אזעקת הגאולה / חגית אמאייב

"אזעקה נשמעת, מרעישה את הדממה וליבה שב לפעום בחוזקה". חגית אמאייב מספרת על תחושות קשות ועל האמונה הברורה שהגאולה, ממש כאן, על סף דלתנו:

אזעקה נשמעת, מרעישה את הדממה וליבה שב לפעום בחוזקה. היא אוחזת באחת את יד בנה הפעוט, ואז מזרזת את בתה הבכורה. את התינוקת היא נושאת על כפיה, וברגע אחד, כולם יוצאים אל חדר המדרגות. היא מנסה להסדיר את נשימתה ותרה בעיניה בכדי לראות שכולם סביבה. לא פשוטה היא השגרה, שיוצאת מכלל שיגרה, כשמעליה מיירטים עוד יירוטים.

היא יודעת שעליה לשמור על קור רוח אף על פי שליבה מתכווץ, היא מחייכת אל ילדיה חיוך של נחמה, בליבה היא נושאת תפילה. "מה הייתי עושה בלעדיך ריבונו של עולם, בכזאת עת צרה. אי אפשר בלעדיך ולו דקה".

היא יודעת שזו לא חוכמה, להאמין שיש מי שמנהל את הזירה, כשהכול מתנהל על מי מנוחות. היא יודעת שהאמונה מתחילה במקום בו השכל נגמר, דווקא כשהיא איננה מבינה מה קורה ומה נסגר. מחשבות אינספור עוברות במוחה, והיא מנסה לעשות בהן קצת סדר. מחפשת את האור שיאיר את ידיעתה, שכל מה שקורה מדויק, ושהכול בסדר. היא הרי יודעת שהמתרחש סביבה בפרט, ובכל העולם בכלל, הוא חלק מתוכנית גדולה בהרבה. שהעולם רועש גועש כי הגיע הזמן לשלב הבא להתקדם.

"אל תיראו ילדיי, השם שומר אותנו", היא נוטעת בעולליה אמונה, "הקב"ה גדול והוא ממש אוהב אותנו… אל תירא ישראל, אל תירא". אומנם הפחד מתנגש באמונתה התמימה, שברגעים שכאלה מעט נסתרת, שכן שאלות רבות וגדולות יש על ליבה שעודנו פועם עד שנשימתה מוסדרת.

היא נזכרת בסיפורו של ר' עקיבא ע"ה, שראה שועל מהלך ומטמא את היכל בית המקדש. כשתלמידיו וחבריו בוכים נהי תמרורים, הוא מעלה חיוך על שפתיו. "מה לך לצחוק? על מה זאת תשמח?!" שואלים את רבם בתמיהה, "שהרי שועל מטמא את קודש הקודשים", מוסיפים הם בפליאה. השיב בנחת, ר' עקיבא, ש"אכן הדבר נורא! אומנם אם ראינו בזאת אפשר להיות רגועים, שכן הנבואות מתגשמות. אמת לאמיתה היא התורה". גם היא כעת רואה כיצד מתגשמים דברי הנביאים, ועל כן בתוך כל הלחץ הגדול, דברי נחמה בליבה מתעוררים. היא נושמת עמוקות, ומבקשת מילדיה לנשום יחד איתה. "אל תדאגו ילדיי, יש לנו אב רחום שאוהב ושומר עלינו מכל רע. השמיים פתוחים ותפילותינו עולות ומביאות עימן נחמה. לכל דבר שמתרחש ישנה סיבה ומטרה".

הסכנה חולפת, הסירנות דוממות והיא מטפסת ועולה בגרם המדרגות, אוצרותיה, מדדים לצידה. יודעת היא שהכול זמני, שיחלוף לו הזמן וירפא את הפצעים. שכן, ניסיונות לא פשוטים כלל וכלל עובר הדור האחרון, בן זקוניו של בורא העולמים. יודעת היא כשפתיה ממלמלות, שאביה יושב ולקולה מאזין. את אהבתו אליה, כך היא יודעת בבירור הוא מזרים כל העת וממלא את הסדקים. היא יודעת שגם כשאנו שברי כלים, עודנו כלי חמדתו. כך שר בן מלך אחד בליווי כלי נגינתו.

"יפה את רעיתי, יונתי, תמתי" היא כמו שומעת קול הלוחש אל תוך אוזנה. "שומר אני עלייך ביתי חמדת ליבי, אל תיראי כי זכרתי לך חסד נעורייך". ילדיה מתפזרים לכל עבר בין כותלי ביתה. היא עומדת ומביטה בהם מתרוצצים מלאי חיים, ואומרת שוב תודה. תודה על כל רגע מבורך על כל רגע של חיים, תודה מעומק הלב על כל הקיים. לו רק הייתי רואה את כל החסד והטוב שיורד על העולם.

היא חוזרת אל השקשוקה ושוברת הביצים. מוסיפה את המלח והפלפל. מחייכת חצי חיוך, מנסה לגרש הפחד מעל ליבה, לא רוצה מהדמיונות להתבלבל. לא רחוק הרגע בו יגור זאב עם כבש, כך היא מאמינה בכל ליבה, כי הגאולה כבר נראית לעין והקב"ה ממלא כעת כל לב יהודי בעוצמות ובאהבה. היא מבינה שכל נס שמתרחש הינו דרישת שלום חמה מאב רחום, וכעת כל שנותר זה להמתין בסבלנות כי החול שבשעון אזל, וזהו זה, אנו נגאלים.

*************

חגית אמאייב, יועצת נישואין ומשפחה ופסיכותרפיסטית, חברת פאנל בתוכנית 'אשת חיל' בערוץ 10. מפתחת "בשניים ויותר" – ערכות מקצועיות להעצמת הזוגיות והמשפחה, המסייעות בפתרון מחלוקות, מניעת שחיקה והעצמת התא המשפחתי בשיטת 'עשו זאת בעצמכם'. בעלת סדנאת "בשניים ויותר – כלים ועזרים להחייאת חיי הנישואין והמשפחה".
כתבו לי למייל bshnaeem@gmail.com

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. הלוואי וכבר נזכה למאמר הכתוב "לא יישאו עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" במהרה בימינו אמן.

    גאולה שלמה |
    הגב
  2. בס"ד מרגישה ממש כמוך כל רגע וכל דקה חשובה לעשיית חסד וטוב עם הקרובים והרחוקים ב"ה תודה

    רינת |
    הגב