק של הגאון הגדול רבי ברוך בער לייבוביץ' זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל'. "זו הייתה שנה שלמה של לימוד בעמקות גדולה מאוד, וזאת בשיטתו הלמדנית והמעמיקה של ה'ברכת שמואל' – רבו ומאורו של הרב לסמן, כאמור. כל השיעור היה מורכב מעמקויות גדולות מאוד. שיעורים מופלאים מאוד היו שם. חווינו שנה של התרוממות הרוח. כל הזמן היינו צמודים ללימוד. ככלל, מורי ורבי רבי נחום לא הכיר את העולם בכלל".

אברך שקדן שלמד עמו ב'חברותא' בימי 'בין הזמנים' הציע לו להצטרף אליו ללימודים בישיבת 'בית יוסף – נובהרדוק' בירושלים. "זו קבוצה קטנה. בא הנה ותלמד איתי בחברותא", הציע. הגר"א שועה לבקשתו.

"אופי הלימוד ב'נובהרדוק'", מספר הגר"א, "היה בריסקאי במיטבו. היה בישיבה לימוד עיוני ושיחות מופלאות של ראש הישיבה הגאון רבי בן ציון ברוק זצ"ל. הוא שמסר את השיעורים כשלצדו גם הגאון הירושלמי רבי נח גרבוז שליט"א".

ישנו רגע מיוחד, כבוד הרב, שיחה מוסרית מרוממת או 'שיעור כללי' מאלף שעדיין מהדהד עד הרגע הזה?

"לפני הכל, לא אשכח את השיעור שמסר ראש ישיבת תפארת ישראל, הגאון רבי דב מאיר רובמן זצ"ל בישיבת תפארת ישראל. הוא היה גאון ובעל מוסר גדול מאוד שהלך בשיטת 'קלם'. הקפדת הזמנים וה'סדרים' שלו הייתה לפלא בעינינו. הוא היה מלקט את כל התלמידים סביבו ונושא שיחות מרגשות מאוד. נערים עולי-ימים היינו – בגילאי ה-15 בסך-הכל, אך היינו חשים כאבא שסוכך עלינו באברתו.

"זכינו, שהמשגיח הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל היה מגיע לעיתים לישיבה למסור שיחה מוסרית. אמנם השיחה נמסרה בשפת היידיש, אבל צורת ההבעה של הדברים עצמה כבר הייתה נוגעת ללבנו. כל תלמידי-החכמים בעיר חיפה היו נוהרים למקום. היינו ילדים ורואים איך כולם היו משתוקקים לבלוע בשקיקה כל הגה מפיו. הוא היה נואם והיית מרגיש את נפשו שיוצאת בתוך דרשותיו".

”אגב, גם ראש הישיבה דנובהרדוק היה מוסר שיחות התוועדות בחודש אלול. היו מכבים את החשמל והוא היה מוסר שיחות מרגשות כשכל התלמידים גועים בבכייה. לא היה אפשר שלא לבכות".

למה? איזה תבלין היה נזרק בשיחות הללו?

"ראית לפניך את האדם השלם. את חרדת הדין. הוא היה מתאר בחיות את חרדת הדין. היה אומר לנו: 'איש פשוט עומד לדין ומי יודע…' עד היום מהדהדים באוזניי דבריו הקדושים".

ברשות הרב חידושים בכתב שהשתמרו מאז?

"אכן. יש אצלי מחברות המכילים שיעורים של הרמי"ם בישיבה כמו גם כמובן של ראש הישיבה, הרב ברוק. המחברות הללו מכילים גם הערות שהערנו במהלך השיעורים".

"למדו אז מסכתות 'חולין' ו'כתובות'. בכל זמן למדנו מסכת אחת. כלומר: מספר פרקים במסכת".

היה גם הספק לימודי?

"היה לימוד ב'עיון' אבל גם הספק. התקיים שיעור יומי שארך שעה וחצי ואנו – התלמידים – היינו מעורבים ומעורים בו. היינו מתפלפלים בשיעור. הרב ברוק לא היה עומד על כל נקודה ונקודה, אלא התקדמו בגמרא. הוא רצה שיהיה גם הספק לימודי. הייתה הרגשה נפלאה בכל הזמנים הללו", מסכם הגר"א אלבז שליט"א.

