חיי רווקות וחיי נישואין מפרשת השבוע / תוכן גולשים

לימוד חיי הבית לאור פרשת השבוע, מאמר מרתק על חיי רווקות וחיי נישואין

בתחילת פרשתנו נותנת התורה 'סדר והדרכה' לכהן בעת עבודתו: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו… ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים". רש"י הק' מבאר, כפשוטו, שמצד דרך ארץ יחליף הכהן את בגדי הכהונה שלו שלא יתלכלכו מהוצאת הדשן.

אולם ה'מגיד מדובנא' מבאר, כדרכו, ע"פ משל לאיכר שנסע ליריד לשטוח סחורתו. מכרהּ ונעשה לעשיר גדול. פנה הוא לחנות בגדים כשברצונו לרכוש לעצמו חליפה מכובדת, וכך יחזור הוא לארצו, הדור בגדים, טעון בכסף וזהב. נכנס לחנות הבגדים, ביקש חליפה שתתאים למידתו, מדדהּ, והנה קטנה היא ממנו בכמה וכמה מידות. פנה האיכר [לשעבר] למוכר בכעס (הן עשיר הוא עתה…): "למה שיקרת אותי? מדוע נתת לי למדוד חליפה קטנה, הלא ביקשתי חליפה שתתאים בדיוק למידתי"?!

שמע המוכר צעקותיו וענה בניחותא כשבת שחוק על פניו: "אדון נכבד, קודם פשוט את בגדי האיכר הבלויים שעליך ואז ראה תראה איך החליפה תהיה בדיוק לפי מידתך". והנמשל… יהודי מגיע עם מטען הגשמיות שלו "לקנות" רוחניות, אך לנוכח אי ההתאמה הוא עומד ומתפלא: "מדוע הרוחניות אינה עולה עלי"? ואנו יודעים… הרוחניות "לא עולה עליו" כי את הגשמיות עדיין לא פשט הוא מעליו, ובו ברגע שיסיר מעצמו את הגשמיות מיד תהא הרוחניות בדיוק לפי מידותיו. זהו ביאור הפסוק "ופשט את בגדיו" – הגשמיים, ורק אז "ולבש בגדים אחרים" – רק אז יוכל האדם לזכות לבגדים הרוחניים. שכן אי אפשר לזכות ברוחניות כשהאדם עדיין מתבוסס בבוץ הגשמיות. תרתי דסתרי הם ואינם שוכנים באותו מקום!

ומכאן נבוא ללמוד כלל גדול לחיי הבית היהודי [המתאים בעיקר לזוגות שזה עתה באו בברית הנישואין]: בגמרא (סנהדרין כב.) מובא: "אמר רבי אליעזר: כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות . וצריך להבין: מדוע נאמר שהמזבח מוריד דמעות על מי שמגרש "את אשתו ראשונה" דווקא? ומי שמגרש את אשתו שניה אין המזבח מוריד עליו דמעות? מה מיוחד באשתו הראשונה של האדם?

ביאור לכך הובא ב"ילקוט יוסף – חופה וקידושין" (עמ' תרצז-תרצח), וזה לשונו: "כשאדם מגרש את אשתו הראשונה, מוכיח הוא בעצמו שקשה לו מושג הוותרנות, שאינו יכול לחיות שווה בשווה עם זולתו ואינו יודע וותרנות מהי, ודווקא בנישואין ראשונים שאז עובר מעבר חד מחיי רווקות לחיי התחייבות ושותפות, ואם כן על תכונה שאינה בגדר שוגג וחטא, גם המזבח לא יכול לכפר, שהמזבח מכפר על שגגות, ואין המזבח מכפר על מידות מושחתות וכח האגואיזם ולכן מוריד עליו דמעות". דהיינו, מי שמגרש את אשתו הראשונה מוכיח בכך [כמובן שאיננו מכלילים וכל מקרה לגופו] כי במידה מסוימת הוא לא מוכן להתנתק מחיי הרווקות שלו, ומכיון שאין זה במציאות להיות גם רווק וגם נשוי, לכן מעדיף הוא 'לפרק את החבילה' ולשוב לחיי רווקותו, רק לא להיפרד מהם…
ועל כל מי שבא – או מתעתד לבוא – בברית הנישואין מוטלת החובה לדעת ולזכור:

ביום בו בא האדם בברית הנישואין הוא עובר מעבר חד. הוא משאיר מאחור את חיי הרווקות שלו ונכנס למציאות אחרת לגמרי. זה אומר, שעלינו לזנוח את כל ההרגלים, המחשבות, הדמיונות והרצונות של "פעם". חיי הנישואין הם חיים חדשים, יפים ושמחים שאין להם קשר לחיי הרווקות שלנו. ומי שאינו מוכן להיפרד מחיי רווקותו וחפץ הוא להביאם עמו לחיי נישואיו, טוב לו וטוב לעולם שישאר ברווקותו, עד שיחליט על פרידה מוחלטת מהם… כ'צידה לדרך' נאמר כי הפסוק שילווה את החתן/הבעל הוא: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו". הפסוק שילווה את הכלה/האישה הוא: "שכחי… ובית אביך".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.