הפחדים שמלווים את חיינו / הסופר חיים ולדר, מספר על החששות שלו ושל כולנו

בעקבות מבצע "צוק איתן", מטחי הרקטות, האזעקות וחטיפתם והירצחם של הנערים, חוזר הסופר חיים ולדר אל זיכרונות ילדותו ומספר על החששות והחרדות שלו בהיותו ילד ונער, שהם, בעצם, החששות של כולנו. לסיכום, מייעץ איש החינוך כיצד להתגבר על כך ולהמשיך בשגרת החיים.

1. אזעקות עולות ויורדות, נשמעות ברחבי הארץ. התושבים בדרום, במרכז ובכל האזורים, חוששים ומרגישים חסרי אונים במלחמה שנכפתה עליהם, חלקם כמשותקים מהפחד והחרדה וחלקם חוששים אך מנהלים אורח חיים רגיל. ההסלמה, מראה את אותותיה, ואמהות רבות חרדות, מלחיצות את ילדיהן ומפחדות שיצאו לרחוב לבד, או בחושך. כשילדים רואים הורים שחוששים וחרדים, גם הם מפתחים זאת והתוצאה היא פחד וחרדה אין סופית.

2. חטיפתם ורציחתם של גיל-עד שאער בן 16 מטלמון, נפתלי פרנקל בן 16 מנוף איילון ואייל יפרח בן 19 מאלעד, מהווה את אם כל הפחדים של כולנו.

כל הורה שולח את ילדיו בכל בוקר, בידיעה שהם ישובו. למרבה הצער, כמעט, בכל שבוע ישנם ילדים ונערים ל"ע, שאינם שבים, בגלל שהם מוצאים את מותם בתאונות דרכים ושאר מרעין בישין. עם זאת, במקרים של מוות ישנו תהליך של אבל, ניחומים, שבעה ושלושים. ישנו תהליך של פרידה ו"בידוע כי המת משתכח מן הלב".

המצב בו הורים אינם יודעים היכן ילדיהם, כפי שהיו הוריהם של החטופים, הוא מצב של חוסר ודאות מוחלט. האם פוגעים בהם או מניחים להם, אם הם מצויים בתנאים קשים או טובים ובעיקר אם הם חיים או ל"ע מתים, ומצב זה עלול להטריף מוחו של אדם.

ההוכחה הברורה לכך היא מה שקרה במדינה, סביב חטיפה זו. הרי בכל יום מתפרסמים אסונות נוראיים, מיתות משונות בתאונות דרכים או בפיגועים, והמדינה חוזרת לסדר היום. ואילו במקרה הנוכחי, חלוקת הקשב התרכזה בימים ההם, עד למציאת החטופים הי"ד, בחדשה אחת ויחידה – היעלמות הנערים. כל אזרחי המדינה כולל ראשיה, התעניינו בזה ועסקו בזה בלבד. ואם בראשים ובזקנים עסקינן, מה יאמרו צעירי הדור המודעים לכל פרט ופרט בפרשה ונחרדים אל ליבם?

3. זיכרון נעורים ישן:

כשלמדתי בישיבת "משכן יעקב" בחיפה, נעלם בשכונה הסמוכה, שכונת דניה היוקרתית, נער בן גילנו בשם דני כץ.
דני, בנו של משה כץ, יו"ר חברת החשמל דאז, יצא לבקר את חברו ולא חזר הביתה.

לאחר שלושה ימים של חיפושים, נמצאה גופתו במערה בקרבת היישוב סכנין. סמוך למערה בה נמצאה הגופה, נמצא מכתב שהוביל את חוקרי המשטרה אל סמיר גנאמה מסכנין, שהודה במעשה לאחר מספר ימים ואף הפליל ארבעה בני אדם נוספים שסייעו לו בכך, והם נשפטו לחמישה מאסרי עולם.

לא אשכח את המתח והפחד שהיו מנת חלקנו. "משכן יעקב" הייתה ישיבה מבודדת בלב הישימון של הכרמל. המרחק בין השכונה הקרובה ביותר (דניה) היה רבע שעה הליכה.

