כועס? לא מול זוגתך • תובנה זוגית בפרשה

אני כבר לא כועס, האמנם? הרב ליאור סיבי במאמר: אחרי גל הכעס

פ' ויחי – כבר לא כועס

לאחר פטירת יעקב אבינו חוזרים יוסף ואחיו מצרימה, אך אז עולה בהם החשש: 'כעת, כשאבינו איננו, שמא יהיה זה הזמן המתאים עבור יוסף כדי לנקום בנו על כל מה שעוללנו לו'. ולכן, אומרים הם ליוסף שאביהם ציוה שיסלח להם. כששומע יוסף כך, מרגיע אותם ואומר: "אל תיראו". וממשיך ומבטיח להם: "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם".

הרב שלמה כהן זצ"ל, תלמידו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, מסביר פסוק זה על פי מעשה שאירע עם רבי ישראל מסלנט זי"ע. וכך היה מעשה:

רבי ישראל סלנטר נסע ברכבת, ומולו ישב יהודי שהציק לו שוב ושוב במהלך הנסיעה. כשהגיעו לסלנט, ראה היהודי את הכבוד הרב, שבו קבלו אנשי העיירה את פני רבי ישראל, והוא מיהר לברר מיהו. משהתברר לו מיהו האיש, אשר אותו ציער כל כך על לא עוול בכפו, התכרכמו פניו, אימה גדולה אחזה בו, והוא מיהר לבקש את סליחתו של רבי ישראל.

רבי ישראל, כמובן, סלח לו במאור פנים, ואף שאלו למטרת בואו. אותו יהודי סיפר, שבא לבקש 'סמיכה', כיון שברצונו להיות שוחט. רבי ישראל נכנס עמו בדברים, וראה שהלה אינו שולט בהלכות שחיטה כלל וכלל. מה עשה? הביאו אל חתנו, שלימד אותו הלכות אלו עד ששלט בחומר הנלמד, ועבר בהצלחה את הבחינה.

שאלו את רבי ישראל: "וכי לא די שהרב סלח לו על עזות פניו ועל הצער שציער את הרב?! מדוע משקיע הרב עד כדי כך באותו יהודי"?! ענה רבי ישראל: "יהודי זה פגע בי. אם רוצה אני לעקור מלבי כל רגש של טרוניה כלפיו, מה אעשה? אשקיע בו! כשאדם משקיע בדבר – הוא אוהב אותו, אז אין לו כל קפידה עליו"…

כך גם נהג יוסף עם אחיו. אמר להם: לא רק שאינני כועס, אלא שמעתה עוד 'אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם'. שכן ידע יוסף שעל ידי ש'ישקיע' באחיו, ויעשה להם טובות, בכך יעקור מליבו לחלוטין כל רגש של טרוניה כלפיהם.

כך גם בחיי הנישואין: לא מספיק שאתה 'כבר לא כועס', אלא עוד מצפים ממך שתשוב לנהוג בבן זוגך כבתחילה, ותתן לו להרגיש, שאכן, כבר אין לך שום טרוניה וכעס עליו.
וכאן הבן שואל: כיצד ניתן להעלים עין מהכאב האישי הצורב, לא לנטור איבה, לקבל הכל ברוח טובה ולא לכעוס?! והתשובה: רק אם יכיר האדם בכך שאנשים – והוא בכללם – שופטים את עצמם על פי שאיפותיהם הטובות, אולם את האחרים הם נוטים לשפוט על פי מעשיהם הרעים. צריך להיות מודע לכך שאיש אינו מושלם ולכל אדם באשר הוא אדם יש חסרונות ומידות רעות, וצריך להיות כנה כדי להודות שגם אני עצמי לא מושלם.
לפיכך, כשם שאני מצפה מאחרים שיסלחו לי, שיבינו אותי ולא יכעסו עלי ברגעי החולשה שלי, כך גם אני מחוייב להעלים עין מעוולות שעשו לי אחרים ולדון אותם לכף זכות, רק כך ניתן להינצל מהכעס.

נסיים בסיפור נפלא: המכונאי התרומם מעל הארץ, קינח את ידיו בסרבל העבודה והכריז: "הבעיה היא במנוע. יש להחליף ראש מנוע". עוד הוא מדבר, ובשערי המוסך הופיעה מכונית מרצדס הדורה. המרצדס נעצרה, ופרופסור מעונב, לבוש חליפה מחויטת, יצא ממנה. לא קשה היה למוסכניק לזהות את פרופ' ליברמן, מנתח לב בכיר באחד המרכזים הרפואיים הגדולים והנחשבים בארץ. את תמונותיו ראה לא אחת מעל דפי העיתון היומי.
"שלום פרופסור", הוא קרא לעברו. "התוכל בבקשה לגשת לכאן לרגע? יש לי שאלה אליך", המשיך תוך כדי שהוא מקנח את ידיו השחורות בסרבל העבודה. המנתח המופתע ניגש למכונאי, והלה פתח ואמר ברוב חשיבות: "שנינו, בעצם, עושים עבודה דומה מאד. שנינו פותחים את ה'פציינט', מפרקים את לב המערכת, מחליפים את החלק הפגום, ובגמר העבודה פועל העסק כמו חדש"…

פרופ' ליברמן הנהן בהסכמה, והמכונאי המשיך לשטוח את שאלתו: "אם כן, מדוע איננו מרוויחים את אותו סכום כסף על אותה עבודה? למה תמונותי אינן מתנוססות בעיתון? מדוע אין לי שם מפורסם בעבודתי כמכונאי כמו ששמך הולך לפניך בעבודתך כמנתח"? התכופף המנתח ולחש על אוזנו של המכונאי: "נסה לעשות את אותה עבודה בעת שהמנוע פועל"…

כלומר, העמידה בניסיון הכעס נבחנת דווקא בעת שה'מנוע' פועל; בעת שהאדם עומד מול מציאות מכעיסה ולא בזמן רוגע. לצאת בהצהרות ש'כבר אינני כועס' בזמן שאתה נח מול גלי הים אין זו חכמה גדולה… הגדולה האמתית היא לעמוד שוב באותה סיטואציה מקוממת ולהישאר רגוע ושליו.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.