ידידיה מאיר פירסם מאמר דעה, הלברטל שוקל לתבוע. האזינו (הקלטה)

אל תיתנו להם מיקרופונים / ידידיה מאיר. המאמר שבגינו שוקל דב הלברטל לתבוע את איש התקשורת

העיתונאי דב הלברטל בראיון ליוסי בן עטר ב"גלי ישראל" אומר: "אני שוקל לתבוע את ידידיה מאיר על המאמר שכתב נגדי בעיתון בשבע האחרון, הוא עשה לי סיכול ממוקד".

האזינו (באדיבות גלי ישראל)

להלן המאמר המלא של ידידיה מאיר
1.
חמישה אנשים שונים פנו אליי בשבוע שעבר והמליצו לי על מה לכתוב. למען האמת הם לא המליצו, הם קבעו בביטחון מוחלט: אני חייב להתייחס לפובליציסט דב הלברטל. "אני פשוט מזועזעת", כתבה לי מורה שקראה את מאמרו של הלברטל על שלושת הנערים החטופים. "איך אפשר לפרסם דבר כזה? איך המאמר הזה עדיין באוויר, ברשת? איך הוא הקליד כאלה מילים?". הנושא עלה שוב ושוב בהרבה שיחות חולין (במציאות ובווצאפ). בכל פורום התחושה הייתה ש"צריך לעשות משהו". לא יכול להיות שמישהו יכתוב מאמר מזלזל על המשפחות ועל אבלן, יטען שיש "פסטיבל אבל", יסיים במילים "כמה טוב שהם נחטפו ונהרגו" – ועולם כמנהגו ינהג. חילונים ודתיים לאומיים שאלו את עצמם בזעם האם הוא מייצג את החרדים, חרדים שאלו את עצמם בזעם איך חילונים ודתיים לאומיים מעלים על דעתם שהוא מייצג את החרדים, ובינתיים המאמר הפך לאירוע מתגלגל: שוב ושוב העלו את הלברטל לשידור, תבעו ממנו להתנצל והתפלפלו האם הוא רק מצטער או גם מתנצל. חגיגה.

"מצטער", אמרתי לכל מי שאמר לי לכתוב על הנושא (כלומר אמר לי "להיכנס בו", "להראות לו מה זה", "לגנות אותו כמו שצריך"). "מצטער", אמרתי גם למפיק שרצה להעלות אותי לאחד ממשדרי האקטואליה כדי לדבר על הנושא. "מצטער, המתנה הכי יפה שאני יכול לתת להלברטל היא לדבר עליו. אני יודע שאני לא כזה חשוב ושיש רבים שכבר עוסקים בנושא, אבל אני אישית לא רוצה להוסיף עוד קיסם למדורה".

2.
אז למה בכל זאת אני כותב על זה פה השבוע? כדי להגיד משהו יותר עקרוני. לא עליו, עלינו. על כלי התקשורת, ואולי בפרט על כלי התקשורת הדתיים והחרדיים.

אנחנו כל כך רגילים להאשים את התקשורת החילונית בכך שהיא בוחרת בצהוב, בפרובוקטיבי ובשלילי – שאנחנו לא שמים לב שאולי עובר עלינו אותו תהליך בדיוק.

אז נכון, אנחנו מקפידים על כללי הצניעות ושומרים על השבת, אבל האם תקשורת יהודית לא אמורה להיות משהו אחר, אחר באמת, אחר לגמרי? האם בעצם אימצנו את אותם כללים בדיוק של רדיפת סקופים ורייטינג, של חיפוש אחר הרדוד והשטחי, של השמצות זולות ופרובוקציות שמביאות הרבה כניסות, לייקים ושיתופים?

