יצאתי מפולין החשוכה – ליהודיה ישראלית מאהבה

מרים מרשלסקי, מדליקה עם משפחתה נרות חנוכה וחושבת על הדרך שעשתה לאורך 26 שנות חייה, מפולניה קתולית ליהודיה מאמינה. "בעבר הדלקנו נרות בקהילה היהודית בורשה עם חנוכיית פח ובה נרות צבעוניים על החלון… והיום בבית עם הילדים המתוקים שלי, נרגשים עם אור בעיניים". ראיון מדהים

מרים מרשלסקי, נשואה ב״ה ואמא ל-4 ילדים מקסימים. עובדת כיום במשרד שמספק שירותי ביטוח לנכסי נדל״ן בארצות הברית. "אוהבת את כל החגים, אבל חג החנוכה הוא החג האהוב עלי ביותר, מכיוון שזהו החג היהודי הראשון שזכינו לחגוג ויש לי ממנו זיכרונות מתוקים שנחרטו בזכרוני לנצח"…
היא נולדה בפולין, לפני 35 שנים. משפחה רגילה, אבא, אמא שני ילדים. האמנם רגילה? ובכן זה תלוי מה ההגדרה של ״משפחה רגילה״. "לא רק שלא היינו חרדים, אלא לא ידענו כלל שאנחנו יהודים. התגוררנו בעיירה בפרברי ורשה הבירה".
עד בהיותה בת 5, היא מספרת, "היינו משפחה קטנה וחמה, בית חם ואוהב, אמנם גרנו יחד עם סבא וסבתא ודוד רווק, אבל כך היה בארצות מזרח אירופה. בגיל 5 התא המשפחתי שלנו התפרק בצורה טראגית. אביה נהרג והחיים השתנו, נשארנו אני ואחי עם אמא שבורה שצריכה לפרנס לבד שני ילדים קטנים ללא תמיכה מאף אחד. סבתא דאגה להסתיר את יהדותה, אבל לא היתה נוהגת כקתולית אדוקה, רק בשביל ל״צאת ידי חובה״ הלכנו מדי פעם לכנסיה. עד שיום אחד הרגישה שהיא לא יכולה להסתיר את יהדותה יותר, וסיפרה לנו הכל. דוד שלי התחיל להתעניין ביהדות, מה המשמעות של זה למעשה. הוא בירר ומצא בעיר הבירה ורשה קהילה יהודית קטנה, שבזמנו היתה ממש בחיתולים. היה שם רב קהילה מארה"ב, שבא להפריח קצת את השממה במדינה שפעם היתה בה יהדות מפוארת. הקהילה לא היתה ממש חרדית, היו מושגים כלליים מאוד ביהדות, היה בית כנסת שבו היו מתקיימות תפילות בעיקר בשבות וחגים כי ביום יום לא היה מניין, וכן חגגו בבניין הסמוך סעודות שבת וחג לכל יהודי שהיה חפץ, לאט-לאט נכנסו הרצאות למבוגרים, היתה מועדונית לילדים. הראשון להצטרף היה דוד שלי. הוא הכיר לנו את הקהילה בוורשה.
"עם הזמן הוקם בית ספר יהודי, הראשון בוורשה לאחר השואה, לא נרשמנו אליו אני ואחי מכיון שגרנו 45 דקות נסיעה משם ומבחינה תקציבית לעבור לורשא לא עמד על הפרק. אמא שלי אמרה לנו יום אחד אמנם אנחנו יהודים, אבל אסור לנו לספר על זה לאף אחד בעיר שלנו!
בנוסף לחגים ושבתות בקהילה, התקיים מדי קיץ וחורף מחנה למשפחות יהודיות מכל רחבי פולין בחסותו ונדיבותו של יהודי אמריקאי בשם רון לאודר. המחנה התקיים בקיץ למשך שישה שבועות ובחורף למשך שבועיים. כל פעם היינו מחכים למחנה הבא מרוב שכל כך נהנינו בו".

