חוקר ישיבות ליטא בעקבות 'שטיסל'

שטיסל אינה תיעודית, כי אם אמנות, וזה בסדר. אבל דווקא על רקע זה צורמת קצת היומרה להצמיד לעלילה סט של סטיגמות שחוקות: אפליית קבלה למוסד עקב תוית משפחתית, המסמרים של נוברדוק, כלב, 'דפקטע' בשידוכים, צלם קשישים תחמן וחמדן ועוד. לצד זאת היו גם היו אבחנות עומק מרשימות. חוקר ישיבות ליטא בטור מיוחד על שטיסל. { טור דעה}

שטיסל איננה עוד סדרה, היא ציון דרך, הנגשה מפוארת ומדוקדקת של החרדיות אל הקהל הלא חרדי בישראל. אי אפשר לפטור סתם ככה את שטיסל כמו עוד איזו יצירה העוסקת בחרדים. היא עוררה ענין רב ושיח תוסס שלא נראה במקומותינו קודם לכן. קודם כל בשל היותה יצירה משובחת. שנית, יש בה ממד מתעד שבכל כוחו ניסה לדייק, רואים את זה, ועל כך היוצרים ראויים לכל שבח, אבל גם לביקורת על מה שאין בה.

תכל‘ס היתה זו עונה נפלאה, עונג. היו פרקים עם בימוי גאוני ממש. סצנות התכתבו זו עם זו, במחשבה עמוקה, בפשט, ברמז, בדרש ובסוד. משחק מצוין של מרבית הדמויות (ולגבי המיעוט, תזרמו). יחד עם מאות אלפי צופים בארץ ובעולם 'עפתי' על שטיסל 2, התרגשתי והתעצבנתי, והכל ביחד עשה לי את זה. כמו צופים חרדים רבים, ההזדהות העמוקה עם שולם וקיווע חרגה מן הדמות הטלויזיונית. קשה לראות את דב'לה גליקמן ומיכאל אלוני בחזותם היומיומית, עפעס חמיצות קטנה מתעוררת בלב.

הצופים החרדים לא ברחו, כפי שהכריזה כותרת פרובוקטיבית שהוצמדה לטור שפרסמתי אי אז בפרק רביעי. אדרבא, הם קיבלו את העונה השניה כמשב רוח מרענן אף יותר מן הראשונה, ולא רק מפני שהיא מוצלחת יותר, אלא גם ובעיקר מפני שמאז העונה הראשונה התעצם הנתח החרדי הנחשף לחומרים שכאלה. כל שנה קובעת בתהליך השתלבות החרדים בחברה הישראלית. תהליכים מתרחשים במהירות מעל ומתחת פני השטח, והצפייה האדוקה בשטיסל היא חלק מזה, ירצו היוצרים או לא.

במהלך שידור העונה פנו אלי צופים חילונים ושאלוני לדעתי, האם כך הם חיי החרדים? הפניתי אותם למאמר ההוא, לתוכנו אך לא לכותרתו. אחרי אלף הסתייגויות, שאמנות היא רק אמנות ואין לה כל כוונה לתעד מגזר, מסתבר שהשאלה שבה ונשאלה מפי צופים רבים, בעיקר חילונים: האם הסדרה משקפת? האם יש בשטיסל את קולה של החרדיות כממסד? התשובה היא לא. ובאופן מכוון כנראה.

מלבד היותה סדרה של אשכנזים אודות אשכנזים, שטיסל באה לחלוק באופן עמוק על תפיסת החרדיות כחברה הירארכית-שבטית, בה היחיד כפוף לסמכויות, ולבטיו משקפים את הנורמות ההלכתיות והחברתיות. כמי שחוקר את האליטות החרדיות, אני שם לב מטבע הדברים להיבטים ממסדיים. יש בסדרה מורדים גדולים ומורדים קטנים, בראש ובראשונה קיווע ורצון הציור שלו, ואחריו רוחמי וחנינה המתאהבים ונישאים בחשאי, אולם השאלה העיקרית היא: מה שורש לבטיו וכאביו של היחיד, האם קונפליקט בין-אישי של התנגשות רצונות אוטונומיים, כמקובל בחברה המערבית? או שמא קונפליקט בין רצון אישי לבין דוגמות חברתיות, ההלכה והנורמות?

כל הדמויות בשטיסל מגרדות את הגבולות, ואף לא אחת מהן מייצגת את הממסד הרבני/הלכתי/נורמטיבי בקול חד וברור. פה ושם ניכרים עקבותיה של ההלכה, אבל ברכות הנהנין במינון מופרז בכל פרק ופרק, אינן ייחודיות לחרדים. הצופה החילוני קיבל אפוא תמונה חרדית חסרה, ללא קולו של הממסד, ללא שמץ משהו מעולמות התוכן המכתיבים את חיי החרדים, ללא איזכור של רב, וורט מאדמו"ר מן ההוה או מן העבר, הוראה מאת מחנך או מחנכת. את כל האהבות והאכזבות של הגיבורים הוא קיבל בעטיפה מערבית אינדיבידואליסטית קלאסית המוכרת לו מעולם הבידור.

