חילונים במכתב: "אנו איתכם במאבקכם נגד הגיוס"

חילוניים פעילים חברתיים לא-חרדים כתבו מכתב תמיכה בחברה החרדית ובמאבקה בגיוס כפוי לצבא‎, וכך נכתב: "אזרחים ואזרחיות, פעילים ופעילות – דתיים, מסורתיים וחילונים – מביעים בזאת את תמיכתנו במאבקה של החברה החרדית כנגד גיוסה בכפייה לצבא".

במכתב הם קובעים כי "יש לשים קץ לדיבורי ההבל של ממשלת ישראל והמפלגות החברות בה על "שוויון בנטל" שמתעתעים בציבור. דיבורים אשר נועדו להסית את תשומת הלב הציבורית מאי-השוויון האמיתי במדינת ישראל:
במעמד הכלכלי של קבוצות שונות (לרבות הקבוצה החרדית, שחבריה סובלים מעוני קשה); באופציות החינוך והתעסוקה בחברה הישראלית; בפיזור של קבוצות מסויימות אל הפריפריה לעומת ריכוזן של אחרות במרכז הגיאוגרפי שהוא גם המרכז הכלכלי-תרבותי בישראל; בתקצוב התרבות המערבית בתל-אביב, לעומת תת-התקצוב של התרבות הערבית, המזרחית והאתיופית, ותת-התקצוב של תרבות בכלל מחוץ לתל-אביב.
בשיעור העודף של גברים-יהודים-אשכנזים-חילונים בממשלה, באקדמיה, בבתי המשפט ובעשירון העליון, ובשיעור העודף של מזרחים, ערבים, אתיופים ורוסים בפנימיות לנוער בסיכון, בבתי-כלא, במקומות עבודה המעסיקים אותם כעובדי קבלן ובמעמדות הנמוכים".

נדמה כי כל תחום שנבחן נגוע באי-שוויון הזועק לשמיים. מיקודו של הדיון בנושא השוויון בסוגיית השירות בצבא הוא בבחינת הגחכה של המילה שוויון, ותהליך זה הוא כמסך עשן אשר מסתיר את האמת של אי-שוויון חריף בכלכלה, בחינוך, בבריאות, בתעסוקה, בתקצוב תרבות ועוד, שממנו דווקא לא סובלים חברי הכנסת שהובילו את נושא "השוויון בנטל".

ברור לנו שגיוס כפוי לצבא של החרדים בישראל יפגע אנושות ביכולתם לשמור על ערכי עולמם הדתי, ובה בעת יכפה עליהם לאומיות ציונית מיליטריסטית שהם מתנגדים לה. עצוב שהמקום היחיד שבו דיון בנושא שוויון הופך פופולרי הוא בהקשר לאומני-מיליטריסטי, תוך ניסיון לכפות על קהילה מתבדלת השתלבות בסדר זה". אומרים הפעילים, ומוסיפים כי "קשה שלא לחוש שמי שמבקש להוביל לגיוס חרדים לצבא מונע במידה רבה מהשתלשלות של אותה תשוקה אנטישמית באירופה "לתקן" את היהודי, לבטל את שונותו המרתיעה ו"לנצרו". כאן רצון זה חוזר תוך ביטוי עמוק של שנאה ופחד כלפי החרדים ושונותם, המזכירים לרבים יהודים מן הקריקטורות האנטישמיות, והם מבקשים לתקנם באמצעות הפיכתם לישראלים חדשים, לחלק מן הלאום המוגדר בישראל על ידי הצבא".

אבל, כפי שטען רבי סעדיה גאון, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. יש לזכור כי הגדרות הלאומיות היהודית-ציונית, המושתתות על רעיונות לאומיות חילוניים-אירופיים מן הדורות האחרונים, זרות לחלק גדול מן המסורת היהודית ולעולם התורה.

