כך הביס נתניהו את השמאל \ לילך ויסמן

מה היה לנו פה? איך הגיע נתניהו ל30 מנדטים, ומה עכשיו? \ הטור של לילך ויסמן

למחרת הבחירות עשתה את דרכה שיירת נשיא המדינה לטקס הענקת פרס העובד המצטיין באחד מכלי התקשורת הגדולים. האירוע, שאליו התחייב ריבלין כמה חודשים קודם לכן, היה יכול להיות שגרתי וסטנדרטי בסדר יומו של הנשיא אלמלא היה מדובר בלא אחר מאשר העיתון ידיעות אחרונות שמעניק מדי שנה פרס על שמו של אביו של המו"ל, נוני מוזס. כמה אירוני.
ריבלין, שניצח את נתניהו לפני כמה חודשים בעצמו, הגיע לאירוע של מוזס שהפסיד לאותו הנתניהו רק כמה שעות קודם, והפגין ממלכתיות. הוא לא פצה פה על הפיל הלבן עם השיער הסגול שעמד בחדר.
ערב קודם לא ראו מניעה בבית הנשיא שריבלין ישתתף באירוע. בשעה 21:00 בערך, החלו לדלוף לנשיא תוצאות מדגמי הטלוויזיה שהצביעו על שיוויון, ומיד לאחריהן החלו השיחות של ראשי המפלגות לזרום. וכך, ההתייעצויות שבאופן פורמלי מתחילות עם הגשת תוצאות האמת לנשיא רק שמונה ימים אחרי הבחירות, נפתחו כשהקלפיות עוד פתוחות. בתשע בערב העברת המסרים היתה בשיאה ויחד איתה נרקמו תרחישים, נבנו קואליציות, גובשו גושים ונסגרו בלוקים. הסוסים ברחו מהאורווה עוד לפני שנסגרו הקלפיות.
בשעה 22:00 הצטופפו ריבלין, רעייתו נחמה וצוותו הקרוב בסלון הביתי במשכן וצפו במדגם. נחמה אפתה עוגת פרג, הנוכחים התכבדו בפיצוחים. המתח היחיד שהיה באוויר נגע אך ורק לשאלה האם אפשר לכפות על נתניהו והרצוג ממשלת אחדות.
הצוות הנשיאותי נשאר ער עד שתיים בלילה אך נרדם לפרק זמן קצר אחר כך. מי שהלך לישון עם תיקו של 27 מנדטים, התעורר למספרים דרמטיים: 24-30. לחלק מהנוכחים היה נדמה שעברו במהלך הלילה במנהרת הזמן ל-2003. אז, מי שהלך לישון עם 28 מנדטים לליכוד של שרון, קם עם 38. לקח זמן עד שאפקט ההפתעה שקע ויושבי המשכן החלו לעכל את מה שקרה. מהר מאוד הבינו בבית הנשיא שממשלת האחדות שריבלין כל כך רצה לכונן היא בלתי אפשרית.
"רק לא שמאל"
היחידים שחזו את מה שקרה כאן הם אנשי ארץ נהדרת. תוכנית הסאטירה שליוותה את מערכת בחירות 2015 הפכה לדבר הכי אמיתי ומדויק: נתניהו עשה את כל הטעויות האפשריות, ולמרות זאת מצא את עצמו בראש מפלגה עצומה בת 30 מנדטים.
בחוכמת הבדיעבד, כנראה שבניגוד לכל מה שחשבנו בחודשים האחרונים, הבחירות האלה לא היו בעד או נגד נתניהו. ההצבעה לא היתה אישית ולא היה משאל עם על ביבי. זו היתה בחירה בין שתי דרכים, ימין או שמאל, קרב של שבט מול שבט, ירושלים מול תל אביב, בית"ר מול הפועל.
מרבית מצביעי הליכוד לא מתים על נתניהו. כמו לרבים מחבריו לסיעה, גם לציבור הימני נמאס ממנו, אבל כשהתברר שיש איום ממשי שהשמאל ישתלט על המדינה, הרבה מהם העדיפו לסתום את האף ובכל זאת לשלשל בקלפי פתק של מחל. רק לא ביבי הפך לרק לא שמאל.
נתניהו פיצח את הדי אן איי של מצביעי הליכוד: הוא ניצל את תחושת האנדרדוג והנרדפות של הימין כדי לעורר הזדהות. האליטות רודפות אותי, הוא זעק, תראו מה עושים לי, גוועלד. זה הצליח לו מעל ומעבר למה שהוא בעצמו שיער. ההערכות המוקדמות בליכוד היו שונות. יממה לפני פתיחת הקלפיות דיברו בליכוד במונחים של הפסד. החשש מהתרסקות היה כה ממשי שאת המדגם בחר נתניהו לראות עם שרה, יאיר ואבנר בחדר סגור. יש מי שטוען שנתניהו כבר שקד על מכתב ההתפטרות.