הצופה החרדי, זה ש‘הציץ ונפגע‘ במינונים שונים, אכן מצא ב‘שטיסל‘ את השתקפות דמותו ונהנה מכל רגע, כפי שהשתקף מן הסיקור האוהד והעקבי באתרי האינטרנט החרדיים. אולם הרוב החרדי המצוי עדיין לפני ולפנים בעולמה של תורה ותפילה, דומני שיתקשה לאשר את חרדיותה של הסדרה. לא ’ניגון מינסק‘, לא הלבוש ולא העגה היידישאית עושים לו את זה, כי אם התוכן. אפילו חנינה טוניק, שאמור לייצג את האדוק האולטימטיבי, הוא טיפוס אוטונומי לגמרי, ללא רב ומחנך, שעושה את המעשה החתרני ביותר, ואנו לא שומעים מפיו ולו ציטוט קטן וחכם מן התורה שהוא לומד יומם ולילה. שלא לדבר על גיטי וליפא, שתגובתם לחתונה החפוזה וההזויה לא באה מכיוון ההלכה והנורמות. הם אינם מתפלאים מנין ילדה חרדית בת 16 יודעת בכלל מה זה להתחתן ואצל מי בדיוק היא למדה את חוקי טהרת המשפחה. ביקורתם נושאת אופי מערבי שגרתי על כך שבתם נפלה לנישואי בוסר עם הבחור הלא נכון. גם צבי אריה, שאמור לייצג את ה'כוללניק' הלמדן, מתגלה כטיפוס גבולי, הבודק אפשרות של עזיבת הלימוד מבלי להתייעץ עם סמכות כלשהי.

יוצר הסדרה ואנוכי גדלנו באותה ישיבה חרדית אליטיסטית, ומשום כך חבל לי שעולם זה לא בא לידי ביטוי ב'שטיסל', כשם שבא לידי ביטוי בסרטו המצויין 'זמן פוניבז'. קיבלנו כאן גיבורים אינדיבידואליסטים מערביים גמורים, ובמקרה הטוב ובמונחים חרדיים: 'בעלבתים עמאראצים‘. הצופה המערבי המודרני, החרדי או החילוני, כמובן שיקבל תמונה שכזו בטבעיות ואף יתמוגג. לא כן חרדי-בית-המדרש, מחנכות הסמינרים, תלמידי חכמים ורבנים מכל סוג, שהם הם קובעי הטעם האמיתיים בחברה החרדית, עדיין.

הסדרה אפוא אינה תיעודית, כי אם אמנות, וזה בסדר. אבל דווקא על רקע זה צורמת קצת היומרה להצמיד לעלילה סט של סטיגמות שחוקות: אפליית קבלה למוסד עקב תוית משפחתית, המסמרים של נוברדוק, כלב, 'דפקטע' בשידוכים, צלם קשישים תחמן וחמדן ועוד. לצד זאת היו גם היו אבחנות עומק מרשימות: הפער הבין-דורי בין שולם לקיווע בכל הנוגע לתקשורת עם החילוני הירושלמי האולטימטיבי (איזי קאופמן). גם הפער המדוייק שבין שולם הצ'אלמער לבין אחיו ה'חוצניק', בעוד שולם כבר הסכין במשהו לקיומה של החילוניות, נוחעם משדר רק ניכור ואיבה. ועל כולם קיווע, החמוד, המבולבל והכה-מדוייק, בו מצאתי גם את בן דמותי מן התקופה בה עסקתי בציור. לכדי תערוכה אמנם לא הגעתי, אך שערים אל העולם האחר נפתחו, והקונפליקטים – בהתאם.

כמי שגדל על היידיש הירושלמית הזו בדיוק, על טעמה, ריחותיה וצליליה המפעימים את הגבריות הצ'אלמערית המחוספסת, המפטירה משפטים יותר מאשר דוברת אותם במלואם, ניכרים היטב מאמציהם של היוצרים להגיע למקסימום. אלא שכבר אמרו רבותנו "יידיש רעדט-מען נישט, יידיש רעדט'זיך" [יידיש אין דוברים, יידיש מִתְדברת] הניגון והארומה הם בלתי ניתנים להעברה גם בפיהם של שחקנים מוכשרים ביותר. דער פאר זאג איך: אנדערע האבן גיזעהן שטיסל, אבער איך האב געשטיסעל'ט.

 הטור פורסם בדף הפייסבוק של הכותב הרב ד"ר שלמה טיקוצינסקי. חוקר ישיבות ליטא והחברה החרדית. ספרו על ישיבת סלבודקה-חברון "למדנות מוסר ואליטיזם", הופיע בימים אלה בהוצאת מרכז זלמן שזר.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מה לפוניבז'ר בחברון? ומדוע באמת לא למדת אצל הדוד בסלבודקא?

    רפאל |
    הגב