איזה מטען הרב לוקח מהימים ההם, ימי הישיבה, לרגעים שבהם הרב משמש בעצמו ראש ישיבה? מה הרב מעתיק מימי עיצוב האישיות? אני שם לב, אגב, שכבוד הרב מקפיד שרבבות בעלי התשובה שתחת חסותו יהיו בני ישיבה מן המניין. לא רק בעלי תשובה גרידא.

"אכן. אנו עמלים על כך שהבחורים יהיו בני ישיבה רגילים. הבחורים שלנו משתלבים בנוף הישיבתי לגמרי. הן בחכמת העיון, הן במידות הנאצלות והן בסדר התפילות. הם לא מרחפים. בקפדנות גדולה הם מקפידים על עצמם בזמני ה'סדרים', ברוך השם.

"באשר לשאלה מה אני מוסר להם בשיחות – זו כבר מסכת שלמה של מה להגיד ואיך להגיד. בעיקרון, אני מעביר דברים משיחות של גדולי עולם: המשגיחים הגה"צ רבי אל'ה לופיאן והגה"צ בי שלמה וולבה, כמו גם מדברי הגאון רבי אהרון קוטלר".

והשיטה לבטח לא בריסקאית, כאז.

"לא ממש בשיטה, אבל מזכירים כל הזמן מדברי שושלת בריסק במסגרת השיעורים. ברוך השם התלמידים מתעלים".

הרב היה שם, כשנוסדו ה'עליות' והישיבות. ניתן לזהות הבדל בין בני הישיבות אז להיום?

"לדעתי, הישיבות נראות אותו הדבר. ישנן ברוך השם ישיבות רבות כיום שמאוד מעמיקות. אתה רואה את ההתעלות של בני דורנו ומתמוגג. אתן לך כמה דוגמאות בעלמא שאני מכיר: הגאון רבי אופיר מלכה, שעיניו כיוונים על כל אפיקי התורה הקדושה או הגאון רבי ישי טולדנו, שהיה 'העילוי של פוניבז".

"בדורנו, ישנם הרבה ראשי ישיבות, מחד, ומאידך גם הרבה מורי הוראות. אנו זקוקים גם לאחרונים. ישנם כוללים רבים שמכוונים להלכה. יש ברוך השם תורה מרובה.

"הן זה נכון שיש ניסיונות החיים של צעירים לא מעטים, אך גם אז היו ניסיונות. דור דור וניסיונותיו. העיקר שנמשיך את הדרך של רבותינו ואבותינו הקדושים נוחם עדן".

הראשון לציון, הגאון הגדול רבי אליהו בקשי דורון שליט"א: "עד שיבוא אליהו"

"דור דור ומנהגיו; דור דור ודורשיו; דור דור וישיבותיו. הדור של היום, זה לא הדור שהיה פעם", פותח הראשון לציון, הגאון הגדול רבי אליהו בקשי דורון שליט"א. "ולא רק במצבו החומרי אלא גם בסגנונו. בדור דאז היו לומדים יותר ברצינות. יותר בעמקות. עכ"פ בישיבתנו – ישיבת 'חברון'. הייתה גם אחדות בין בני ה'ועד'. כל ועד שרתה ממש תחושה של משפחה אחת. זה דבר שסייע לנו המון בדרך העולה בית אל. היום לא נראה שזה כך. זה לא אותה אווירה".

"עמקות" – מאי משמע?

"פירושו של דבר, שישבו ולמדו. פשוט ישבו ולמדו. היו אומרים 'חבורות' בתוך הישיבה עצמה. כל בחור היה מוסר שיעור של ממש בישיבה".

אכן, בידינו תמונה בה נראה כבוד הרב מוסר 'חבורה' בפני עשרות בחורים. הרב זוכר על איזה סוגיה השיעור נסוב?

