יש דברים שחשוב לומר אותם, אבל לעצמנו… // מנוחה פוקס

פרופורציות לחיים שצריכות לבוא ממני, כשאני מצליחה ללחוש ולהקשיב לליחישה שלי. אני מועילה לעצמי וגורמת לעצמי להיות שלווה יותר ולקבל את המצב כפי שהוא – תמיד יכול להיות יותר גרוע, ללמוד להסתכל על חצי הכוס המלאה

מכירים את המשפט הזה שאומרים לילדים שהשאירו את הכריך שקיבלו לכיתה, והחזירו אותו הביתה?

"אתה יודע איך בשואה היו קופצים על זה?"

אז נדמה לנו שזה עוזר. מה שקרה בשואה מצער מאוד את התלמיד בכתה הא', אבל הוא לא יכול בשום פנים להעביר את החיים של אז לחייו היום ולומר לעצמו:

"רגע, בגלל שלהם לא היה ולי יש – אני חייב לגמור את הסנדוויץ'".

את המשפט הזה אנחנו גם אומרים לחברנו, שרוצה מאוד לקנות לעצמו רכב חדש ויוקרתי ואינו מצליח. "אז לא תקנה! אתה יודע כמה אנשים לא מצליחים לקנות גם רכב עלוב ויד חמישית?"

איננו מנחמים אותו.

הוא רואה את הרכב בעיני רוחו.

הוא לא מסוגל לחבר בין העניים המרודים שחיים לידו לבין עושרו שקיים, אבל לא מספק.

כרגע הוא באבל על מה שלא השיג.

אנחנו מכירים את המשפטים הללו מכל רבדי חיינו.

אלו משפטים שבפירוש עולים לא פעם במוחותינו וטוב שכך.

לומר לאחר זו אינה חכמה.

לומר לעצמנו זו תבונה יתרה, שיכולה גם לעזור לנו בפתירת הבעיה.

כואב לי הראש מאוד מאוד ואני בדיוק בהכנות לאפיית עוגה. אומר לעצמי:

"בסדר, אז כואב הראש! לא אאפה את העוגה שכל כך רצית לאפות היום. אני יודעת כמה אנשים אחרים סובלים בבית חולים, אז לי יש כאב ראש ואיני יכולה לאפות עוגה".

כשאני לוחשת זאת לעצמי ואני מצליחה גם להקשיב ללחישה – אני בוודאי מועילה לעצמי וגורמת לעצמי להיות שלווה יותר ולקבל את המצב כפי שהוא.

אני יוצאת לראיון – עבודה ולא מתקבלת. זו הפעם העשירית, ואני כבר מתפוצצת. בבית מחכים לי הילדים ועוד מעט מגיע הבעל. איך אומר להם ששוב לא התקבלתי? איך הם יסתכלו עלי?

פתאום אני נזכרת שמבחינה כלכלית יש לנו די. זה רק עניין של תחושת השפלה, אז מה? יש כאלו שמושפלים עוד יותר. אפילו הילדה שצועדת לסמינר התביישה אתמול כשבמבחן הכללי בעל פה לא ידעה לענות את התשובה. זה הרבה יותר עצוב. לפני כתה שלימה היא לא ידעה לומר מילה. ואולי אם אבוא הביתה ואספר שפעם עשירית ניגשתי ולא התקבלתי לעבודה, זה יעודד אותה?

אתה נוסע ברכב לעבודתך ואז פתאום, משום מקום, מגיע נהג, אולי שיכור, מכוניתו מתנדנדת מצד לצד והוא מועך את הרכב שלך.

אתה יוצא משם שלם.

אתה אומר לעצמך, כן, רק אתה יכול לומר את זה לעצמך:

"נכון, הרכב מעוך, הרכב גמור. הרבה כסף אולי ירד פה לטמיון, אבל חביבי, אתה שלם. אתה יודע מה זה שלם?

זה אומר שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע. הרבה יותר".

נכון, אין לך כסף להחליף רכב, אין לך כוח לטפל בכל מה שצריך לטפל, אבל באמת? יכול היה להיות פי מיליון יותר גרוע. ואני כאן. אני חי. אני הולך לבית הכנסת לומר ברכת הגומל!"

אז צריך פרופורציות לחיים. אבל הן צריכות לנבוע ממני עצמי.

מישהו אחר לא יכול להיות שם במקומי.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.