מגיעים לארץ ישראל בלי להכיר, לדעת משהו?
"נחתנו בשדה תעופה בן גוריון לפנות בוקר קיצי של חודש תמוז, שנת 1996, לא ידענו מי אמור לפגוש אותנו בשדה התעופה. יצאנו עם התיקים וחיכינו בין מקבלי הפנים, התבלבלנו קצת מכמות האנשים עד שראינו בן אדם לבוש שחור לבן עם שלט בפולנית שעליו היו כתובים השמות שלנו. מסתבר שהכרנו אותו. הוא גם היה יליד פולין והיה מגיע למחנות של הקהילה, הוא הפך לחסיד ועלה לארץ. היה חרדי לכל דבר, הייתי קצת המומה מהמראה החצוני שלו – לבוש שחור עם פאות ארוכות, לא יצא לי לראות הרבה אנשים בלבוש כ״כ ״מוזר״. לאחר קבלת פנים קצרה אמר לנו לבוא איתו. לקחנו מונית, נסענו לירושלים, הגענו לשכונת גאולה, לדירה. שאלנו אותו מי גר פה? גר פה איש נחמד בשם יורי, ידיד שלו, הגענו אליו הביתה, חטפתי הלם תרבותי מהמראה הכללי של הדירה, למשל לא היה שטיח על הרצפה, בפולין יש שטיח בכל בית… והשוני בין הבית שלי אמא שהבריק כמו בית מרקחת לדירת הרווקים של יורי היה עצום. נשאר לנו כמה שעות לישון עד הבוקר, מרוב התרגשות התקשיתי להירדם, אפילו ציוץ הציפורים בחוץ היה שונה מאשר בבית. התעוררנו ליום הראשון שלנו בישראל.
קמנו בהתלהבות וקצת בחוסר אמון שאנחנו באמת בישראל, מחכים שיגישו אוכל, החלטנו שזה לא מנומס לבקש, אבל גם התביישנו לדבר כי האנגלית שלנו היתה לא ממש שוטפת".
שפת האם שלהם היתה כמובן פולנית. "ייאמר לזכות אמי ששלחה אותנו לחוג אנגלית פרטי ברמה גבוהה מעבר לשיעורי אנגלית בבית הספר, היא החליטה שמכיוון שלה לא היתה הזדמנות ללמוד שפות זה חשוב שאנחנו נלמד גם במחיר של שעות עבודה נוספות עבורה. אני מעריכה אותה על זה מאד.
ביקרנו במקומות מעניינים נוספים ויורי הכיר לנו אנשים מכל גווני הקשת של היהדות. אני זוכרת שבהגיע צום י"ז בתמוז, הסבירו לנו שצריך לצום כי אנחנו כבר בגיל מצוות. עוד חוויה שלא הכרתי, מעולם לא צמתי קודם ולכן חששתי מעט. דאגו להסיח את דעתינו, לקחו אותנו למוזיאון יד ושם, ודווקא שם בפעם הראשונה קלטתי באמת מה המשמעות להיות יהודי. מה סבתא שלי עברה בתור ילדה בגטו. זה היה מטלטל מאד, פעם ראשונה שראיתי תמונות מהשואה, זה היה מרתק. ביקשתי שיקראו לי מה כתוב מתחת לכל תמונה, למדתי המון מהחוויה המיוחדת הזו. התחלתי להבין מי אני באמת- ילדה יהודיה, נצר לאישה שעברה את התופת הזו ובסוף ימיה אמרה לנו שזה החלום שלה שנבוא לכאן, מה שהיא לא זכתה…
כמו כן משבת לשבת הכרנו עוד ועוד מושגים וששבת זה לא רק אוכל ושירים. בשבת הראשונה בבית של יורי לא ידענו איך צריך להתנהג. אחרי הקידוש, קיבלתי יין, אמרתי תודה רבה בנימוס. לא הבנתי למה משתיקים אותי…
הגענו לארץ בשיא הקיץ, הבגדים של אחי היו יחסית בסדר , מה שלא היה אפשר להגיד על הבגדים שלי. חוץ מסרפן או שניים וחצאית אחת ארוכה שום דבר לא היה ראוי ללבישה. לא ידעתי בכלל מהי צניעות, מה צריך ללבוש ולמה. לא ידעתי שיש קוד לבוש מסוים. הגעתי עם בגדים מהבית, הסבירו לי יפה שזה פחות מתאים פה, לא הולך. לא אמרו לי אסור וזהו. אמרו לי שאני ילדה גדולה ויש בגדים מכובדים יותר, יורי קנה לי שמלות לשבת, גם קיבלתי קצת בגדים מיד שנייה, זה לא הפריע לי.
אחרי שהיינו אצל יורי במשך כשלושה שבועות, וכל הרעיונות לתעסוקה בשבילינו מוצו עד תום ולא היתה תוכנית לגבינו, החליטו שצריך לעשות איתנו משהו עוד חודש וחצי.. עד סוף החופש. אמרו לנו שעדיף שנעבור בינתיים למשפחה שתארח אותנו, ושתהיה לנו שם עוד חברה. יורי בעצמו הכיר אישית את המשפחה, משפחה חשובה מחסידות גדולה, שגרה באחת השכונות החרדיות בירושלים".