"כמדומני על סוגיית 'ייאוש שלא מדעת' במסכת בבא מציעא. לאחר מכן, אגב, עיבדתי את השיעור הזה יותר ופרסמתיו בספרי 'בנין אב'".

הרב בקשי דורן

שיעורים בישיבה על מסכת זבחים

הראשון לציון שליט"א מבקש לעמוד על הבדל חד נוסף בין הישיבות דאז לאלו של היום: "בנוסף לאמור, ישנו שינוי של ממש שחל בישיבות, והוא בנושא לימוד מסכתות 'קדשים'. אז היו לומדים גם קדשים, ב'ועדים' היותר-מאוחרים. זה היה דבר מקובל מאוד. למדו מסכתות זבחים ומנחות במסגרת הישיבה. אפילו שיעורים נמסרו בנושאים אלו על ידי הרמי"ם. היום כמעט ולא רואים דבר כזה".

בשעתו, שימש הגאון רבי יחזקאל (חצ'קל – בעגה הישיבתית) סרנא זצוק"ל, ראש הישיבה. כרמי"ם שימשו הגאונים רבי אהרון כהן זצ"ל ורבי משה חברוני זצ"ל. "לאחר מכן", מספר הראשון לציון שליט"א, "החלו ללמד בישיבה הרמי"ם הצעירים יותר כהגאון רבי אברהם פרבשטיין זצ"ל ועוד".

שמונה שנים הוא למד בישיבה, ובשלוש השנים האחרונות ללימודו הוא התקשר בקשר שלא מן המקובל עם ראש הישיבה הגר"י סרנא. "זכיתי", הוא מספר בערגה, "ללמוד אתו חברותא. היינו משכימים קום לתפילת ה'נץ' כוותיקין, ואז הייתי מלווה את ראש הישיבה לבית. לפני הצהריים למדתי עם הגר"י משך שעתיים שלוש: מהשעה תשע בבוקר עד סביבות השעה אחת-עשרה. הוא היה מכין את השיעור יחד איתי. אחרי כן הייתי שומע את הדברים כמובן בשיעור".

"רבי חצ'קל", שח הראשון לציון שליט"א, "היה דמות משכמה ומעלה. לא במושגים של היום".

להכין שיעור עם ראש ישיבת חברון, זה לא דבר מה בכך.

"ברוך השם. היינו יושבים ולומדים יחד ומתעמקים בסוגיה".

הרב זוכר באיזה מסכת עסקו אז?

"מסכת סנהדרין בעיקר".

עתה אנו מבקשים לנתח עם הראשון לציון שליט"א, את דרך הלימוד החברונאית דאז.

סגנון הלימוד בחברון היה כבכל הישיבות. נכון?

"אפשר לומר שכמעט אותו דבר. הייתי מבקר בישיבת פוניבז', שומע שיעורים בפוניבז', והכרתי בחורים משם, ולא זיהיתי הבדל של ממש בין הסגנונות".

"למדנו מסכתות בעיון וסיימנו אותם עד כלה"

תמה התקופה ההיא, של דור הנפילים החברונאי. במה, לדעת הרב, צריך לחזק את בני הישיבות של ימינו?

"צריכים ללמוד יותר. כיום לומדים פחות ממה שהיה פעם. הן מבחינת הספק והן מבחינת עיון מעמיק יותר. בזמנו, למדתי בעיון כמה מסכתות וסיימנו אותם עד כלה. היום זה נדיר שלומדים מסכת בעיון ב'זמן' ומסיימים אותה כליל".

יש תחושה שפעם אף התמודדו יותר מול קשיי השעה, שעת הדחק. היום פחות.

"היום יש תנאים גשמיים נאותים. בזמנו היה צריך להתמודד עם תנאי קיום בלתי-פשוטים. לא היה כסף אז. הדלות שלטה בכול. לא היה את הרחבות שישנה היום. אז באופן טבעי כל בחור מתמודד ונלחם למען הקיום שלו. המציאות הזו הייתה גם מחשלת יותר. היום הרחבות וה'מותרות' מרדימים את הרצון.