המחשבה על כך שנער בן גילנו נחטף ונרצח מרחק של רבע שעה הליכה מאיתנו, הייתה בלתי נסבלת, מה עוד שהגיעו לאוזנינו תיאורים כיצד נעשה הדבר. אני זוכר חודשים רבים של סיוטים שעברו עלי באותה תקופה, ואני משער שסיוטים כאלה פוקדים את הילדים והנערים כיום, השומעים והקוראים על חטיפתם והירצחם של שלושת הנערים. מוטב שנהיה ערניים לכך. רובם לא ידברו על כך, כפי שאני לא דיברתי, לא עם הורי ואפילו, לא עם חבריי.

4.זיכרון ילדות ישן עוד יותר:

שנת תשל"ז. אני ילד בן שמונה. באנו לבקר מישהו בבית החולים רמב"ם בחיפה. ברקע נשמעו צעקות נוראות. "מה זה"? שמעתי את הורי שואלים. "זה חייל שנפגע בתאונה. שתי הרגליים שלו נקטעו. הוא צועק כבר כמה שעות, מסכן" ענה המאושפז שבאנו לבקרו.

הצעקות הללו, בליווי ההסבר המפחיד ליוו אותי בשלוש השנים הבאות. בימים ובלילות, במקומות חשוכים ובחדר המדרגות, תמיד ליוו אותי הצעקות הללו עם ההסבר: "זה חייל שנפגע בתאונה. שתי הרגליים שלו נקטעו. הוא צועק כבר כמה שעות. מסכן".

אמנם מעולם לא ראיתי את החייל, אבל הדמיון שלי (ואני, יש לי דמיון), הראה לי אותו, ואת רגליו שאינן עוד, במאות צורות שכולן צעקו לתוך ראשי. ואיש לא דיבר איתי על כך, ואיני מאשים אותם על כך. כלום ידעו את מה שמתחולל בראשי?

5. הילדים של היום אינם שונים. ישנם ילדים שניכר עליהם שהם חרדתיים. הם באים אלינו ביום ומספרים על פחדיהם, הם מעירים אותנו בלילה אחוזי בעתה. אך כנגדם ישנם ילדים שלא יבואו אלינו כי אם יישארו עם פחדיהם, ופחד לעולם אינו עושה טוב לאדם, מבוגר, נער וילד.

בל נחשוב שאם לא נדבר עם הילדים על הנערים שנרצחו הם לא יחשבו על כך, ואם לא נשוחח על המלחמה המתנהלת כרגע על ידי טילים בשטחינו והפגזות בעזה, אז זה לא יעסיק את מוחם ולא יגרום להם לפחדים. הם יחשבו גם יחשבו, אבל יעשו זאת לבד. הלבד הזה עלול להביא אותם לפחדים גדולים יותר ואף לטראומות.

"לדבר על זה" זה אומר להיכנס לשיחה עם הילד/ הנער לוודא מה הוא יודע, ומה הוא מרגיש, וכאן יבואו מילים של הרגעה שהיעילים בהם הם ביטחון בקב"ה, שמנהל את העולם. עולם שבכדי שיהיה בו טוב חייב להיות בו גם רע, ובכדי שיהיה בו שלום חייבת להיות גם מלחמה, ובכדי שבני אדם יבחרו בטוב חייב להיות גם יצר הרע.

וגם דברי חולין מרגיעים, כמו ההסבר שמי שאינו נוסע בטרמפים לא ייחטף (גם אם זה לא לגמרי נכון), ושדברים כאלה הם נדירים ואין סיכוי שיגיעו אליהם. בעיקר לדבר ולדבר, ולהזכיר לילדים שיש להם אבא ואימא שדואגים להם, ואוהבים אותם, ומשגיחים עליהם בכל רגע ורגע.

6. כאשר אנו נתקלים בילדים/נערים, ואפילו באנשים באמת חרדתיים, כאלה שחוששים כל הזמן מכל דבר, ובכן לאלה מומלץ לנסות, טיפול ששמו c.b.t . לאלה שלא שולטים באנגלית, בטח שמעתם את המילים "סי.בי.טי" שזה בעברית: טיפול קוגניטיבי התנהגותי.

