אתגר המכתב: "הבועה" המיוחדת שלנו / יעל גרוס

ילדה שלי,

בזמן האחרון אני חושבת על העתיד. הוא מגיע מהר ממה שחשבתי. את כמעט בת עשר ואני – אני כבר מזמן רואה במראה אישה אחרת.

כשאני רואה אותך בעיניים של אחרים, אני רואה מגרש גרוטאות. טוטאל לוס: לא מדברת/צריכה השגחה צמודה/לא מודעת לסכנות/לא צפויה. והמסלול העתידי הוא לא אופטימי. בשלב הראשון הוא כולל הרחקה. כבר היום את נוסעת בקופסה קטנה על גלגלים, ללמוד בקופסה גדולה מחוץ לעיר שלך. האחים שלך, לא יכולים לקפוץ פתאום לבקר, אני לא יכולה לקחת ולהביא אותך בעצמי. המתנדבים- החברים שלך- לא יכולים להגיע ולתת חיבוק. ילדה בבועת סבון שמרחפת מעיר לעיר. בעצם- ילדה בבועת סבון מעל לכול העיר כולה. כי בעולם העתידי שבונים לך תמיד תהיי בצד, נערת שוליים. במסיבות נפרדות, בחוגים נפרדים, בחיים נפרדים ומקבילים שלעולם לא יפגשו. בועה.

ואיפה אנחנו – שני הורים וארבעה ילדים "רגילים", בסיפור הזה? אנחנו צריכים להיכנס לתוך הבועה כדי להיות יחד איתך – להכניס את עולם הצרכים המיוחדים לתוך העולם שלנו, להסתגר בתוכו, ללכת רק למקומות שאת יכולה ללכת איתנו, לפגוש רק אנשים שיש להם ילדים דומים. להיות פחות בחוץ, יותר בבית. לסגור חלון.

או למצוא דרך לפוצץ את הבועה הזאת. לשנות.

ילדונת, אני מבטיחה! לכול אחד על הכדור הזה יש זכות לידע. גם לך. לכול אחד יש זכות לבלות להיות ילד, לעשות שטויות, לשחק, ללכת לבריכה, לים, לפארק, לנופש. לכול אחד יש זכות להיות מובן, להשמיע את קולו, את דעתו, לבחור. להחליט לגבי החיים שלו.

זאת דרך ארוכה ובלתי נסבלת לפעמים. וכשאני חושבת מה החסם, מה מעכב. אני חושבת שההבנה שאת חלק ממשפחה וחלק מחברה עוד לא קיימת בציבור, עוד לא נוכחת אצל מקבלי ההחלטות, עוד לא מופנמת בתקציבים ובתכנונים.

כשאני חושבת על העתיד שלך- אני חושבת על אישה שמחה. כן, קודם כול- שמחה. שבוחרת ומארגנת את סדר היום שלה בעצמה, שחיה לידינו, או נמצאת איתנו בקשר הדוק, שהיא פעילה ויודעת, וחווה את כול מה שהחיים האלה מרשים.
רק שאלוקים ייתן לי כוח.

אימא.
****
נכתב על ידי יעל גרוס

מתוך פרויקט:"אתגר המכתב"- מדף הפייסבוק של ארגון קשר– עמותה הפועלת עם ולמען משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.