"אתאר לך את הדלות ששררה אז: כדי לקנות חליפה היה צריך לבקש מהנהלת הישיבה בקשה מיוחדת. היום חליפה הפכה למטבע 'עובר לסוחר'. פעם היו רוכשים חליפה אחת לשנתיים-שלוש".

השיעור של הגר"א קוטלר ב'חברון'

"ולא רק חליפה לא הייתה אז בהישג-יד. אני זוכר שבזמנו, היה אוכל טוב בישיבה ביחס לישיבות האחרות. בראש חודש היו מביאים עוף לישיבה, ואז כל בני הישיבה 'הירושלמים' היו באים כדי לאכול עוף בישיבה. זה לא היה דבר של מה בכך בתקופה ההיא.

"אגב, בזמנו, בישיבת 'חברון' למדו תלמידים מכלל העדות והחוגים. היו בישיבה גם חסידי גור, חסידי חב"ד, חסידי ויז'ניץ. כולם למדו בישיבת חברון בירושלים. גם משפחת קופשיץ הירושלמית למדה בישיבה".

שמונה שנים, כבוד הרב, זה לא זמן מועט. הרב זוכר 'שיעור כללי' מיוחד, או רגע מיוחד שהרב לא יישכח מהלימודים ב'חברון'?

"לא אשכח את הביקור של הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת לייקווד, בישיבת חברון לשם מסירת שיעור, דומני במסכת סנהדרין. הוא הגיע כאורחו של ראש הישיבה, הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל.

"הגיע פעם-פעמיים לישיבה באותה תקופה. בכל הישיבה כולה למדו כ-200 בחורים – וזאת בימים הטובים – בסך-הכול. אבל אני זוכר שהיו באים גם הרבה בחורים מישיבת מיר לשמוע את השיעורים אצלנו בישיבה. מאידך, היינו הולכים הרבה לישיבת מיר לשמוע את דברותיו של ראש הישיבה דמיר, הגאון רבי חיים שמואלביץ' זצוק"ל. היו אפילו 'חבורות' בחברון שהלכו בקביעות אחת לשבוע בכדי לשמוע שיחה ממנו. היה למעשה קשר בין הישיבות. היום, לא די שאין קשר, אלא כל ישיבה מסוגרת בחוג שלה".

הגאון הגדול רבי ציון בוארון שליט"א, גדול הדיינים בדורנו: מהמעברות לישיבה

"המצב בישיבה היה בגדר דלי דלות ממש אפילו ביחס לתנאי החיים של אותם הימים. באופן שעזיבת בית הורים חם ואוהב (גם כשהוא במצב כלכלי לא טוב) למסגרת ישיבה באותן תנאים קשים בוודאי שאינו דבר קל ובוודאי שאינו דבר שבשגרה. ההתמודדות והלבטים", מספר הגר"צ בוארון שליט"א, "אם לעזוב או להמשיך, היו מנת חלקנו כל הזמן, וביותר בעת החזרה מחופשות חגים ושבתות".

הגאון הגדול רבי ציון בוארון שליט"א, נולד כבן יחיד להוריו בטריפולי – בירת לוב, להורים "פשוטים, אך עם הרבה יראת שמיים" כלשונו. "לא היה שם, בלוב, מחלל שבת אחד", הוא מספר. יותר מזה הרב לא זוכר הרבה, כי כבר בגיל שלוש-ארבע עלה עם משפחתו לארץ. זכרונו אוצר הרבה יותר מכך ש"ס, רמב"ם ושו"ע על בורים.

בוארון-300x199

לאחר ימי המעברות עובר הרב לישיבת 'חדרה' הנודעה.