נתניהו חזר להיות ביבי קינג. הוא ראש ממשלה כל יכול. אם עד אתמול הוא לא ראה אף אחד ממטר, מהיום הוא לא רואה אף אחד מסנטימטר. החל מהיום נתניהו יכול ללקק גלידה פיסטוק בשידור חי בכל הערוצים יחד עם שרה, להפסיק לאכול שניצל ופירה ולהזמין אוכל קצת (או הרבה) יותר יקר ולמלא בריכות שלמות בקיסריה במים על חשבון המדינה. את הציבור זה לא מרגש. הוא יטפל בווינט, בידיעות, בערוץ 2, בערוץ 10, יפרק את כל מוקדי הכוח בתקשורת והציבור ימחא לו כפיים. גם העלייה לרגל לבית בבלפור כדי לקבל תיקים ותפקידים בממשלה תהיה כאין וכאפס אל מול מה שהיה. אם פעם זה היה נעשה במחשכים, עכשיו הח"כים והשרים יעמדו בתור אל מול המצלמות לפגוש את הגברת הראשונה. עם 30 מנדטים הכל לגיטימי.
הבועה התל אביבית
תמונת הבוקר שאחרי מספרת את כל הסיפור כולו. כשרה"מ הלך להצטלם בכותל, נפגשו הרצוג ולבני לקפה בחוף הצוק. זה ההבדל בין מדינת תל אביב למדינת ישראל, בין הימין לשמאל. בעוד במחנה הציוני מלקקים את הפצעים, נתניהו כבר עובד לבחירות הבאות. הוא לא נח לרגע. בקמפיין הישרדות אי אפשר לעשות הפסקה. מי שמאמין לא מתבטל.
בתחילת מערכת הבחירות טען לפיד שרה"מ מנותק. עכשיו מתברר שזה לא נתניהו, אלא התקשורת והשמאל שחיים בין הקנטינה בצפון (שדרות רוטשילד) למרכז פרס שבדרום (יפו). הם המנותקים. תל אביב היא מדינה נפרדת. השמאל לא השכיל להבין שבירוחם ובדימונה, ערים שזכו לרוב לליכוד, זכויות הלהט"בים לא מעניינות, גם לא נישואי חד מיניים.
דווקא האיש שמחובר לאליטות הכלכליות, החילוני האדוק שלא שומר כשרות, שעל פי פורבס הונו מוערך ב-41 מיליון שקל והכי רחוק מהם בכל מובן, הצליח לשכנע את אנשי הדרום והצפון שהאיום האירני ושלטון בוז'י ציפי הוא הדבר הכי מפחיד. בשש השנים האחרונות לא חל שיפור בחייהם בעבודה, בדיור או ביוקר המחיה. ההיפך. חלקם פוטרו מעבודתם ובתקופת כהונתו חטפו יותר מטחי טילים על ראשם מאי פעם, אבל הם שמו פתק מחל בקלפי כי נתניהו התחבר להם לבטן, לפחד הקיומי הבסיסי. הוא לא התחייב שיוריד את מחירי הקוטג', ולא הבטיח קרקעות חינם. הוא פשוט הפחיד אותם. בעוד בתל אביב נסובו הדיונים בבתי הקפה בין אספרסו למקיאטו, אם קמפיין הגוועלד של נתניהו עובד, בצפון ובדרום, שם המילה הזו בכלל לא מוכרת, שתו קפה שחור או תה עם נענע ורצו לקלפי להציל את נתניהו בשעה הגורלית. הם רטנו על ראש הממשלה בשיחות סלון, קיללו בפתח הקלפי, אבל הצביעו ליכוד כדי להציל את הבית.
בחירות 2015 חושפות תמונה חדה וכואבת מבחינת השמאל והתקשורת. הם לא מדברים את השפה, לא מתחברים למסורת של אנשים שלא שומעים כל בוקר ניתוחים של פרופסורים לכלכלה בגלי צה"ל אלא את אליקו וחבריו ברדיו האזורי.
מפת המנדטים החדשה מגלה ששלושה רבעים מהציבור הם ימין, לכן במקום להתמקד בלהט"בים השמאל צריך לדבר על איראן. כנראה שעד שהשמאל לא יציב בראשו גנרל עם בריטון הוא לא יזכה בבחירות.
שר החוץ בנט?
