ילקוט הכזבים / מנחם רהט

• בעצרת הממלכתית לזכר רבין הצמידו דוברים מתלהמים לרבין המנוח, את חזון מרצ ושלום עכשיו, שהוא עצמו שלל בתוקף

1. לפני 71 שנה ושבוע בדיוק, ב-31 באוקטובר 1944, אימצה הנהגת השמאל ביישוב, את העיקרון הנלוז, שכל שקר, גס ככל שיהיה, אם יחזרו עליו שוב ושוב, יתקבע בתודעת הבריות כאמת לאמיתה.

שיטת כזב זו אומצה בידי אליהו גולומב, ממנהיגי השמאל ומראשי ההגנה, כשנועד לפגישה לפני 71 שנה עם מפקד האצ"ל מנחם בגין. באווירה המתוחה דרש גולומב, שאצ"ל יחדל מפעילותו נגד הבריטים. בגין סירב. גולומב המשיך בלשון איומים: הסירוב, הזהיר, יחולל מלחמת אחים "שתביא להשמדתכם". בגין הרים גבה, ותהה אם גולומב מעוניין במלחמת אחים בשירות הבריטים, שהיו אז אוהדי הערבים ועושי דברו של המופתי. גולומב: "לא חשוב מי יירה את הירייה הראשונה. התעמולה וההסברה בידינו. אנחנו נשכנע את הציבור שאתם פתחתם ראשונים באש". הנה לנו, ב-18 מלים, האם-אימא של תורת המניפולציה הנפסדת.

השבוע, באזכרה בכיכר רבין, שנועדה להיות מעמד ממלכתי 'של כ-ו-ל-ם' והיתה למעשה עצרת התלהמות של מרצ ושלום עכשיו, שוב עבדה מכונת המניפולציות שעות נוספות. רוב הדוברים שהיטיבו להתלהם, קשרו כזבים בוטים לדמותו של רבין. מן הסתם התהפך קרבן הרצח המתועב בקברו, לשמע הבלוף הגדול, כאילו אימץ את 'חזון שתי המדינות', ברוח מרצ ושלום עכשיו. כבר 20 שנה, מאז הרצח, שוטפים אותנו בכזבים וממציאים מורשת רבין מניפולטיבית, תואמת מרצ, שלא עלתה מעולם על קצה דעתו.

שמעון פרס, שמשים עצמו מומחה בתחום זה, כיזב במצח נחושה כשאמר (בראיונות לתקשורת, בעת העצרת), שרבין חלם על 'חזון שתי המדינות'. שקרים כאלה בדו מליבם גם הנשיא אובמה (בקליפ מן הבית הלבן), הנכד יונתן בן ארצי ומתלהמים נוספים. כמיטב סיפורי ילקוט הכזבים רקחו הללו עלילה, כש'הזכירו' לנו שרבין היה בעד פתרון 'שתי המדינות'. "על ממשלת ישראל להכריז על הכרה במדינה הפלשתינית, ללא תנאים", צרח מתלהם מן השמאל הקיצוני באזני הציבור, שהתכנס לכבד את זיכרו של רבין ומצא עצמו סטאטיסט בעצרת מרצ ושלום עכשיו. בראיונות שקדמו לעצרת הגיע פרס לשיא המניפולטיביות: "אני מתנחם בכך", התפייט, "שרבין הלך לעולמו עם חיוך על שפתיו, כשהבין שהעם איתו בדרך ליישום שתי מדינות לשני העמים".

אין גבול לחוצפה. אין גבול לשקרים. האמת, מסתבר, בדיוק הפוכה. לא שתי מדינות ולא שני עמים. רק חודש אחד לפני הירצחו רבין שלל מכל וכל מדינה פלשתינית: "את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל, שיכלול את מרבית שטחה של א"י, כפי שהיתה תחת שלטון המנדט הבריטי […] ולצידה ישות פלשתינית […] אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה" (דברי הכנסת, 5.10.95).

כל ימיו החזיק רבין בדעה דומה. כבר לפני 40 שנה אמר כי "מדינה פלשתינית תהיה סרטן במזה"ת" (ידיעות אחרונות, 8.12.1975), והוא לא זז ממנה גם חודש לפני הירצחו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי ה-4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל […] גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש-עציון, אפרת, בית"ר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

כזבנים שכמותכם. איפה כאן 'חזון שתי המדינות'? מאיפה לקחו יקירי מועדון ילקוט הכזבים את מעשה הנבלה הזה? אין לכם בושה? הרי רק שלושים יום לפני הרצח הנתעב, אמר רבין לאו באל"ף רבתי להפיכת כביש 6 לגבולה המזרחי של ישראל, לאו חד משמעי למתיחת גבול בליבה של ירושלים, וגם לאו מוחלט לקביעת הגבול בהר הגלבוע. גבול הביטחון שלו נמצא על הירדן. זכותנו וחובתנו, כך רבין, להתנחל בהרים שממזרח לקו הירוק. אז מה אתם, אבירי הכזב, מבלבלים את המוח, ואת העובדות? מי שֹמכם לדברר את רבין, הפוך לגמרי מתפיסתו? מניין החוצפה 'להתאים' את רבין לרחשי ליבכם?

שוב אינכם נותנים לעובדות לבלבל אתכם. כפי שאמר מורכם ורבכם: אתם כותבים את ההיסטוריה, ומשפצים את העובדות על פי מיטב הכזב.

2. צר להיווכח שגם אחותו של יצחק רבין, רחל רבין-יעקב, נפלה למלכודת הפתאים הכוזבת. בראיון למעריב (24.10.15), וגם ברדיו, השמיעה אמירה מופרכת, בהתייחסה למיתקפת טרור הסכינים: "אני לא זוכרת מצב כזה, שבעיר כמו ירושלים אנשים פוחדים ללכת ברחוב. פוחדים להיכנס לאוטובוס".

באמת לא זוכרת?! אמנם לא נעים לזכור, אבל אסור לשכוח: ימי אוסלו הארורים, שברו את כל שיאי שפך הדמים. בשנתיים שבין אוסלו א' בספטמבר 1993, לבין אוסלו ב' שהעביר בכנסת בספטמבר 1995, נטבחו בפיגועי טרור מזוויעים 164 ישראלים ומאות אחרים נפצעו. בציניות מקפיאת דם, כינה אותם מר רבין: 'קרבנות השלום'.

ומעט לאחר הרצח המתועב של ראש הממשלה, במרוצת 1996, נמשך הקטל: עוד עשרות 'קרבנות שלום' הועלו למולך אוסלו: 27 הרוגים ביום אחד (25.2.96) בשני פיגועי התאבדות באשקלון ובירושלים, ועוד 18 קרבנות כעבור שבוע (3.3.96) בירושלים, ולמחרת עוד 13 נרצחו, רובם ילדים ונערים, בדיזנגוף סנטר. בספטמבר אותה שנה, במהומות שיזם ערפאת, נספו 16 חיילי צה"ל.

אף אחד מחכמי המוסר, כזבנים שכמותכם, לא התיר לכם להפיץ שקרים כה גסים, הפוכים מן האמת.

כזבנים, נמאסתם!

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.