יום הכיפורים – לפייס או לפספס • חיי הנישואין לאור היום הקדוש

יום הכיפורים בפתח ועלינו לפייס את כל הקרובים אלינו שהרי אין יום הכיפורים מכפר עד… הרב ליאור סיבי במאמר לקראת היום הקדוש "לפייס או לפספס". אל תפספסו

פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרו סעיף א): "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו".

וצריך להבין: אם יום הדין חל בראש השנה, מדוע לא נפסקה ההלכה שיפייס אדם את חבירו קודם יום הדין, מה שיגרום לו לצבור עוד זכויות לעצמו קודם היום הנורא?!

והביאור – והוא ביאור אמיתי: ידעה התורה הקדושה, שיש אפשרות שהאדם יבקש סליחה מחבירו, אך הוא עושה זאת רק מחמת שבעוד דקות ספורות הוא יעמוד לפני בורא העולם לדין נוקב והוא הרי אינו רוצה לצאת חייב בדינו… ולכן אמרו שדווקא בערב יום הכיפורים, זמן מה אחר יום ראש השנה שבו כבר נכתב גזר דינו של האדם, אז עליו לפייס את חבירו, כי רק אז בקשת הסליחה תהיה כנה ואמתית.

בדרך זו פירשו את הפסוק בישעיה (א, ו): "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום" [-אין מקום שלם ללא פצע. 'מתום' מלשון שלימות]. כשמגיעים ימי הדין, ראש השנה ויום הכיפורים, רוב בני האדם חוזרים בתשובה על עוונותיהם, מפני פחד הימים הנוראים. פחד זה עודנו נמשך עד להושענא רבה, שהוא יום החתימה. ברם, משעוברים ימי הדין, הכל חוזר לקדמותו… זהו שמרמז כאן הכתוב: "מכף רגל" – מסופו של יום טוב [היינו שמיני עצרת, שהוא סופו של חג הסוכות. רגל מלשון חג, כנאמר שמות כג, יד: "שלש רגלים תחוג לי בשנה", ו"כף רגל" הכוונה לסוף החג, כשם שהרגל מסמלת את סוף גופו של האדם], "ועד ראש" – עד ראש השנה של השנה החדשה הבאה, "אין בו מתום" – אין שלימות אלא פגמים של חטא. רק מראש השנה עד אחרי הושענא רבה עוד מתאזרים כוח להתאפק קימעה…

כך גם לגבי חיי הנישואין:
חשוב מאד "לחזור בתשובה", לפייס ולהתפייס, אך לא בגלל יום הדין הקרב ובא או בגלל יום "מרתיע" אחר. עלינו לפייס את בן הזוג כי אנו מבינים ששגינו ובקשת הסליחה שלנו מתבקשת מאליה! שכן בקשת הסליחה היא לא רק אמירה של "תסלח/י לי". בקשת סליחה אמתית זה להראות באופן אמיתי וכנה שאני מכיר בכך שטעיתי בגישה או בהתנהגות שלי וכעת אני מתחרט ומתנצל על כך.

סיפור נאה מספרים על עני שפנה אל רעהו העשיר ואמר לו: "השאל לי, בבקשה, את חמורך ליממה אחת". ניאות העשיר והשאיל לעני את החמור. נטל העני את החמור, הלך עמו לשוק ומסרו לכרוז שימכרהו לכל המרבה במחיר. ואכן, החמור נמכר, ואדון אחד זכה בו בעשרים זהובים. נטל העני את הזהובים ועקב אחר הקונה עד לביתו. בלילה התגנב העני לחצרו של הקונה, התיר את החמור והשיבו לבעליו הקודמים. לאחר מכן שב חרש לחצר הקונה, הכניס ראשו ברתמת החמור והמתין… הבוקר האיר, והקונה יצא לחצר, חפץ היה לבחון את החמור החדש. והנה, תחת חמור מוצא הוא אדם קשור לרתמה… נבהל האדון, אך ה'חמור' החדש שמר על ארשת פנים שלווה. הוא הסביר לקונה שהוא אדם שהשדים התעמרו בו והפכוהו לחמור. האדון, שהאמין במעשה שדים, נבעת. הוא מיהר להתיר את העני מהרתמה וציווה עליו להסתלק מיד מחצרו. ואכן, הלה שמע בקולו ומיהר להימלט… רץ אל השוק, ובעשרים הזהובים קנה צרכי משפחתו ושב לביתו שמח וטוב לב. ביום השוק הבא הוציא העשיר את חמורו למכירה. אותו אדון, שהיה זקוק עדיין לחמור, בא לשוק, ובראותו את החמור זיהה אותו מיד. הוא חייך לעצמו בידענות, גחן לאוזנו הארוכה של החמור ולחש לתוכה: "חביבי, יקנה אותך מי שאינו מכירך. אותי – לא תסדר שנית…"

והנמשל: בן זוג הפוגע ומפייס פעם אחר פעם, והתפייסות זו היא היא הסיבה לכך שהוא מסכים לעצמו לפגוע בבן זוגו שוב ושוב שהרי יש לו אפשרות לפייסו לאחר מכן, ביום מן הימים יחדל בן זוגו מלהאמין לפיוסיו ושוב לא יסכים להמשך התנהגותו המעליבה זו. זהו מה שנאמר (יומא פה:): "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה". מכיון שעצם האפשרות שיש לו 'לשוב' היא זו הגורמת לו לחטוא, ולכן מונעים ממנו את האפשרות לעשות תשובה. בואו ונזהר לא להיות "מתנצל סדרתי"…

טיפ לסיום:
בעת בקשת הסליחה חובה להודות בפה מלא כי טעינו ונכשלנו, ולא להאשים אחרים [ובמיוחד לא את בן הזוג בו פגענו]. ההצטדקות בשעת בקשת הסליחה מעבירה לבן הזוג את המסר שלמעשה איננו מכירים בעומק הפגיעה שפגענו ובעובדה שהיה עלינו להימנע מלעשות זאת, ולכן יהיה לו קשה יותר לסלוח לנו.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.