את הטלפון הראשון לאחר תוצאות המדגם עשה ראש הממשלה לאם השכולה מרים פרץ. את השני שמר לאח השכול בנט, שאיבד את אחיו האובד לפיד לטובת האופוזיציה. בשיחה הקצרצרה הוזכר תיק החוץ. אם נתניהו יעמוד בהבטחתו, בנט יהיה שר החוץ הראשון בישראל שלא מורשה לטוס עם ראש הממשלה באותו מטוס, ולא מסיבות ביטחוניות.
למרות שהתרסקו ל-8 מנדטים, בבית היהודי מצפים מנתניהו לשלושה תיקים כפיצוי על השחיטה של המפלגה היחידה שהצהירה מראש שתמליץ עליו בפני הנשיא והלכה איתו יד ביד לאורך כל הדרך.
המעבר ההמוני של 4-6 מנדטים מהמחנה הדתי לאומי לליכוד לא התרחש ביום אחד. הניסיון לגנוב קולות בתוך הגוש התקבל כהחלטה אסטרטגית עוד בתחילת הקמפיין. על פניו הוחלט על הסכם הפסקת אש עם בנט, אבל במקביל שכרו בליכוד את היועץ האסטרטגי אבי לרנר שגויס כדי לנהל קמפיין דתי לאומי שייתן בראש למצביעי הבית היהודי. לו הרצוג היה מקבל החלטה דומה לבלוע את מצביעי לפיד, אולי בשבוע הבא היה מוצא את עצמו בשיאם של המגעים הקואליציוניים ולא בחוף הצוק.
המטרה היתה להפוך את נתניהו לגיטימי בחוגי הימין, כל האמצעים היו כשרים. הוא נאם במכינה בעלי, ארז משלוחי ט"ו בשבט מתוצרת ישע בבית כנסת, נפגש לשיחות רקע עם עיתונאים מהמגזר הדתי לאומי אצלו בבית, התראיין לעלוני השבת, לאתרי האינטרנט של הציבור הדתי לאומי, לעיתון בשבע, למקור ראשון. הניצנים הראשונים לשינוי היחס של המגזר נראו כבר בנאום בקונגרס. עיתוני הימין ועלוני בתי הכנסת הקדישו לנתניהו שערים והביעו תמיכה.
קמפיין הרגע האחרון שאמר בצורה חדה: אם לא תצביעו ליכוד כל המחנה הלאומי יפול, השלים את המלאכה. לציבור הימני היה ברור שחייבים לעזוב את הבית היהודי כדי להציל את המחנה, שללא ליכוד גדול, נתניהו ובנט ישבו יחד על ספסלי האופוזיציה.
המגמה התעצמה עם הסקרים של השבוע האחרון לקמפיין. בזמן שנתניהו חרך את אולפני הטלוויזיה והרדיו, הוא עשה בליץ לא פחות אינטנסיבי, אך נסתר מהעין, במגרש הביתי של בנט. ראש הממשלה העניק שני ראיונות מהבית בבלפור לאתר ערוץ 7, לאתר כיפה, כתב בשבת האחרונה מאמרים לעלוני השבת, התראיין כל יום (!) ברדיו גלי ישראל, שמאזיניו הם הליבה של מצביעי הבית היהודי וחסידי בנט.

מניתוח שלאחר המוות של גופת הבית היהודי עולה שהגרעין הקשה ביותר של בנט עבר לליכוד. 4 מנדטים מתוך ה-8 שבהם זכה הבית היהודי, הם של חילוניים. נתניהו הצליח להעביר אליו 6-8 מנדטים מהבית היהודי. זו לא היתה תרומת איברים, אלא שליקת איברים חיוניים בכוח. בנט ניסה להילחם אבל לא הצליח. שר הכלכלה היה הראשון לזהות את איום המנהרות בצוק איתן אבל האחרון לזהות את איום המנהרות שנתניהו חפר לו מתחת לכיכר רבין. בנט ההיפסטר ההיפראקטיבי שהיה בטוח שעפרה ובית אל בכיס שלו וכיוון את סרטוניו וחידודיו אל שדרות רוטשילד, גילה באיחור שנתניהו כייס אותו באלגנטיות.
במקביל, גם הדרום, שבאופן כרוני מציג שיעורי הצבעה נמוכים, קיבל טיפול אינטנסיבי של תנועת אם תרצו. המשימה שהוצבה היתה להעלות את שיעורי ההצבעה בפריפריה ובירושלים. היועץ האסטרטגי יהושע מור יוסף שנשכר על ידי התנועה טבע את הסיסמא: "רמת אביב ג' לא תקבע לשדרות מי יהיה ראש הממשלה", מתן פלג, מנכ"ל אם תרצו, נתן את האות ופעילי אם תרצו בשיתוף פעולה עם אלפי מתנחלים משומרון ובנימין פשטו ביום הבחירות על בתי האזרחים בדרום. התוצאות בהתאם: עליה ל-75% אחוז בשיעורי הצבעה בדרום.
