חכמת רחוב / ישראל גולדמן משוטט ברחובות העוני

תוך כדי שיטוט ברחובות תל אביב, נתקלנו בו שוכב, בין לבין ובאמצע רחוב סואן. בשיחת רחוב, עלו תובנות ומסקנות ששוות, קצת יותר, מדו"ח העוני

לא הייתה לי שום כוונה לבקר הומלס בסמוך, לפרסום מסקנות וועדת אלאלוף. לא הייתה לי כוונה לפגוש הומלס, בכלל. אבל זה קרה. בלי כוונה. ערב בילוי בתל אביב עם ידידי הטוב, איש התקשורת החרדי עקיבא וינגרטן, הסתיים במפגש מרתק עם הומלס, ולמדתי ממנו, מעט, חכמת רחוב. ותובנות אמיתיות שמשתקפות במסקנות דוח העוני.

* * *
להומלס שבתמונה יש שם וסיפור חיים. השם הוא אהרון, וסיפור חייו פתלתל. הוא שוכן במרכז העיר תל אביב, שוכב על המדרכה כשכמה קרטונים מבדילים בינו לבין האספלט; זוג כריות למראשותיו, מפה שהוסבה לסמיכה מכסה את גופו, ולצידו עגלת סופר עמוסה במעט מטלטלים אישיים ובקבוקים ופחיות ריקות, פרי עמל חיפושיו; לידו קופסת טישו שהוסבה לקופת צדקה, מכסה נייר ריק ובו שני המוצרים היחידים המחולקים חינם במדינת ישראל: עיתון 'ישראל היום' ו'תיקון הכללי' של ברסלבים.

להלן קיצור השיחה שניהלנו איתו, תוך אי-אלו טשטושי פרטים מתבקשים, וניסיון שמירה על אותנטיות השיחה כפי שהייתה, גם בחלקים יותר קשים לעיכול, והשיחה מעניינת:

* * *
| אני: לא קשה לך לגור ברחוב?
אחרי גלגול צחוק קל: "חח, ברחוב קשה? בבית קשה! תגיד לי אתה: יש משהו יותר קשה מאישה?!? הכי קשה זה להיות נשוי"!

| עקיבא: איך זה כאן ברחוב? מרגיש חופש?
"כאן ברחוב זה גיהינום. אבל זה טוב. אתה מבין למה זה טוב? זה טוב כי כל הגיהינום מגיע כאן בעולם. בעולם הבא, אני ילך ישר לגן העדן".

| אנחנו: ואנשים לא מציקים לך? לא דורכים עליך? לא מעירים אותך בלילה?
"כן. לפעמים מעירים אותי. אנשים מעירים אותי לתת לי צדקה". אנו מוסיפים ושואלים, לא מציקים? לא דורכים עליך לפעמים? "לפעמים. בטעות" הוא משיב. "אבל זה בסדר. לא נורא".

לפתע, עוברת ניידת, צהובת-סירנות, הניידת של העירייה, ואז אהרון נזכר: "כן, כן. רק העירייה מציקה לי. כל הזמן מציקה לי. פעם הם המתינו לי עד שאזוז מכאן, ואז הם החרימו לי את העגלה. נותרתי בלא כלום. בלי בגד ללבוש. ערום הם הותירו אותי. אבל הכל שטויות, הנה אתם רואים, יש עגלה, יש בגדים, הכל חזר".

למדנו שהמצפון הנמצא בלבבות האנשים – נעדר מן הרשויות. עוד סיבה לצמצם את נוכחותם בעולם.

| אנחנו: איפה נולדת? איפה גדלת?
"שירתתי בצבא, היה לי הרבה כוח, היה לי שכל, גם אלוהים נתן לי מתנה שתמיד ידעתי לעשות כסף.
גדלתי באזור חיפה. בכפר אתא. שם הייתה שכונה שכינינו אותה: "דאלאס". שם אנחנו, הילדים, לא נתנו לשום ערבי להיכנס. שם היינו בעלי-בית.

אחר כך גדלתי הרבה שנים באילת. הייתי מרוויח בחיים הרבה כסף. הייתי מרוויח ביום שלוש-ארבע משכורות. היו בבעלותי שלוש דירות. הכל הלך. לא נשאר כלום. היום אני כאן. זה לא מתאים לאלוקים ככה להתנהג. לא מתאים. אלוקים לא עושה כאלו דברים".