גיוס כפוי של החרדים לצבא יהיה שבר רוחני עמוק (שמד בלשונם) ממש בדיוק כפי שגיוס של פלסטינים אזרחי ישראל (כפי שעלה לאחרונה בהצעת חוק לגייס נוצרים אזרחי ישראל) יהיה שבר רב מימדים של זהותם הלאומית והעמדתם מול אחיהם כאוייבים בנשק, דבר שכבר מתרחש מזה עשורים רבים עם גיוס הבדווים והדרוזים, גיוס שהוכיח שעצם השילוב בצבא לא מועיל לקבלתם כאזרחים שווים בישראל, למיתון הגזענות כלפיהם, להכרה בכפריהם הבלתי-מוכרים של הבדווים או בתת-התקצוב של היישובים הדרוזיים והיעדר אופציות מגוונות בחינוך ותעסוקה.

יש להזכיר שגם גיוס מזרחים היה משבר עמוק, בהצבתם בתפקידים בעלי סטטוס נמוך המחזקים את הסללתם למעמד הנמוך עם צאתם לאזרחות, ובהעמדתם כבשר תותחים במלחמות האחרונות. על פי מחקרים על נתוני השנים האחרונות מתברר שעיקר ההרוגים בצבא באים מן הפריפריה החברתית, הכלכלית והגיאוגרפית של המדינה.

במובן זה יש תחושה שהחיבור בין התפיסה הניאו-ליברלית של מפלגת "יש עתיד" לבין הרעיון של גיוס חרדים כ"שיבת הציונות", נועד על מנת להסליל את החרדים שיתגייסו לאחר השחרור מהצבא לאותם מקומות בשוק התעסוקה שאליהם הוסללו חלק גדול מהמזרחים: כעובדי קבלן ועובדים בשכר מינימום, שעבודתם מותירה אותם מתחת לקו העוני.

במכתב הם מבהירים באופן חד וחלק: "צריך לשחרר את החרדים משירות בצבא, ודווקא זה יאפשר למי שרוצה לעבוד, לעבוד, ולא כפי שהיה המצב עד כה, שדחיית הגיוס של חרדים מהצבא הותירה אותם בוואקום שבין הישיבה לעבודה הלא-חוקית, ולא הותר להם לעבוד באופן רשמי".

ואף שולחים מסר עוקצני כלפי מעוללי החוק של הגיוס: "כמו כן, יש להזכיר לכל התועמלנים והפוליטיקאים של "יש עתיד" שרבים מן החרדים עובדים, רבים מהם בעבודות דחק בשכר עוני. מי שלא רואה אותם עובדים כנראה שלא חי בשכנות להם, אלא נוסע בג'יפ בין רמת אביב לבין קריית הממשלה בירושלים. ברור לעין כי ההתנכלות הנוכחית לחרדים, ההסתה לגביהם והשנאתם מהוות חלק מפעולות של הפרד ומשול בין קהילות שונות במדינה, תושבי הפריפריה, ערבים, חרדים, מזרחים, אתיופים, עניים ועוד, כדי שלא יאבקו יחד במי שמנצל אותם כלכלית. תעמולה זאת, על שירות צבאי, גם משמשת דחייה של דיון בשאלות ייסוד כגון: מה מקומו של הצבא כיום בחברה הישראלית, ומה עושה המדינה כדי להגיע להסדר ולצמצם את הצורך בצבא.

תמיכת המדינה בלימודים גבוהים היא אות כבוד למדינה, ויש להסדירה כך שתעשה באופן שיוויוני: יש ליצור קריטריונים שיוויוניים באמת של לימודים דתיים גבוהים לבני דתות שונות תחת מלגה למוסדות או ללומדים, ליהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובהאיים, וגם להפעיל קריטריונים דומים לגבי לימודים אוניברסיטאיים, לימודים גבוהים למוזיקה ועוד – כאשר דואגים לכך שלימודים אלו לא יוגבלו לקבוצה אתנית, גיאוגרפית או כלכלית אחת, אלא יתאפשרו לבני מגוון קבוצות ומיקומים חברתיים שונים.

