חפצים בחיים? מדור חדש! הלכות שמירת הלשון – הלכה יומית בוידאו ובטקסט (6)

הלכות רכילות כלל ח – ד

עוֹד יֵשׁ דְּבָרִים, שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִטַּעַם אֲבַק רְכִילוּת, כְּגוֹן, אִם מַה שֶּׁמְסַפֵּר לוֹ, מַה שֶּׁאָמַר פְּלוֹנִי עָלָיו,(ה) אֵינוֹ דְּבַר גְּנַאי, רַק דָּבָר, (ו) שֶׁדֶּרֶךְ בְּנִי אָדָם לְהַקְפִּיד קְצָת, כְּשֶאוֹמְרִים לוֹ בְּפָנָיו.

(ה) אינו דבר גנאי. וכל שכן אם הוא דבר גנאי, אפילו לית ביה איסור כל כך רק הוא דבר שאינו הגון, כגון שיספר לו איך שאמר פלוני עליו איה נמצא אש כי אם בביתו שמבשלין תמיד בשר ודגים וכיו"ב, בודאי הוא בכלל אבק רכילות. וכל שכן לפי מה שכתבנו בחלק א' בכלל ט' בשם הסמ"ג והגהמ"י דדבר זה הוא לשה"ר גמורה, ממילא אם יספר לו שאמר פלוני דבר זה עליו הוא בכלל רכילות.

(ו) שזרך בני אדם להקפיז קצת. שז"ל הירושלמי דפאה (פרק א') בא וראה כמה קשה הוא אבק לשה"ר, שדברו הכתובים לשון בדאי בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה ותצחק שרה וכו'. וז"ל הפני משה שם: אבק לשה"ר, לפי שאין זה לשה"ר ממש אפילו אם אמרה ואדוני זקן דמאי גנאי דיברה עליו, אלא כאבק לשה"ר הוא, ואפ"ה דברו הכתובים דברי בדאי שלא נכתב אח"כ מה שאמרה ואדוני זקן, ומה שאמר הירושלמי אבק לשה"ר ולא אבק רכילות, לפי שהדבר קאי על שרה כמו שפירש הפני משה, וגם ידוע הוא שכמה פעמים נקרא רכילות בשם לשה"ר, ולכך הזכירו חז"ל בכל מקוס סתם אבק לשה"ר. (באר מים חיים)

לצפיה בשיעור מפי הרב משה לוי:

הלכות רכילות כלל ח – ה

(ז) וְחַיָּב אָדָם לְהַסְתִּיר הַסוֹד, אֲשֶׁר יְגַלֶּה לוֹ חֲבֵרוֹ דֶּרֶךְ סֵתֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּגִלּוּי הַסוֹד הַהוּא עִנְיַן רְכִילוּת, כִּי יֵשׁ בְּגִלּוּי הַסוֹד נֵזֶק לִבְעָלָיו וְסִבָּה לְהָפֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ, גַּם בָּזֶה הוּא יוֹצֵא מִדֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת, וְהוּא מַעֲבִיר עַל דַּעַת בַּעַל הַסּוֹד.

(ז) וחייב אדם וכו'. הוא לשון ר' יונה בש"ת במאמר רכ"ה עי"ש, וסנהדרין (דף ל"א) דין גלי רזיא עי"ש. ודבר זה הוא חמור הרבה יותר מסתם אבק לשה"ר ורכילות, כן מוכח בר' יונה שם ע"ש.

קודם שנתחיל בכלל זה נערוך לפני הקורא דבר אחד שהוא עיקר גדול בענינים אלו.

דע דממה שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות דיעות הלכה ה' בזה הלשון: והמספר לחבירו דברים, שגורמים אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חבירו בגופו, או בממונו, או להצר לו, או להפחידו, הרי זה לשון הרע. מוכח שדין זה דלשה"ר איננו כשאר חלקי נזקי ממון, שלא כתבתם התורה לחיוב על גרמא, מה שאין כן בלאו זה דלשה"ר.

וטעם לזה, כי שם בנזקי ממון לא מיירי התורה רק בדיעבד, אם הזיקו לענין תשלומין, ולכך פטרה בהם גרמא, מה שאין כן בעניננו בלשה"ר דאיירינן לענין לכתחלה, אם הוא מותר לדבר דבר זה או לא, ולכך אסרה התורה אפילו אם רק גורם היזק בדיבורו לחבירו, כי בגרמא בניזקין גם כן דינא הכי דאסור לכתחלה כדאמרינן בב"ב (דף כ"ב ע"ב) זאת אומרת גרמא בניזקין אסור. ואם כן נוכל לידע מזה דמי שמסבב בדיבורו רעה לחבירו, כגון, שאחד רוצה להשתתף במסחרו עם אחד, או להשכיר את עצמו אצל אחד, (וה"ה בכל הציורים דלקמן) והוא הולך וטוען דברים מזה לזה (כי כן לשון התורת כהנים על הפסוק דלא תלך רכיל: שלא תהיה כרוכל שטוען דברים מזה לזה) עד שעי"ז נתבטל הענין שביניהם, וגורם לו בזה היזק, בכלל לשה"ר הוא.

ואין לדחות, דכוונת הרמב"ם הוא דוקא אם גורם בדיבורו לזה היזק ממש, משא"כ בזה דלא היה רק מניעת הטובה, איננו בכלל לשה"ר. זה אינו, דהלא מכלל להצר לו לא נפקא.

(ועוד דבעניננו עכ"פ לא גרע מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה שנקרא רשע, וק"ו בזה, דמה התם שבזה שהוא מסיר החררה מזה משתכר הוא בזה שנוטל לעצמו, ואעפ"כ הוא נקרא רשע מפני שבזה יורד לחיי חבירו, וכמו שפירש"י שם בקדושין בריש פרק האומר, על אחת כמה וכמה בעניננו שאינו משתכר בזה כלל, כי אינו נוטל השותפות לעצמו, ואינו משכיר עצמו אצל זה, וה"ה בכל הציורים דלקמן, רק שהוא מרע בזה לחבירו שלא ישתכר הוא מזה, דמכלל רשע לא נפקא. וז"ל הח"מ בסימן רל"ז ס"א: המחזיר אחר דבר לקנותו וכו' ובא אחר וקנאו נקרא רשע, והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר עי"ש ובעניננו כל הדיעות הנזכרות שם מודים דבכהאי גוונא נקרא רשע, כיון שאינו מיטיב בזה לעצמו).

הארכתי בזה כדי שידע המעיין שדבר זה נכנס בכלל לשה"ר ורכילות גמורה, אם לא שיושלמו בו הפרטים המבוארים לקמן בכלל זה. ומה שכתבתי באיזה דבר, כללתי בזה כל הציורים שיבואו בסוף הספר אי"ה. (באר מים חיים)

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.