בואו נסתכל על הלברטל כמשל: מהערך עליו בויקיפדיה למדתי שהוא עלה לארץ מאורוגוואי, למד בנתיב מאיר ובהר עציון ואחר כך במכון הארי פישל לדיינות, שירת כמפקד טנק בשריון וכמרצה למשפטים, התקרב בהמשך לרב אלישיב זצ"ל ומציג את עצמו כתלמיד קרוב שלו. עד כאן רזומה מרשים למדי, אבל כאן מתחילה הקריירה התקשורתית שלו. לא בגלל האוטוביוגרפיה הזאת הוא הפך לכוכב תקשורת, אלא בגלל השורות הבאות: בשנים האחרונות, נכתב שם, הוא קרא להתיר גיור רפורמי ולאפשר תחבורה ציבורית בשבת וגידול חזיר, טען כי הציבור הספרדי שעלה ארצה צריך להודות לאשכנזים ולהיות אסיר תודה כלפיהם, כתב כי חסידות ברסלב מעוניינת להשתלט על היהדות וקבע שכל המלחמות של מדינות ערב ושל הפלשתינים נגד ישראל נובעות מהכיבוש וההתנחלויות. בעת מבצע 'צוק איתן' הוא קרא לישראל להיכנע לכל דרישות החמאס, ואם כל זה לא מספיק – הוא כתב שלנשים אין זכות מוסרית לשלוט ולהנהיג ושיאיר לפיד יירצח על ידי חרדי. לכל אמירה כזו מצורף גם לינק, שמוביל אותך לאינספור מאמרים בעדו ונגדו. שורה של פולמוסים, עימותים, תגובות ותגובות על התגובות. המילה המובילה בכל הדיווחים האלה היא "סערה": "ההתבטאות שעוררה סערה", "המאמר שחולל סערה" וכן הלאה.

הערך בויקיפדיה מספר גם כי "הלברטל מתארח רבות בתוכניות טלוויזיה ורדיו בענייני דת ומדינה, ופורש את דעותיו בענייני השעה". את מי בעצם הוא מייצג שם, בכל האולפנים והתוכניות והאתרים? מהי בעצם המשנה הזאת, שכלי התקשורת כל כך רוצים להשמיע? אז ככה, הוא לא מייצג שם את הרוח של נתיב מאיר, לא את הר עציון, לא את הרב אלישיב וגם לא את חיל השריון. הוא מייצג נאמנה את מגזר הלברטל, ואותו בלבד. אז למה הסחורה הזאת כה מבוקשת ותופסת נפח? אה, פה אנחנו מגיעים לעוד מגזר, גם הוא לא גדול במיוחד, אבל משפיע מאוד: מגזר העורכים והמפיקים. הם מביאים את הלברטל שוב ושוב אך ורק בגלל תאוות רייטינג. והם הסיפור המקומם, ולא הוא. מצידי, שהלברטל יאמר את דעותיו במטבח לבני ביתו, או יצעק אותן ברחוב כל היום. אבל נתינת המיקרופון הפומבי והציבורי – היא היא הבעיה. כל מי שמביא אותו לאולפן או מעלה טור שלו, יודע היטב שהוא לא מייצג שום זרם, אבל פשוט לא יכול לעמוד בפני הפיתוי. הוא רוצה לגרום כבר ל"סערה" הבאה. זה יביא יותר כניסות ותגובות וצפיות, כלומר יותר הכנסה מפרסומות. קשה למצוא תחנת רדיו או אתר מגזרי שלא עשו סיבוב על הלברטל בשנים האחרונות.

והוא לא לבד. יש לא מעט דמויות-קצה של כוכבים כאלה שממלאים את השיח הציבורי שלנו. אני לא מדבר על מי שמאתגר את השיח ומביע דעות מקוריות, אלא על מי שקיצוניותו-אומנותו. אלה תמיד אותם שמות שמתעמתים וצועקים, מתסיסים ומלהיבים, עולבים ומעליבים, ואף אחד לא מעלה בדעתו לא לתת להם את המיקרופון.

3 .
אם בא לכם לשנות את המציאות הזאת, תדעו שזה ממש קל. פשוט תתעלמו. אם נדמה לכם שאתם מענישים את ההלברטלים למיניהם כשאתם כותבים תגובה עסיסית נגדם – אתם טועים. אתם נותנים להם פרס. אם יהיו שם מאות טוקבקים – גם נגדם – האתר מיד יזמין מהם עוד מאמר. אם מערכת התוכנית תוצף בתגובות – תחנת הרדיו תבין שצריך להביא אותם שוב. הדרך להתמודד עם מה שמעצבן אתכם היא פשוט לא להתעצבן (או לפחות לא לבטא את העצבים האלה).