וככה נשארים בארץ בלי אמא?
"כן, כי למעלה היו עבורנו תוכניות גדולות יותר מאשר לחזור לפולין חזרה לעיר של נוצרים קתוליים…
כמה ימים לפני מועד הטיסה לקחו אותנו לשיחה, אמרו לנו שדיברו עם אמא במקביל. מכיוון שאמא בכל מקרה תכננה לשלוח אותנו לפה בעתיד ללימודים, כי חשבה שאין עתיד טוב בפולין. אבל לא חשבנו שה״עתיד״ יגיע כל כך מהר. קיבלתי את זה קצת קשה- פרידה שלא התכוננתי אליה. לא רציתי להישאר כאן, אבל לא יודעת איך לבטא את הרצון שלי בקול, הרגשתי שאני לא מסוגלת, זה היה שמור אצלי בפנים ולא הצליח לצאת החוצה. היו לי כל כך הרבה חששות: איך אני אשאר פה לשנת הלימודים? אני לא יודעת עברית, בקושי אנגלית, חברות שלי שם, לא יבינו לאן נעלמנו, אלף ואחת שאלות ואף לא תשובה אחת. אמרו שאמא שלי הסכימה שנישאר. אם אמא הסכימה וחושבת שזה טוב לנו, אז בסדר. נישאר, ננסה.
רשמו אותי לבית יעקב השכונתי, וכך התחלתי את שנת הלימודים בבית יעקב, כיאה עם חצאית כחולה וחולצה תכלת כמו כולן – ילדה שלפני חודשיים למדה בבית ספר קתולי ולבשה ג׳ינס…
בלי להבין מילה ממה שהמורה והחברות החדשות אומרות, היו לי תקוות שאשתלב עם הזמן. בגלל המחסום בשפה שיבצו אותי בכתה ו׳ במקום בז׳, האמת שנעלבתי מאוד, אבל לא אמרתי את זה בקול, מספיק פתוחה לשתף מישהו, אבל בכל זאת סמכתי על מבוגרים ממני שיודיעם מה טוב עבורי. הייתי בבית יעקב 3 חודשים בלבד, עם כל הרצון שלי ללמוד, לא הצלחתי להבין מילה בשיעורים, המורות היו נחמדות, ניסו לדבר איתי לאט, התחלתי קצת להבין עברית, אבל לא מספיק בשביל להבין רצף של שיעור. דאגו לי למורה פרטית לעברית, אבל זה לא הספיק כדי להדביק פער לימודי ורוחני של בנות שגדלו לתוך זה מינקות ולכן החליטו שצריך להעביר אותי למוסד מתאים יותר.
התחלתי שוב חיים של בת בית יעקב, שוב תלבושת אחידה והחלפת גרדרובה לבגדים מקובלים יותר, שוב חששתי שלא יהיו לי חברות, ושוב הרגשתי צורך להשתלב מהר ולהיות כמו כולן. אמנם דיברתי כבר עברית מצויין והצלחתי איכשהו בכוח רצון להיפטר מהמבטא, אבל היה לי הרבה חומר להשלים מתחילת השנה שהפסדתי ולא יכלתי עדיין לכתוב בקצב המסחרר שהמורות דיברו.
הבנות בכיתה קיבלו אותי יפה אך בסקרנות מה, עניתי בסבלנות על כל השאלות, כבר הייתי רגילה לענות על סדרה של שאלות מכל המשפחות שאצלן זכיתי להתארח בשנתיים האחרונות, אז לא היה לי איכפת ש״מראיינים״ אותי.
לאט-לאט הכרתי חברות, הייתי ילדה ביישנית, בעצם קצת חזרתי אחורה כי בפנימיה הרגשתי מאד בבית, אבל כאן, במקום החדש והזר לא העזתי ליזום חברויות מעצמי. בחסד ה׳ זכיתי והבנות הן אלה שיזמו איתי חברויות, ועם הזמן התחלתי להרגיש שגם אני חלק מהן, כאילו אני שם שנים, נתנו לי גם להרגיש כך. לא התייחסו אליי כחריגה אולי גם מכיוון שהשתדלתי לא להיות שונה.
כך עברו להן ארבע וחצי שנים בסמינר, בו נהניתי מכל רגע, אפילו מהלימוד למבחנים. באמצע כתה י״ג התארסתי בשעה טובה עם בחור ישיבה, לא האמנתי שאתארס הראשונה מתוך 50 בנות ועוד יותר לא האמנתי שאתחתן עם הבחור הראשון שפגשתי. חסד ה׳ שלא כולן זוכות לו. אני זכיתי!