התפלאנו, על הקביעה שאלוקים לא עושה דברים כאלו, והנה אהרון נמצא כאן, ברחוב. אך הוא טורח להסביר: "אלוקים לא עושה את הדברים האלו, הוא עושה תכנית טובה, ואנחנו עושים טעויות. עם כל הכבוד, הוא לא אחראי על הטעויות שלנו".

| הוא גם מתחקר אותנו ושואל: תגידו למה אתם שמים כיפות על הראש?
לא ידענו להסביר לו סיבה טובה שתניח את דעתו, אז ניסינו לשמוע ממנו מה יש לו לומר, ויש לו.

ואהרון מספר: "פה יש בחורים, דתיים, אולי מבני ברק, מגיעים פה בשבתות עם כיפות, עם ציציות ומעשנים. בשבת. אז תגידו, על מי הם עובדים? הרי אלוקים רואה, כמו שאני רואה. אז מה? הם סתם עובדים על עצמם?" שתקנו.

| אנחנו: איך אתה אוכל? איך שותה?
"יש. לא חסר. אנשים נותנים. פעם ככה ופעם ככה".

| אנחנו: ומדוע בחרת דווקא כאן? למה אי אפשר במקום פחות סואן?
"בגלל שבכל מקום שהגעתי, השכנים היו מתלוננים, זה היה מפריע לתושבים בבניינים. אני לא רוצה להפריע לאף אחד. כאן אני לא מפריע לאף אחד. בעצם, חוץ מלעירייה". ניכר בו שכשהוא מזכיר את העירייה, הוא מתמלא זעם.

| אנחנו: יש לך משפחה? ילדים?
"יש לי ילדה אחת", אנחנו מבררים האם היא מגיעה לבקר אותו, והוא משיב: "לא. אני לא רוצה שהיא תראה אותי ככה. אני מגיע לבקר אותה." ואז הוא מציף רגשות של אבא גאה: "היא ילדה חכמה, מחוננת; היא לומדת בבית ספר מיוחד, טוב. יש לה דירה על השם שלה. אבא שלי רשם דירה על השם שלה כדי שאף אחד לא יוכל לגעת לה בדירה. לא אני. לא אמא שלה. לא אף אחד. וכל חודש נכנס לה חצי ממה שהביטוח הלאומי נותן לי. סידרנו את זה". הוא מוסיף ומספר: "כשהיא נולדה, היא נולדה פגה, בגיל חמישה חודשים וחצי. בית חולים לא היה מוכן לקבל אותה. כי אמה תיירת. הגעתי לבית החולים ורשמתי את הילדה על שמי, היא התקבלה".

| אהרון: מאיפה אתם?
הסברנו שאנו מירושלים ובני ברק, בהתאמה. ומסתבר שיש לאהרון מה לספר על בני ברק: "כשהייתי ילד, לקחו אותי לבני-ברק, ללמוד בישיבה. שאלתי את הרב שאלות, לא היה לו מה לענות והוא גירש אותי. חודש וחצי שרדתי שם". אהרון מוסיף לספר על בני ברק: "שם, בבני-ברק, אם אתה גונב – עדיף שהמשטרה תתפוס אותך ולא התושבים. שם, אואוווה, מה התושבים יכולים לעשות. אין להם חמלה. כמה שהם דתיים אין להם חמלה. יש לי חבר, ניסה לגנוב שם. הוא סיפר: אם תופסים אותך שם גונב, תתקשר מיד למשטרה, למה, אוי ואבוי אם התושבים יטפלו בך".

מוגש כחומר למחשבה.

הכותב ישראל גולדמן הוא סטודנט לחשבונאות במכללה האקדמית אונו.

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. דוח העוני משקף גם מציאות חיים בתוך בית אבל ללא לחם לאכול.לא רק עניי רחוב

    יהושע |
    הגב
  2. זה כל מה שהוא מצא? רק את בני ברק בתור בעיה. החסד בבני ברק ידוע למרחוק. זה סתם שקר

    בני ברקי לשעבר |
    הגב