בישיבת 'חדרה': בן ישיבה – בגיל תשע

ואחר כל מעללי השלטון, היה שם, בלב העלטה הרוחנית, גם מורה דתי 'ירא שמים', כלשון הגר"צ בוארון, בשם ר' אליהו וינוגרד ז"ל, אשר אסף מספר נערים שבעה או שמונה, ואני בינותם – בן תשע שנים בלבד, ללמוד בישיבת 'חדרה' הסמוכה. ישיבת 'חדרה' שכנה אז במעונה הישן, אשר בחורבות החאן העתיק שליד בית הכנסת הגדול בעיר. בראשות ראש הישיבה הגה"צ רבי אלחנן פרלמוטר זצוק"ל. "שהיה איש גאון וצדיק משכמו ומעלה גבוה, אשר החזיק את הישיבה במסירות נפש ממש, ואשר ברוחו הגדולה תמך עודד וחיזק את רוחנו, דאג לסייע בכל מה שניתן תוך השראת אוירה נעימה בישיבה. בנוסף קיים שיחות אישיות עם התלמידים, באופן של מתן חשיבות ייחודית, ובכך מנע הרבה מן הנשירה.

"אוסיף ואספר, שלמרות גדלותו בתורה עמל בגפו על תיקון המיטות הרעועות והחשמל הקורס".

הגר"צ בוארון מספר, שהליכה לישיבה קדושה הייתה צעד בלתי-שגרתי בימים ההם, והיו כרוכים בו גם קשיים נפשיים כבדים: "המצב בישיבה היה בגדר דלי דלות ממש אפילו ביחס לתנאי החיים של אותם הימים. באופן שעזיבת בית הורים חם ואוהב (גם כשהוא במצב כלכלי לא טוב) למסגרת ישיבה באותן תנאים קשים בוודאי שאינו דבר קל ובוודאי שאינו דבר שבשגרה. ההתמודדות והלבטים", הוא מספר, "אם לעזוב או להמשיך, היו מנת חלקנו כל הזמן, וביותר בעת החזרה מחופשות חגים ושבתות".

אגב, אני מבין, שחזותו החיצונית של בן ישיבה בימים ההם לא הייתה כשל בן ישיבה דהיום.

"אכן כך. כל אחד הלך עם הלבוש שלו. אתה צריך להבין, שהתלמידים באו מכל מיני מעברות – בתים עניים שבהם לא היה כסף לבגדים נאים ומיוחדים, וכי באותו לבוש מרופט שהלכו ביום-יום הלכו גם לישיבה".

הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל – ה'מגיד' לימים – שימש כר"מ בישיבה בתקופה ההיא. הוא היה גם מוסר שיחות מוסר לבני הישיבה.

"לא ניתן לשכוח את סגנונו החריף והבדחני קצת", הוא נזכר.

בישיבת 'מקור חיים': "דרך הלימוד: עומק הפשט – ללא פלפולים"

לאחר מכן, עבר הגר"צ בוארון ללמוד בישיבת "מקור חיים" בירושלים ששכנה באותה העת בבית היתומים דיסקין, שעמדה בראשות הגאון רבי משה שמעון הכהן ויינטרוב זצוק"ל, ואתו עמו הגאונים הצדיקים: רבי שלום שבדרון, רבי חיים טורצ'ין, רבי פרץ סטניצקי, והגר"י קרביץ זצ"ל. הישיבה שרתה תחת חסותו הגדולה של רבנו החזון איש זיע"א.

על בני הישיבה נמנו רק בחורים מבני עדות המזרח ומכלל העדות, מרביתם אלו שהיו בין העולים החדשים ב'עליות' השונות.

מה הייתה דרך הלימוד בישיבה?

"דרך לימודו של הגרמ"ש ויינטרוב, שהיה איש אלוקים קדוש, הייתה בעיון גדול ובעומק הפשט והסברה הישרה, וללא פלפולים שאינם נוגעים להבנת הדברים בסוגיה. הוא טרח עמנו בעניין העיון הישר והנקי בהבנת הגמרא והתוספות. למדנו את המסכתות הישיבתיות הרגילות: בבא קמא, כתובות ועוד".

"כמו כן", ממשיך הגר"צ בוארון, "בשיחותיו המוסריות דרש מהתלמידים להתעלות בתורה ויראת שמים טהורה, ונטע והשריש בישיבה את השאיפה והכמיהה לחיי טהרה וקדושה. ולא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים עשרת-מונים מאשר דרש מאחרים. דמותו שמשה לנו מגדלור בכל העניינים לעיצוב הדרך וחיזוק השאיפה לתורה וקדושה".

