יתומים אנחנו ואין אב / אתי קצבורג בטור מרגש ליתומי הטבח בבית הכנסת

הטבח הנורא בבית הכנסת בהר נוף השאיר אחריו יתומים רבים. את אתי קצבורג זה החזיר לפטירתו של אביה בטרם עת, והיא כותבת ליתומים החדשים ובשבילם:

מסדרונות בית החולים היו שקטים בשעה הזו, רק מהמחלקה האונקולוגית, נשמעו קולות בכי, תפילה ווידוי. אלו היו רגעיו האחרונים של אבא. היום, במבט לאחור זה נראה כמו חלום בלהות. היינו שם כולנו, סובבים את מיטתו של אבא בחומת מגן אנושית, מביטים בו סובל וכאוב, מחרחר ועוזב אותנו, אט אט, לעולם שכולו טוב, היינו שם מתפללים וקוראים את מילות הווידוי מילה אחר מילה, מייחלים לנס שאולי יקרה… למחרת, הייתה אמורה להתקיים חתונתו של אחי, במקום לחופה הלכנו ללוויה קורעת לב ועין, ושבוע אחר כך, צעדנו לחופתו של אחי כשהכאב טרי מדי, והפצע מדמם כששום חוסם עורקים לא יכול לו, לפצע הפעור.

אבא הלך והותיר דור ענק של יתומים בודדים, ואין מנחם.

בכל פעם שמתרחש אסון, הטרגדיה האישית שלנו, צפה ועולה. וכששמעתי על הטבח בהר נוף, ועל כמות היתומים הבלתי נתפסת הזאת, הכל חזר וצף, והלב שב לדמם. בסטטיסטיקה של מסקרי האירועים הזוועתיים הללו, מדובר בעוד 26 יתומים סה"כ, של 4 קדושי מלכות, אך כשמבינים את המשמעות לעומק של יתמות, כל ילד הוא עולם בפני עצמו, אין הבדל בין ילד יתום לנשוי שהתייתם, הכאב הוא אותו כאב והחלל הוא עמוק לאין שיעור.

בעקבות כך, הייתה לנו שיחת יתומים על הנושא ובה דנו בינינו לבין עצמנו, איך קשה יותר לקבל את בשורת היתמות? מחד לראות את אבא סובל במשך שנה ויותר, כל יום הפתעות קשות וכואבות. הידרדרות תמידית עד לרמת איבוד צלם אנוש.
או מאידך לקבל את הבשורה בהפתעה כואבת עד פלצות, של: אבא הלך בבוקר לתפילה ופשוט לא חזר, כי הוא נרצח באכזריות בידי בן עוולה.
שני הדרכים קשות, כאן אבא סבל קצת ונרצח וכאן אבא סבל בלי סוף ובסופו של דבר נפטר ונגאל מייסוריו. כך או כך אובדן, שכול ויתמות הם דברים בלתי נתפסים, וקשים לעיכול לפי כל קנה מידה.

הקשה מכל זה שלב הגעגוע , אנו מבינים שלנשמות המיוסרות והקדושות הללו טוב עכשיו שם למעלה, אבל כאן נותר מכתש פעור וכואב, עם זיכרון חזק של דמות נערצת וגבורה, והגעגועים שבים ומכים כל יום מחדש, הם רודפים אותנו לכל מקום, לא מרפים, הם רוצים את אבא בחזרה, כזה שמרגיע, מלטף מנחם שהכול יעבור, אבא אמיתי שחי. איתנו.

רק דבר טוב אחד, ניתן למצוא בכל הכאב האינסופי ובעצב היומיומי, וזוהי הידיעה- כי מה שנעשה כאן, בעולם הזה, נרשם לזכותו של אבא שם- למעלה, וכל מעשה טוב גשמי בעולם הזה, הופך למעשה שמימי ומרים את נשמתו של אבא לעולמות עליונים וזכים.

"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקתו". אינסוף פסוקים, מאמרים וספורים על אלמנות ויתמות, מהי ועד כמה צריכים להיות זהירים בזה, ואולי, גם בגלל שזהו מצב חדש שנחשפים אליו פתאום, ואין דרך אמיתית להתמודד איתו. אך כשהסביבה רגישה ותומכת, זה ממתיק מעט את הגלולה המרה והכואבת הזאת.

אני מתפללת עם העם כולו שלא נדע עוד צער וכאב, ונזכה למשיח בקרוב, כי הוא היחיד שיכול לגאול את האומה כולה מהאסונות המשונים הכואבים והמצערים הללו- לנו ולכולם.

יהי זכרם ברוך!

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

    • יפה מאוד הכתבה רק חבל שבנסיבות כיאלו.

      משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
      הגב