"קוגניציה” פירושה הכרה. כלומר, הטיפול מתמקד בדרכי חשיבה וחותר לשנות את האופן בו אנו חווים דברים- על ידי זיהוי המחשבות הבעייתיות שחולפות לנו בראש ממש בעיצומן, שינוי הפירוש שאנו מעניקים למחשבות הללו, והחלפתן במחשבות ותובנות הפוכות. כאלה שמעצימות ומחזקות אותנו- ובכך, למנוע את המצוקה והחרדה הקשה המתלווה למחשבות בעייתיות מסוג זה.

טיפול קוגניטיבי מבוסס על הנחת היסוד החשובה שהתגובות שלנו למה שמתרחש סביבנו מבוססות על תכנים מחשבתיים פנימיים של כל אחד מאיתנו, עליהם ניתן להשפיע ואותם ניתן לשנות, גם אם המצב החיצוני לא משתנה.

השיטה עושה שימוש בכלים קוגניטיביים- באמצעות שיחה, יסייע המטפל לזהות את התכנים הפנימיים הבעייתיים שנבנו במהלך חייו של המטופל; המבוססים בעיקר על פחדים וחוויות עבר ולא על המציאות האובייקטיבית, בחינת הפרשנות והתגובות שלו, וניתוחם באופן שיאפשר תיקון המחשבה בזמן אמת, דרך פירוש מאוזן ומותאם יותר.

"טיפול התנהגותי" חותר לשינוי דפוסי ההתנהגות המזיקים שלנו. הוא מחזק את ההתנהגויות המועילות, ומנסה להפסיק ההתנהגויות שמזיקות ופוגעות באיכות החיים ובתפקוד היומיומי, ולהחליף אותן בדפוסי התנהגות חדשים, מועילים ומותאמים למציאות.

במילים אחרות, בעוד הטיפול הקוגניטיבי מטפל בסיבה, הטיפול ההתנהגותי עוצר את ההתנהגות עצמה. השילוב ביניהם הוא בבחינת "אחר המעשים נמשכים הלבבות" ולהיפך.

בניגוד לטיפול פסיכולוגי המתמקד ו"חופר" באירועי העבר ובניתוחי משמעותם, העלול לדעתי, רק לפתוח פצעים במקום לטפל בהם, C.B.T הינו טיפול קצר מועד, (בין 3 ל-6 חודשים) המתמקד ב"כאן ועכשיו" – הוא עוזר לפתח דפוסים בריאים דרך תרגול מטלות, הגברת הביטחון העצמי, הפחתת הצורך בשליטה ופרפקציוניזם, עצירת מחשבות מעוותות ומטרידות ושליטה בתדירות ובעוצמת הרגשות הלא נעימים והבאתן לרמה נורמאלית.

6. חשוב להדגיש כי הבסיס להרגעת פחדים באשר הם, היא האמונה התמימה.

נכון שבמקרים רפואיים ופסיכולוגיים חייבים להיעזר בטיפולים ואף בתרופות, אך גם לחרדתיים הגדולים ביותר, יש תרופת הרגעה ב ס י ס י ת ושמה אמונה.

הידיעה כי יש מנהיג לעולם, והוא טוב שדרכו להיטיב, והוא יודע צפונות בני אדם ואת הדרך אשר ינהל את עולמו, מרגיעה יותר מכל אמצעים אחרים.

כמה אומללים חסרי האמונה, כמה בודדים וחלשים הם ונפחדים כעלה ברוח, הסבורים כי אין להם גואל ומכיר.

כאשר הילד יודע כי יש מי שמנהל את העולם וראייתו היא אין סופית, בוחנת כליות ולב, והוא מפנים ומבין כי גם אם נראה לנו אחרת, הקב"ה מלמעלה, רואה את "הפאזל" בשלמותו, ומכוון את המהלכים המדויקים ביותר. אז תתרחש הפחתה של החששות והחרדה, וההבנה כי הוא "דורש טוב לעמו".

כותב הטור חיים ולדר הוא סופר ואיש חינוך.

5 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. גם לי זכורה, בתור ילד, פרשת החטיפה של דני כץ הי"ד ואלו היו ימים קשים ומפחידים לכולם!

    ישראל אדלר |
    הגב