פעילות דומה עשה נתניהו במגזר הרוסי, והצליח לגנוב מנדטים גם מליברמן. בעוד הרצוג דיבר אל המיינסטרים וניסה להביא קולות מכולם, הקמפיינים של נתניהו היו ממוקדים יותר ואפקטיביים יותר. 72 השעות היו מיועדות לקהל ספציפי שהליכוד סימן מראש הם שסללו את הדרך לניצחונו של הקוסם מבלפור. גם אם הוא גנב בתוך המחנה, האפקט הפסיכולוגי הוא של ניצחון. הדרמה בלבלה את כל המאוכזבים מהתוצאות. הם לא שמו לב שבשורה התחתונה לא חל שינוי בגושים מהבחירות הקודמות.
הבריתות החדשות
הממשלה הבאה תהיה ממשלת לא מאמינים לנתניהו. ליברמן, כחלון, דרעי, ליצמן, גפני וגם בנט, לא מאמינים לאף מילה שיוצאת לראש הממשלה מהפה. כל ראשי המפלגות יודעים היטב שכדי לנצח מול נתניהו חייבים בריתות. דרעי מתואם עם ליצמן וגפני, כחלון יכרות ברית עם ליברמן. בניגוד לברית האחים בנט את לפיד, הברית הזו לא נועדה להכניס את שניהם לקואליציה. כחלון כבר בפנים, בסוף גם ליברמן ייכנס. יו"ר ישראל ביתנו בינתיים מתעקש על תיק הביטחון אבל יותר ממה שהוא רוצה לפקח על צה"ל הוא רוצה לתקוע את בנט. מטרת החיבור בין כחלון לליברמן היא להבטיח גיבוי להמשך הקדנציה. ללא תמיכה אף אחד מהם לא יוכל להעביר שום מהלך.
נתניהו הצליח להגשים חלום ישן של ממשלת ימין שהוא מכנה צרה אבל היא הכי רחבה שיש. את בנט הוא קבר, מליברמן ניטלה היכולת לאיים בפרישה כי אפשר יהיה להסתדר גם בלעדיו, וכוח הסחיטה של החרדים נוטרל. אם הם יצייצו – תמיד אפשר יהיה להכניס במקומם את לפיד.
נתניהו יוכל להקים את הממשלה הזו תוך זמן קצר מאוד. הוא יהיה גמיש עם כל השותפות, הדבר היחיד שמעכב אותו זה הדרישות בתוך הליכוד. בימים הקרובים יצטרך רה"מ להחליט מה הוא מעדיף: לחלק את התיקים המשמעותיים לשותפות הקואליציוניות ולהרוויח שקט ארבע שנים, או להשאיר את החוץ, הביטחון והאוצר בידי הליכוד, כדי להחליש את כיסי ההתנגדות בתוך הסיעה.
קרב של ממש מתנהל על תיק החוץ בין הטוענים לכתר סילבן שלום וגלעד ארדן. שלום מביא עמו למרוץ ותק, ניסיון, בשלות וכהונה קודמת ומוצלחת במשרד החוץ בעיקר מול המדינות המתונות בעולם הערבי. ארדן מביא הופעה רהוטה, מיקום גבוה מאוד בפריימריז, נאמנות למשפחת נתניהו והתאבדות באולפני הטלוויזיה מול הבקבוקים ומני נפתלי. במקביל נאבק ישראל כץ שחותם שתי קדנציות מוצלחות כשר תחבורה על תיק האוצר או כלכלה מורחב, יעלון רוצה את הביטחון ושטייניץ את החינוך. עוד שורה של מועמדים בולטים לשדרוג לאחר שהוכיחו נאמנות ופעלתנות במהלך הקמפיין הם אלקין, דנון, גמליאל, לוין, אקוניס, וכמובן מירי רגב, חיים כץ, צחי הנגבי ובני בגין.
בסביבת נתניהו שוקדים על פשרה: להעלות את מספר השרים מ-18 ל-20 וכמה. מכיוון ששינוי החוק דורש רוב של 70 קולות, אחת האפשריות הנבחנות היא להעביר חוק חדש שיבטל את קודמו. הקמפיינים כבר נגמרו וצריך לשוב לעבוד, אבל אם ליברמן ודרעי ירצו להביך את נתניהו – אם יוכלו להתנגד לחוק ולגרום לנתניהו קדנציה שלמה של פיגועים בתוך הליכוד.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.