חצו כל גבול: הלברטל נגד הפסטיבל המוגזם סביב מרים פרץ

היחס אל מרים פרץ, חצה את הקו הראוי של היחס לשכול. עד קבלת פרס ישראל, הכל מובן. מאז הנאום שלה, נחצה הגבול. היא פתאום ראויה להיות נשיא המדינה. לא פחות. טורו של דב הלברטל

יש לפעמים, שאמפתיה, ראויה בהחלט, למצבי שכול, מנוצלת באופן בלתי ראוי והופכת לסוג של פסטיבל ציבורי שמעמיד בספק את הנכבדות והאצילות ביחס להורים השכולים.
אל הורים אלה, לכאורה לא ניתן לבוא בטענות. אין דבר קשה יותר ובלתי נתפס מאשר החור השחור שיוצר השכול אצל אנשים אלה. אבל אם הורים שכולים מעדיפים ביום הזיכרון להיפגש עם פלסטינים, אז אסור לבקר את זה? ואם הסופר גרוסמן, אב שכול, נואם שם נאום רופס ומביש, אסור לומר זאת?

היחס אל מרים פרץ, חצה את הקו הראוי של היחס לשכול. עד קבלת פרס ישראל, הכל מובן. מאז הנאום שלה, נחצה הגבול. היא פתאום ראויה להיות נשיא המדינה. לא פחות. והיא עצמה, ואליה בשום אופן לא ניתן לבוא בטענות, לא שללה אפשרות זו בראיון ברדיו. היא רק אמרה שכעת היא לא חושבת על כך.

ובנט, השר הקומיסר, החליט שהוא, 'אני', יכניס לתוכנית הלימודים את נאומה של פרץ. אז אולי דווקא כדאי למנות אותה לשר החינוך? הרי היא אשת חינוך?

ובכלל, ניקח אחת מאימהות שלושה החטופים, ונמנה אותה לראש ממשלה. פרץ תהיה נשיאה. אמה אחרת תהיה שרת החוץ. גולדין יהיה שר הביטחון. אביו של גלעד שליט, יהיה שר. למה לא? ולאימהות האחרונות, ניתן תוכנית טלוויזיה שינחו אותה. כל זה ניצול ציבורי משפיל של השכול. צריך לעשות הפרדה מוחלטת בין האמפתיה לניצולה הציבורי.

זה גם מה שהביא את אביו של גלעד שליט לנצל את האמפתיה הציבורית העולמית למען בנו, כדי לרוץ לפוליטיקה. זה גם מה שהביא נשים כאלה, להנחות תוכניות בתקשורת.
בציבור קיים קונצנזוס ואחידות דעים מוחלטת בהערכה והכבוד לחיילים שנפלו. עושים הכל למענם ולמען משפחותיהם. עד שזה מגיע לחציית קו ולניצול האמפתיה העצומה לקידום אישי. מה יחשוב הציבור אם גולדין יציע את עצמו בבוא היום לשגריר ישראל באו"ם? כמה טעם רע שיהיה בכך, אחרי שכל העם מתגייס בפועל או בהזדהות באסונם? מה יגידו, שכדאי היה חלילה שזה יקרה לו, אחרת היה נשאר אלמוני?

האם אין גבול לציניות ולעלבון? האם לשם כך ראוי לחלל את היחס הטהור של הציבור בעמדו כולו לימין ההורים או המשפחה? האם אין בכך פגיעה בזכרם של אותם קדושים שנפלו? ומה עם כל עשרות אלפי האנשים השכולים האחרים שישנם במדינה? האם השכול ינוכס רק על ידי מספר הורים כאלה שיש להם אפיל תקשורתי?

כל זה אמור בנוגע למרים פרץ. מה שהיא עברה ועוברת, לא ניתן לתיאור. וכולם עומדים משתאים לנוכח כוחותיה הנפשיים. נפעמים ונרגשים. אבל נדמה שעם הנאום בפרס ישראל, עומד להיחצות קו בלתי ראוי, ובו האמפתיה העצומה תהיה כלי שרת לניצול פוליטי.

אז הערכה והשתתפות נאצלים עם מרים פרץ, בוודאי. אבל שלא יעלה על הדעת להציעה לנשיאות. או להכניס את נאומה לפנתיאון ישראלי. כי באותו רגע, הדמעות והרגש יהפכו קהים, מתוך תחושה של ניצולם למען מטרות אישיות, לא ראויות.

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. כמה טיפשות ורוע בדב אחד חבל שלא קוראים לך כלב זה יותר הולם אותך

    מילא אם היא היתה נגד חיילי צה"ל כדוד גרוסמן או נגד ציבור מסויים היה אפשר לטעון שעושים ניצול ציני בשכול
    אבל היא לא כזאת להיפך היא רוצה לאחד היא הולכת לחזק ולעודד משפחות שכולות אחירות אז למה לא לעשות לה טוב ולעודדה
    רשע מרושע

    אדם |
    הגב
  2. דב הלבר-'טרול' = חצרוני בלבוש דתי

    דב הלבר-'טרול'חצרוני בלבוש חרדי

    פושט'ער איד |
    הגב
    • צודק לגמרי!

      הפעם הלברטל צודק ב-100%. מרים פרץ גם הדליקה משואה בעבר. כמה עוד צריך לרקוד סביבה?

      רותי |
      הגב