חנוך דאום מתגעגע לדף הגמרא

חנוך דאום איש התקשורת הדתי -חילוני, מתאר בטור מרגש בידיעות אחרונות את הימים בהם ישב ולמד גמרא "בימים הטובים וברגעים היפים של הלימוד היינו שוקעים בשקלא וטרייא התלמודי ומרגישים כמו אותם אמוראים בבבל, היינו מלאי עונג וחשנו באור יקרות, הרגשנו את התורה מחממת את ליבנו"

לרגל חג השבועות, חנוך דאום איש התקשורת הדתי, מתאר בטור מרגש ב'ידיעות אחרונות' את הימים בהם ישב ולמד גמרא. "יש לי ביקורת על רבה על מה שהתחולל בבית המדרש שבו למדנו בעיקר גמרא, אבל עם כל הביקורת לא מבטלת את האמת הפשוטה, בימים הטובים וברגעים היפים של הלימוד היינו שוקעים בשקלא וטרייא התלמודי ומרגישים כמו אותם אמוראים בבבל, היינו מלאי עונג וחשנו באור יקרות, הרגשנו את התורה מחממת את ליבנו באמת, ולהרגשה הזאת שלא אצליח לחוש מעולם, אני כמה.

"וגם אם אותה שמחה הייתה קשורה להרגל, דבר אחד היה אמיתי, המתיקות הזאת בלב,הגאווה שחשתי שלמדתי טוב, וההרגשה שאני יושב ומתפלפל בדברי אלוקים חיים, וכל זה איננו עוד. רק זיכרון נותר, זיכרון וגעגוע". מתאר דאום.

דאום כותב על הימים בהם צעד בדרך לכותל, "כאשר אני נזכר בתלאות ההליכה מישיבת מרכז הרב לכותל בליל שבועות ובתפילה הארוכה שעברה עלינו בכסאות פלסטיק או על הרצפה  ברחבת הכותל, כשאני נזכר בדרך חזרה מהישיבה, הליכה מהרובע עד התחנה המרכזית כ-55 דק של צעידה, אני מבין שיש דבר שאני לא זוכר שקיטרנו, איש לא הכריח אותנו ללמוד כל הלילה,  איש לא הכריח אותנו לצעוד רגלית, עשינו זאת במין חדוות נעורים.

דאום מתאר בטורו על עולם המושגים בתלמוד הבבלי, "איך הייתי גאה בעצמי שהבנתי לראשונה את העניין בחפצא וגברא, לא הבנתי מה חשוב בו אבל קלטתי שזה דרך למדנית להבחין בין שתי סוגי מצוות, האם הדין חל על החפץ על או האדם. בישיבה שאלנו מה הנפק"מ, מה היכי תמיצי, או  מאי הווא אמינא (מה לעזאזל חשבת) או אין הכי נמי (אדרבא, יותר טוב). התלמוד הבבלי מלא סוגיות קסומות לצד דיאולגים משפטים קשים להבנה. בתקופות מסוימות אהבתי אותן מאוד,  אבל דבר משמעותי שאני זוכר ויש לי געגוע הוא המתיקות של הלימוד. יכולתי להפיק עונג ושמחה רבה מעצם הלימוד, זה דבר מדהים את העונג הזה לא הרגשתי בשום מקום אחר. לא בלימודים או בקריאה שבחרתי ללמוד ולא בשום מפגש עם שום טקסטים, לא אוכל להכחיש את העונג המתוק שהרגשתי בסדר בוקר עם החבורתא לא הצלחתי לשחזר מאז, את תחושת הסיפוק והחדווה שבה הייתי מתווכח עם חבר על הדרכים להבין מחלוקת בבא קמא להמשיך את הויכווח בדרך לארוחת צהרים לא חשתי בשנית , אמנם לא היה בזה ערך אקדמי אך האושר היה אמיתי".

 

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.