ספרי על הנס והיציאה מחושך לאור?
"מעבר ליציאה שלי מהחושך לאור בעצם זה שהגעתי עד הלום וזכיתי להקים משפחה ולגדל את ילדיי בדרך התורה מתוך בחירה חופשית והבנת המשמעות של להיות יהודיה. זכיתי גם להגיע למקום שלם עם עצמי, יצאתי מהחושך של חוסר ביטחון ופחד להביע את רצוני החופשי, בחסדי ה׳ ובעזרת בעלי היקר אני יודעת לעמוד על שלי, ולהביע את הרצון הפנימי שלי ולא רק לרצות את הסביבה ולבטל את עצמי, הבנתי אחרי שנים של מאמץ להשתלב ולא להיות שונה שזה בדיוק מה שמייחד אותי, וזה בסדר, אני לא יכולה להתעלם מהעבר שלי, ואני גאה בעבר שלי כי בזכות מה שעברתי אני נמצאת היום במקום שלם ובטוח.
הקב״ה ייעד לכל אחד את המקום המדויק שבו הוא נולד, את ההורים שהוא נולד להם, את תכונות האופי שלו, הסביבה שלו. אני עברתי הרבה מקומות והגעתי למסקנה שזה בדיוק מה שבנה אותי והתובנה שיצאתי מכל החוויות שלי, שאני רק מודה לקב"ה על הכל. וגם לאנשים שפגשתי בדרך, שהיו שליחי חסד נפלאים ועזרו לי להגיע עד הלום.
לפני כשנתיים כשבתי הבכורה הגיעה לגיל מצוות, זכיתי לסגור מעגל מאד משמעותי בחיי. נזכרתי בכל מה שעבר עליי ואיך החיים שלי השתנו לנצח בדיוק בגיל הזה, ופתאום הבנתי שכל הזמן הזה כן היתה תוכנית – תוכנית מלמעלה! גדולה יותר מכל תוכנית שבשר ודם יכול לתכנן. אם בעבר כשילדיי היו ממש קטנים חשבתי שהם לא צריכים לדעת מאיפה באתי, שיהיו כמו כולם. היום אני גאה בזה ומספרת להם מהיכן הגעתי ואילו בחירות בחרתי כדי שהם יוכלו להיוולד לתוך העולם הטהור הזה וימשיכו בדרך האבות, חשוב לי לספר להם כדי שזה לא יהיה להם מובן מאליו- כדי שיבינו מה המשמעות להיות יהודי. אני מתפללת ומקווה עבורם שיזכו תמיד לבחור נכון ולקיים מצוות מתוך בחירה ולא מתוך הרגל רק כי הם נולדו לתוך זה…
פעם כשהיו אומרים לי שאני נראית ונשמעת רגילה זו היתה מחמאה עבורי. היום אני לא מרגישה יותר שאני צריכה להרגיש רגילה, כי הסיפור שלי מיוחד וכלל לא רגיל. אני שלמה לגמרי עם כל מה שעברתי. זה חלק ממי שאני, להרגיש שטוב לי במקום שאני נמצאת בו. זה חלק ממני".

 

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מרים מרשלסקי

    וואו ריגשת את כולנו, חיזקת אותנו, את מדהימה!!! סיפור חיים מטורף

    שירה |
    הגב
  2. אישה מדהימה מהיכרות אישית נפש אצילית סיפור מרגש מחזק ומחמם את הלב

    אישה מדהימה מהיכרות אישית נפש אצילית
    סיפור מרגש מחזק ומחמם את הלב

    אדל סלמאן |
    הגב