רובנו, החותמים על מכתב זה, לא חרדים באורחות חיינו היומיומיים, אם כי חלק מבני משפחותינו הם מקהילות חרדיות שונות, וכן גם חלק משכנינו ומשותפינו לעבודה ובני השיח שלנו. אנחנו יכולים פעמים רבות להעלות שאלות ותהיות לגבי האתוס החרדי, למשל מהכיוון המסורתי של חלקנו, וכן מתוך תפיסת עולם פמניסטית-יהודית של חלקנו, וכך היו כאלו מאתנו שהשתתפו במאבק נגד הפרדת הבנות המזרחיות בעמנואל, כפי שאנחנו שותפים למאבקים פמניסטיים ומזרחיים ואחרים בחלקיה האחרים של החברה הישראלית, וכפי שיש לנו ביקורת לגבי כל החלקים השונים בחברה הישראלית, הדורשים תיקון רב. אבל אנחנו מאמינים שיש להושיט יד סולידרית בעת הזאת במאבקה של החברה החרדית כנגד הניסיונות לדכא אותה מתוך גישה מיליטריסטית, שנאה וניסיון להשתיק סדר יום כלכלי-מעמדי או מדיני אלטרנטיבי לזה של הממשלה. אנו חשים כי התנגדות החברה החרדית לגיוס כפוי לצבא, והעמדתה במרכז את אידיאל הלימוד, אינם זרים לעמדה יהודית מסורתית ארוכת שנים והיסטוריה.

הננו מביעים בזאת את תמיכתנו במאבקה של החברה החרדית כנגד גיוס כפוי לצבא ודורשים מממשלת ישראל שוויון אמיתי בנטל העוני, בנטל הפריפריה וחלוקת הקרקעות הלא-שווה בין עיירות פיתוח, ערים ערביות ומועצות אזוריות, בנטל אפשרויות החינוך והתעסוקה המוגבלים והמגבילים, ובנטל הגזענות, שנאת האחר והסטריאוטיפים".

הפעילים חותמים שמם המלא במכתתב והנה השמות ומשפחתם המלא:

יונית נעמן, יובל עברי, נעמה קטיעי, תומר גרדי, ראג'אא נאטור, מאיר עמור, רחל גץ-סלומון, חררדו לייבנר, שירה אוחיון, נפתלי שם-טוב, יעל אהרונוב, מזל מויאל כהן, רפרם חדד, איריס חפץ-אמסלם, אשר עידן, יעל בן-יפת, צבי בן-דור, יאלי השש, רמי אדוט, יעל גידניאן, תום פוגל, אפרת שני-שטרית, גדי אלגזי, יפעל ביסטרי, רון כחלילי, מריאנה חנין, שיקו בהר, לירון מור, ישראל דדון, זהבה גרינפלד, רפאל בלולו, אבי שביט, תמי ריקליס, יוסי לוס, חנה וזאנה-גרינוולד, אבי בלכרמן, איה מיכלין, רועי חסן, ליטל בר, שלומי חתוכה, זהר אלמקייס, דיאנה אחדות, הגר שיזף, ספיר סלוצקר עמראן, אורטל בן-דיין, איתם טובול, חן אלמליח, אברהם הרן מוטהדה, אורלי נוי, אייל שגיא ביזאוי, יוסף כהן, צפי סער, שולה קשת, ברק כהן, אור סיונוב, כרמן אלמקייס-עמוס, יורם בלומנקרנץ, עודד ארז, עמוס נוי, עידן רינג, מרב ליבנה-דיל, זהבה גולדשטיין, מתי שמואלוף, דניאל פלנקר, זהורית עדני, נעמית מור חיים, עמית חי כהן, יורם שורק, פזית עדני, יוסי דוד, רן שגב, יעל שיבר, תומר פוקס, איתמר שפירא, חגי מטר, אליעזר באומגרטן, אסף תמרי, תמר הופמן, רחל-שלומית ברזיס, ינאי ישראלי, מירית בראשי, אופיר טובול, סהר עדס, אלמוג בהר

"לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ד')

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.