ידידיה מאיר התארח אצל דורון שפר: "לא ידע שיש משחק בשבת"

שחקן הכדורסל שחזר בתשובה, דורון שפר,  אירח השבת את העיתונאי ידידיה מאיר בעיתון "בשבע".לקראת ל"ג בעומר הוא העדיף להתארח אצל דורון וטליה שפר ביישוב אמירים.

"הגענו לבית כפרי עם נוף גלילי מדהים וגינה מלבלבת, שכל מה שמעיד בו על עיסוקו הקודם של בעל הבית הוא מגרש כדורסל קטנטן, ממש ד' אמות על ד' אמות, בחצר". כותב מאיר.


מאיר ושפר כלל לא ידעו על המשחק שמתקיים בשבת במליאנו. "רק בדיעבד הבנתי עד כמה לא ידעתי מה לשאול אותו. מתברר, כאמור, שהתארחתי אצלו ביממה ספורטיבית דרמטית מאוד, בלי בכלל לדעת שזו יממה ספורטיבית דרמטית מאוד". 

במוצאי שבת, אחרי הבדלה ושירת "בר יוחאי" ספונטנית,מאיר לא התעדכן  בתוצאות המשחק, רק ביום ראשון בבוקר, כשחבר זרק לו  איזו השוואה בין ההילולה במירון לבין ההילולה במילאנו, הבחין  לפתע שבליל שבת נערך משחק חשוב. כידוע, ביום ראשון בערב מכבי ניצחה גם את הספרדים והפכה אלופת אירופה,  מאיר שאל את דורון שפר מה הקטע שלו. הוא באמת כזה מנותק? כזה שאנטי? הוא לא ידע שיש משחק? או שהוא עובד על עצמו קשה-קשה כדי להתעלם ולא להתעניין? מה, הוא נלחם עם עברו עד כדי כך, או שזה פשוט לא מעניין אותו בגרוש? 


"אז ישבתי וכתבתי לו מייל: "דורון שלום, שוב תודה על האירוח המקסים. סליחה אם זה לא מנומס אבל אני חייב לשאול אותך: ידעת או לא ידעת על המשחק כשהיינו אצלך?". שפר מיהר לענות: "בליל שבת שבו הייתם אצלנו לא חשבתי ולא הרהרתי במשחק. למען האמת, פשוט שכחתי שהם שיחקו… אבל בגמר ביום ראשון צפיתי.

"משחק הכדורסל תופס אצלי מקום שונה ואחר מבעבר", אמר שפר, "עברתי איתו לא מעט גלגולים ובירורים. היום הוא משמש בשבילי כלי להגיע ללבבות של ילדים, בני נוער ומבוגרים… הכדורסל הוא עדיין חלק בלתי נפרד ממני ואהבה גדולה, אבל כיום מספיק לי הכדור והסל, בלי לוח התוצאות, המצלמות, הקהל והחלומות. כיום אני כמעט לא רואה משחקים, ומדי פעם מתעדכן ומציץ דרך העיתונים והאינטרנט בנעשה במגרשים.

 שפר מדבר על המשחק בשבת ואמר כי,  "בשבת לא הרהרתי במשחק, למען האמת פשוט שכחתי שהם שיחקו… אבל בגמר ביום ראשון צפיתי.

 שפר התרגש בעיקר מהדרך שבה הקבוצה הגיעה להישג. "היו הרבה קשיים ומשברים בדרך, והם השכילו להישאר ביחד ולשבור שיאים. הם גם קבוצה הרבה פחות גדולה, עשירה וחזקה מהרבה יריבות ששיחקו נגדה, אבל הם היו מלאי אמונה ובעיקר – הם היו יחד. יסוד האחדות היה מאוד מוחשי ומעורר השראה. זה גם עורר בי שאלה: למה לחכות לגמר גביע כדי לשנס מותניים ולשלב ידיים? ואחרון חביב, יוגב אוחיון, מנציגינו הבודדים בקבוצה שמייצג משהו כחול לבן, יהודי וארץ-ישראלי. לא מעט מדובר על מכבי שכיום מורכבת בעיקר משחקנים זרים, אבל את הסל האחרון הטביע יוגב. ממש כמו בקריאת התורה בבית הכנסת בשבת, כשהמגביה – ובמקרה הזה המטביע – נוטל את שכר כולם.

"בספרי 'ענני' אני כותב שאוהדים רבים שמחו והתרגשו כשקלעתי סל, אבל הם גם כעסו והתאכזבו כשהחטאתי או הפסדתי. זוהי אהבה התלויה בדבר. בטל הדבר – בטלה האהבה. היום, כשאני בא במגע עם קהל, אולי אין התפרצויות גדולות של שמחה, אבל יש מפגש אמיתי ופתוח שנכנס יותר עמוק ללב, בשני הצדדים… העסק הזה הופך ללא בריא כשהכול נהיה תחרותי. כשאנחנו הופכים משועבדים לתוצאה ושוכחים את הדרך. וגם את הדרך-ארץ. התוצאה היא אלימות, לחצים, מתחים ועומסים לא בריאים. אחרי שנים קשות בתחום, מצאתי בתורה את התשובה".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.