מדובר, קודם כול, בניקוי של ממש לתודעה, שיגרום לכם לתחושה טובה, בריאות ואריכות ימים. אבל לא רק למען השפיות שלכם, זו עצה שמבוססת על היגיון מסחרי: במציאות התקשורתית של היום כל זיפזופ שלכם שווה כסף, כל כניסה שלכם וכל הקלקה שלכם נמדדת ונספרת. לי אישית יש "רשימה שחורה" פרטית של אתרים שאני לא נכנס אליהם, של שדרני רדיו שרק אומרים "בוקר טוב לכם" ומיד אני מזפזפ להם את הצורה, של כותבים שאני לא מקליק על מאמריהם, לא משנה על מה יכתבו. למה לתת כוח לכותב הזה? רק כדי שהעורך שלו יראה שהוא מביא המון כניסות, ויחליט שצריך לתת לו עוד פתחון פה? למה אני צריך לכבד ולתת את הזמן שלי למי שלא מכבד אותי ורומס את ערכיי?
כמי שמכיר קצת את מאחורי הקלעים של כמה מערכות תקשורת, אני יכול להגיד בוודאות שיוזמות חרם יכולות להבהיל עד אימה את העורכים והמו"לים. כל ירידה ברייטינג מטרידה. כל התארגנות של הקהל שמוכיחה שהוא לא עדר ושגם לו יש קווים אדומים ודרישות – יכולה לחולל שינוי. זה נכון כשמדובר במשהו מאורגן, אבל, כאמור, אפילו הימנעות פרטית ועקשנית תועיל. בעידן שבו הצרכן/גולש/קורא הוא המלך, עליו להיות מודע וביקורתי, ולתת כוח למי שלא עושה עליו סיבוב ציני, למי שלא מעורר סתם מחלוקות ומדנים על לא כלום, למי שלא הולך רק על מה שהכי צעקני ומדמם.

4 .
ה"סערה" האחרונה, כזכור, פרצה בגלל טור שביזה את זיכרם של שלושת הנערים. יכולתי לסיים כאן, אבל אז הגיע אליי השבוע המייל הבא מאופיר שער, אביו של גיל עד הי"ד: "ידידיה שלום. אני מעביר לך מכתב שהגיע אלינו אתמול בבוקר מבחור לא מוכר, עוד אחד ממאות רבות ואולי אפילו אלפים של מכתבים שהגיעו בשנה האחרונה לביתנו. הוא כותב לנו כך: במלאות שנה לאותו לילה מחריד, רציתי לכתוב את הרגשות שלי. אני אלמוני שלא הכיר אף אחת מהמשפחות. אני בחור ישיבה (מאז התחתנתי ב"ה), חוצניק (מניו יורק), לומד בישיבה חרדית בירושלים.

את התחושה של 'ויחן שם ישראל – כאיש אחד' כולנו הרגשנו. את הדאגה, את אמירת התהילים, אסיפות התפילה, הצער, האמונה שלכם, האבל. אחרי שחזרתי מהלוויה שוחחתי עם משגיח אחד מאחת מהישיבות שראיתי שם. שאלתי אותו למה הוא הגיע, והוא ענה: 'שלושה שבועות חייתי עם הנערים האלה, אז לא אלך ללוויה שלהם? זה כמו לוויה של קרוב!'.

ובאמת זו הייתה ההרגשה של כולנו. אבל רציתי להוסיף סיפור אחד שאולי כמוהו עוד לא שמעתם. הסבא שלי, שנפטר לפני כשבועיים, סבל בשנים האחרונות מדמנציה. זיכרון של הטווח הקצר כמעט לא היה לו. הוא לא ידע מה הוא אכל בבוקר, איזה יום היום בשבוע, איזה חג מתחיל מחר ועוד דברים כאלה. אפילו את השם של הפיזיותרפיסט הקבוע שלו לא זכר. אבל כשנכנס אליו אותו פיזיותרפיסט הוא היה שואל אותו: What's with the boys? מה עם הנערים? אותם הוא כן זכר כמו שזכר את משפחתו. זה פשוט נכנס עמוק לנשמה שלו. האהבה והאחדות באותם הימים פשוט חצו את כל הגבולות, ואני מתפלל שרוח זו רק תמשיך ותגבר ובזכות זה נראה ישועות".

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אני לא מסכים לכל מה שאומר הלברטל. אבל הבעיה שאנשים לא מקשיבים אחד לשני וגם להברטל מגיע להקשיב לו ויש שם הרבה תוכן ודברים הגיונים במיוחד במאמר על הנערים הוא פשוט כתב את האמת! פשוט הציבור הדל"י הוא ציבור מתייפיף שלא רוצה לעבוד את ה' אלא רק להראות יפה בעיני החילונים, תראו איזה אומנים הם הזמינו לעצרות שלהם על הנערים, בקיצור ידידיה מאיר גם אותך אני מאריך אבל פה אתה טועה!
    וגם מה זה הסיפור הריגשי על סבא שלך…

    אחד חכם |
    הגב