חוק הלאום והקשר לפרשת השבוע

יעקב גם הצליח לחנך את ילדיו שנולדו לו בחרן על בסיס הזהות שלו עצמו. כנראה עוד לא היתה מערכת ממלכתית לטישטוש זהויות של ילדים רכים; כל אחד היה אחראי לחינוך ילדיו וכך זכו בני יעקב לחינוך על פי דרכו של אביהם הדגול

בימים האחרונים רוגשת הכנסת ורוגשים כלי התקשורת סביב שאלת חוק הלאום, בעד ונגד. באופן כללי, אם הבנתי נכון, מה שיוזמי החוק הזה מבקשים הוא להגדיר את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ולפיכך רק ליהודים יהיו בו זכויות לאומיות. זה לא אמור לפגוע כלל בזכויות הפרט של בן מיעוטים כלשהו, רק לעגן בחוק את הזכויות הלאומיות על הארץ. להצעה הזאת קמה התנגדות קולנית ביותר מקצוות שונים ואף מנוגדים לכאורה, מן הקצה הטוען שהמדינה הזאת שייכת לכל אזרחיה ועד הקצה שטוען שהחוק מיותר כי האמור בו מובן מאליו ואינו צריך חיזוק בספר החוקים. ובאמצע נמצאים הטוענים שהעת הזאת אינה מתאימה לחוקק חוק כזה כי הוא לא יועיל להרגעת הרוחות. בכלל, נראה לי שרעיון הרגעת הרוחות תופס תאוצה מוגברת בחורף תשע"ה.

רוחות סוערות
בנימוק הזה של הרגעת הרוחות בוטלה הופעתו המתוכננת של זמר מוערך באירוע שאמור להתקיים במשכן הפרזידנט של מדינת ישראל. החרם הוטל עליו כי מתוך הכאב על קורבנות הפוגרום בבית הכנסת בירושלים הוא כתב והלחין שיר שמבטא בדיקנות מצמררת את תחושות הלב של יהודים רבים – במדינת ישראל בכלל ובירושלים בפרט – אודות מערכת היחסים שלנו עם ערביי הארץ. גם את החרם הזה נימקו בטענה שהשיר הזה אינו תורם להרגעת הרוחות. סתם מסקרנות הייתי רוצה לדעת את איזה רוחות בדיוק השיר הזה אינו מרגיע אבל נראה לי שאוותר על המאמץ. הרי כבר מזמן ברור שמתנהל פה דו-שיח של חרשים וכעת מתעורר חשד שלפחות חלקם הם גם עיוורים. במה שנוגע לחוק הלאום המוצע, דעתי הצנועה היא שזהו צעד בכיוון הנכון אם כי מעט מדי ומאוחר מדי.

זהות לא ברורה
לא פעם בעבר כתבתי כאן שהבעיה הכי קשה של מדינת ישראל – בעיה שהיא שורש להרבה מאד כשלים – היא שלא החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. שאין לה יעדים מוגדרים לחתור אליהם. לכן היא עוסקת כל הזמן בכיבוי שרפות, בניהול משברים, בלי שום ניסיון למנוע מראש את היווצרותם של משברים. והבעיה הזאת של העדר יעדים מוגדרים לחתור אליהם, היא עצמה נובעת מבעיה יותר עמוקה של זהות עצמית לא ברורה. במלים אחרות, המדינה לא החליטה מה ומי היא ולפיכך אינה יכולה להחליט מה הם יעדיה. את הבעיה העמוקה הזאת של זהות עצמית מבולבלת בא לתקן חוק הלאום המוצע. אינני יודע אם החוק יעבור, באיזה נוסח ומתי זה יקרה. מה שברור הוא שגם אם החוק יעבור ובהקדם, יידרשו עוד הרבה מאמצים לתקן את העיוותים שנוצרו לאורך השנים כתוצאה מהעדר זהות ברורה למדינה.

לברר את הזהות
כי גם אם ייקבע בחוק שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, מי בדיוק יהיה זכאי להכלל בהגדרה יהודי? שהרי צריכים לזכור כי בעיוות החוקי של ההגדרה הזאת – כלומר, כאשר נקבעו בחוק "מיהו יהודי" הגדרות שאינן מתיישבות עם ההלכה – התחיל כל הבילבול של זהות במדינה. אז יש אסכולה, והיא קולנית מאד, שמתכחשת לזהות היהודית ומנגד יש אסכולה המבקשת לעגן בחוק את הזהות הלאומית, קרי היהודית, שלנו. שוב, אינני יודע כיצד יתגלגלו הדברים, וגם אמרתי כבר שלענ"ד החוק הזה הוא מעט מדי ומאוחר מדי, אבל עצם הרעיון להגדיר זהות הוא מבורך מכל היבט שאני מצליח לחשוב עליו. אגב, זה נכון גם במישור הפרטי של כל אחד ואחת מאתנו; כי זהות מוגדרת מהווה מרכיב חשוב ביותר בעיצוב האישיותי של כל אדם.

חרדת הזהות
ומעניין שכל הרעש הזה סביב הגדרת הזהות של מדינת ישראל התפרץ בשבוע שבו קוראים את פרשת וַיֵּצֵא, שבה מספרת לנו התורה על "הרפתקאותיו" של יעקב-ישראל אבינו בארץ זרה (בראשית כח): [י] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. בדרך הוא שוכב לישון וחולם את החלום המפורסם אודות הסולם שבו עולים ויורדים מלאכי אלקים. במאמר מוסגר נזכיר כי לחלומות יש מין תכונה כזאת שהם מעלים לתודעה חרדות סמויות, בעיות לא פתורות. התורה אינה מספרת לנו בפירוש ממה חשש יעקב אבינו, אבל החלום ומה שבא בעקבותיו מעניקים לנו מושג די ברור אודות מה שהתחולל בנבכי נפשו של אבינו יעקב. בחלומו ה' מבטיח לו כי: …הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. בנוסף מבטיח ה' ליעקב החרד מפני הצפוי לו בארץ הזרה: [טו] וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.