בישיבת 'סלונים': "רבי אברהם, ארוחתו ארוחת ירק"

לאחר כארבע שנות לימוד בישיבת 'מקור חיים', פונה הגר"צ בוארון לשקוד עלי דלתי ישיבת 'סלונים' ברמת-גן, שבראשות הגאון רבי אברהם יגל זצוק"ל בנו של הגאון רבי שבתאי יגל זצוק"ל. "היו שם כעשרה בחורים בסך-הכול", הוא מספר. "צביון המקום היה יותר 'כולל אברכים'".

איך ניתן לתאר בתיאור משבר-אוזן את דמותו של ראש הישיבה הגר"א יגל?

"הוא היה מקים עולה של תורה ברמת גן ומחוצה לה. הוא החזיק גני ילדים פרטיים עבור ילדי העיר, ללא קבלת כל תמורה, בכדי לקרבם למוטב.

"אחד היה אברהם", אומר הגר"צ בוארון, "בשמו ובמעשיו הגדולים והעצומים אשר הציב גבול אלמנה ביסדו והקימו את החינוך הטהור ברחבי העיר מן המסד ועד הטפחות, יום יום ושעה שעה עסק טיפח וריבה פעלים לתורה בכל נפשו ומאודו.

"אחד היה אברהם – בכתתו רגליו בין משפחה ומשפחה בימי הרישום. לא נתן לעיניו ולעפעפיו תנומה, וארוחתו ארוחת ירק. והכול עשה ללא שום פניה של כבוד או החזקת טובה, והרבה מן המעשים היו בהצנע לכת במידת האפשרי".

"אחד היה אברהם – במעשה החסד וצדקת פזרונו לכל יהודי באשר הוא, בכל עת זמן וחפץ, מעולם לא השיב פני איש ומעולם לא אמר קשה עלי המעשה, ולא הייתה קריה אשר שגבה ממנו מלכת, לכתת רגליו ולטרוח כאשר ראה צורך בכך כדי לעזור לאיזה יהודי יהיה מי שהיה".

רבה של העיר, הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל, היה מוסר לעיתים 'שיעור כללי' בהיכל הישיבה. "הוא היה תלמידו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצוק"ל מקמניץ, וזו הייתה שיטת לימודו. הוא היה אדם מאוד אצילי", הוא מתאר.

לקראת סיום: כמי שנושא במשרת חבר בית הדין הגדול בירושלים – איך הרב רואה את התרומה של שיטת הלימוד בישיבה לדרך הפסיקה ההלכתית?

"בלי לימוד ישיבתי – יהיה איזה שיהיה, אי אפשר להתעסק בכלל בפסיקה", חורץ הגר"צ בוארון. "מבלי שהאדם יודע ידיעה טובה במסכתות, תוך לימוד דרך ההיקש בין מילתא למילתא תוך קניית הסברה הדקה, לא ניתן לפסוק מאומה".

לסיום, נשמח לשמוע מסר לבני הישיבה בני-זמננו.

"כדאי שבימי 'בין הזמנים' בני הישיבות ייצאו פחות לטיולים. שיהיו פחות בחוץ. יותר צנועים. יש בכך כמה סכנות רוחניות וגם גשמיות. אם בחורים מטיילים כשאר בני הנוער – מה יגידו ברחוב? לא צריך להדמות לטיולי הרחוב. לנוער הרחוב. ניתן לפקוד קברי צדיקים, אבל עדיין צריך לשמור על הייחודיות של בני הישיבה. על הטוהר והעידון המיוחד לבני הישיבה. לבל נראה כמוהם. בני ישיבה צריכים להראות אחרת".

"שתזכו", מסיים הגר"צ בוארון שליט"א, "להגדיל תורה ולהאדירה".

כתובת המייל של כותב המאמר אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com

מתוך "יום ליום" – באדיבות הידברות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.