חלק מנשמתנו הלך עם נשמת מרן, אבל החלק שנשאר חייב להעלות ולהאיר- טור דעה

אני צועדת ברחובות…אותן רחובות שרק אתמול גדשו אותן המוני אדם. עמך בית ישראל, שבאו לבכות את השריפה. את האובדן.

הרחובות עדיין תחת אותה השפעה, נדמה היה ששתיקתן כבדה היא. גם העצים הרכינו ראש, ואוושת העלים לוחשת, רוחשת… יתומים היינו ואין מנחם.

דרכי ציון אבלות הן. לוחות המודעות עמוסות בקריאות נרגשות: "אבי, אבי… אבדה עטרת ראשנו… וכל בית ישראל יבכו…" והקול יוצא מנבכי לב: אבא! אבא!

גם הרחוב מרגיש יתמות.

כאן היו צועדות רגליו של הרב עוד בימי בחרותו. כאן אסף שעות של לימוד תורה וזכויות. ממש על אדמה זו, היה הרב רץ ומזדרז לכל דבר מצווה, לדאוג לעמך בני ישראל, לכל אלו שגדשו את האדמה הזו ממש, לזכות אותם, בעוד שיעור, בעוד פסק הלכה בעוד —— תורה.

מן הרחובות האלה נסתפג ועלה בקדושה. מקירות בית המדרש הזה, נטהר והתקדש…. אבן מקיר- תזעק, ולב דומע.

הרחובות האלה, שלוו אותו בדרכו האחרונה ביחד עם העם, עם כל ילדיו, בניו-תלמידיו וצאצאיו, עדיין מהדהדת בהם קריאת קודש, להגדיל תורה ולהאדירה! האוויר, הקירות, גגות הבתים, ענפי העצים, כולם שמעו את צעקת העם, את קול זעקת עניית "אמן יהא שמיה רבא מבורך…" וקול זה, יהדהד בינותם עוד שעות ארוכות, ימים רבים.

הלוחות נשתברו, אבל אהבת התורה ואהבת הזולת, אלה נחרטו עמוק בתוך כל אחד שהיה במסע ההלוויה האדיר הזה, בקבלת עול מלכות שמיים, חוצה מגזרים, דעות וכיפות.

מלכות התורה, מראהו וכבודו, היה כשל מלך בחייו, קל וחומר במיתתו, עת הגיע העם ברגליו, להנכיח, להנציח את מורשתו. בזמן קצר ובסערת רגשות עצומה, עמדו כולם לצעוק, לזעוק ולהודיע: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד"!!

עם ישראל עבר בימים האחרונים, כור היתוך. מקום בו נתחברה זעקה ותפילה לרפואת הרב. רבים ושונים כל כך קיבלו קבלות, תרמו כספים, סיימו שוב ושוב את ספר התהילים, כולם היו קשובים, דרוכים, כואבים את כאבו, את חולשתו.

ובעת הגיע הבשורה המרה, קול התורה צועק במרה. כולם קרעו, צעקו, כאבו, אין עין שנותרה יבשה והלב שותת, דומע… יתמות ירדה לעולם. והעולם נראה אחרת. השמש שהאירה במרכז חיי התורה והייתה עמוד התווך לרבבות בני אנוש, אותה שמש שקעה בחצות היום, השאירה אותנו בעולם חשוך, ב-"הר ציון ששמם" ומי ייתן לנו תמורתו, ומי ייתן לנו חליפתו??!

עם ישראל מרכין ראש, הולך שחוח, ליבו כואב, מרגיש שאי אפשר כך, מי ינהיג? מי יתווה דרך? מי יהיה האיש שיכיר באמת, שיגיד אותה בקול? שלא יפחד מהמלעיגים? מי יעמוד בפרץ???

כור ההיתוך הזה, משאיר אותנו זכים, טהורים, נכונים לקיום מצוות מרן, מצוות התורה- ועתה כתבו לכם….- להילחם בעוז, להתעקש על עולם התורה ולומדיה, להעצים אותה ולהאדירה.

כולם ראו, גם אלו שבתוכנו ואלו שמחוצה לנו, את כבוד התורה ותפארתה, את יכולותיה העצומות, את התמדתה וייחודה, את יכולת החיבור בנשמות עם ישראל בחיבורה של תורה…

את זה אנו צריכים להנחות, להעביר לילדינו, להוריש לדורות הבאים!

חלק מנשמתנו הלך עם נשמת מרן, אבל החלק שנשאר חייב להעלות ולהאיר.. לחמם את לב האחר, לחזק ולשמר ולזכות את ישראל, החלק שנשאר מצווה עלינו- אהבת ישראל בכל לב…

מתוך דלות ועניות צמח רבינו, וזכה לכתר תורה וגדולה. מתוך רגש היתמות והאובדן נצמח גם אנו, ננחיל מורשתו לנו, ולאחרים… נקיים את צוואתו, שהוריש לכולנו, צוואה שנכתבה בעמל ויזע, צוואה שנכתבה במעשים, בהתמדה, בלב אוהב…

ואז אולי נזכה, לבוא גואל, "אולי יחוס עני ואביון… אולי, אולי ירחם…".

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.