זהות – עניין של החלטה
יעקב מתעורר משנתו נפעם מן החלום: [יז] וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹקִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. עושה רושם שזו הפעם הראשונה שה' מתגלה אל יעקב אבינו וההבטחות שקיבל מעודדות את רוחו. עם זאת, ברור לו כי אין להסתפק בסיוע מלמעלה שהובטח לו בפירוש; ברור לו שהוא עצמו חייב לעשות ככל יכולתו כדי להיות ראוי למימוש ההבטחה. ה' הבטיח לו ששהותו בחרן תהיה זמנית וכי הוא ישמור עליו שם וישיב אותו לארצו. עם זאת, יעקב יודע שעליו לעשות את כל מה שתלוי בו כדי להצדיק את קיום ההבטחה. והוא פותח בכך שלוקח על עצמו התחייבות ברורה: [כ] וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. יעקב מודע לסכנות האורבות לו וחרד מפניהן, אבל יותר מכל הסכנות האחרות מטרידה אותו הסכנה שמא יספוג השפעות זרות, שזהותו תיטַשְׁטֵשׁ.

סיוע אלקי לשימור הזהות
לכאורה יעקב מדבר על עניינים הכי בסיסיים, דברים שכל מהגר או תייר מוטרד בגינם, ומבקש שלא יחסרו לו לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, אבל הכתוב אומר שמה שהוא מבקש באמת זה שלעולם לא ישכח שמי שנותן לו את שניהם זה הקב"ה, אִם-יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי. כך גם בעניין השיבה למולדת, הוא יוצא לזמן בלתי קצוב ורק טבעי שהמחשבה על הבית שממנו יצא, כולל גם ההשפעה שספג באותו בית, עלולות להתעמעם עם הזמן. לכן הוא מוסיף: [כא] וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים. עד כאן זה נשמע כמו תנאי, מתחיל ב"אִם-יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי" ומסיים ב"וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים". ומה שהוא מבקש – כל מה שביניהם, לחם לאכול, בגד ללבוש, לשוב בשלום – הכל צריך להיות מלווה במודעות שה' הוא המעניק לו את כל הטובות האלו. לפחות, זה מה שמבקש יעקב אבינו, שתמיד תהיה לו המודעות הזאת.

מאמץ אישי לשמר את הזהות
ומה הוא יתן בתמורה? כיצד מתכוון יעקב אבינו להודות לה' אחרי שכל הנ"ל יתממש? הוא מתחייב לעשות כל מה שתלוי בו כדי לא להיפרד לעולם מהמודעות שה' הוא האלקים ושכל מה שיש לו, את הכל ה' נתן לו: [כב] וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹקִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. מכאן ואילך הוא ממשיך ללכת בלב קל (פרק כט: [א] וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. נעלמו החרדות והרגלים צועדות בקלות כי הלב מלא ביטחון שבעתיד יהיה טוב. אבל בינתיים, בעתיד המיידי, יעקב נקלע להתמודדות לגמרי לא פשוטה כשהוא מתעקש לשמר את זהותו בסביבה שמושכת לכיוונים הפוכים לגמרי. יעקב שוהה בחרן עשרים שנה והוא מצליח מאד לפי אמות המידה של המקומיים, שכן הצליח לצבור רכוש רב. אבל הצלחתו הגדולה ביותר היתה בשימור זהותו.

זהות ברורה למחונך
יעקב גם הצליח לחנך את ילדיו שנולדו לו בחרן על בסיס הזהות שלו עצמו. כנראה עוד לא היתה מערכת ממלכתית לטישטוש זהויות של ילדים רכים; כל אחד היה אחראי לחינוך ילדיו וכך זכו בני יעקב לחינוך על פי דרכו של אביהם הדגול. והעובדה שהצליח בחינוך בניו במקום שבו ההשפעה הסביבתית היתה הפוכה לגמרי, כמו חרן, היא המציבה אותו כמופת נצחי עבורנו. ולכן אנחנו נקראים על שמו: בני יעקב, בית יעקב או בני ישראל. גם כאן התורה אינה אומרת בפירוש דבר וחצי דבר אודות העובדה שיעקב התעקש על שימור זהותו בהיותו בחרן. אנחנו לומדים על כך מסיום הפרשה, מהעימות בינו ובין חמיו (פרק לא): [מג] וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן, אֲשֶׁר יָלָדוּ.

יש שכר להתעקשות על הזהות
את הטענה הזאת השמיע לבן אחרי שיעקב הוכיח אותו בחריפות על חוסר היושר שלו כלפיו: [מב] לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי–כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹקִים–וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. בתגובה טוען לבן שהכל אמנם שייך לו, רק שהקב"ה התערב, הזהיר אותו מפני ניסיון לפגוע ביעקב, והוא נאלץ לוותר. לא נראה שהוא מדבר רק על בעלות ממונית, שכן הוא מדבר גם על הבנים והבנות; הוא טוען שכולם אמורים ללכת בדרך שהוא מתווה. לא מוצא חן בעיניו שהנכדים שלו אימצו לעצמם את הזהות של אביהם, רצה שיאמצו את זו של סבם. כעת לבן כבר מבין שאין לו ברירה אלא להשלים עם יעקב והוא מציע לכרות ברית: [מד] וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית–אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ. איך אמר החכם מכל אדם – בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ. (משלי טז)

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.