כך מעוותים רבני המזרחי את דרכו של הרב קוק / הרב דרוקמן

קצר המצע מלהשתרע, וגם אין חובה 'להדר' בהרחבת הנושא דווקא בחודש אלול, אבל, לו ואך כדי לצאת ידי חובת מחאה, אעתיק כמעט מילה במילה ו(מפני הרחק מן הכיעור והדומה לו, אני עורך צינזור קל) ואצטט קטע מהגיגיו של 'הרב' יובל שרלו, מהבולטים בקרב האידיאולגים של ציבור זה (בן בריתו של "רבנו דוד סתיו"), כפי שהתפרסמו השנה לרגל ג' אלול יום היא"צ של הרב קוק זצ"ל.

כדאי להכיר את המפה

יסוד מוסד בעבודת ה' הוא – הכוונה בקיום המצוה, שלא לדבר כשמדובר בקיום מצות תפילה המוגדרת בפי חז"ל כ"עבודה שבלב".

על הבסיס הזה גודל כל ילד של תשב"ר.

מה שמובן מאליו אצל שלומי אמוני ישראל, אינו כלל מילתא דפשיטא בעולם השקר במיוחד של היום.

לא רק בתרבות האיסלם שאצלם השקר הוא מצוה של ממש, אלא גם בתרבות המערבית, מי ש'תחמן' יותר, נחשב כמוצלח יותר, שלא לדבר שאחד שכזה מקובל בחברה.

לא שכל מתפללי בית הכנסת תמיד חושבים על מה שהם מתפללים, אבל ברמה העקרונית, יודעים הכל כי תפילה ללא כוונה הינה כגוף ללא נשמה.

מובן שככל שהאדם מתחזק ביראת שמים, באותה מידה גם מתעצמות כוונותיו במכלול עבודת ה' שלו.

* * * * *

עד כאן הכל טוב ויפה.

אלא שדא עקא,

ואקדים, בתופעה שחזיתי בה לא אחת;

בעידן ערב חורבן גוש קטיף, נתקלתי במהלך הפגנות המחאה שנטלתי בהן חלק פעיל, בצעירים יקרים, מתוככי הציבור מתקרי 'חרדלי"ם (חרדים דתיים-לאומיים), חובשי כיפות סרוגות גדולות, מגודלי פאות, חלקם אף חגורים בגראטל חסידי, העומדים בתפילה בדביקות יתירה.

אלא, שאותה דביקות אוחזת אותם, לא רק בתפילה, אלא גם בשעה שהם שרים את …'התקוה'.

ניצבים הם משל היו בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה, תוך כדי נענועי גוף ישיבתיים, עצומי עיניים, ושפתותיהם מרחשים את תיבותיו 'ההמנון הלאומי' של האי קדיש ונחית נפתלי הרץ אימבר (למי שאינו יודע; דמות 'משכילית' קלאסית שלא מאסה בטיפה המרה והיה אף נשוי לנוכריה).

לזכותם ייאמר שהם לא פשרנים; הם מחונכים במוסדותיהם לפרפקטיביות – לשלמות בכל; הטלית קטן צריכה להיות דווקא מצמר, והציציות מה טוב שיהיו עם חוט תכלת וכו' וכו',

אלא שבעת ובעונה אחת הם גם מתחנכים לאידאה כי המדינה וסמליה הינם ערכים מקודשים, והדברים מגיעים עד כדי כך שברצינות תהומית שואל אחד מהם את 'הרב שלו' – האם הוא צריך לברך 'שהחיינו' בשעה שהוא עוטה לראשונה את מדי הצבא.

כפועל יוצא, מתוך אותה אידיאולוגיה סגדנית ל"מדינת ישראל – ראשית צמיחת גאולתנו", צצות תופעות שבעיניים חרדיות נראות כקומיות ומביכות;

במו אוזניי שמעתי את אחד מרבניהם כשהוא משתבח ומתפייט על כך שכשהוא, למשל, שומר על חוקי התנועה, ורכבו לא עוצר במקום שהחניה אסורה – הוא רואה בכך לא רק אקט פשוט של שמירת חוקי התנועה, אלא כזכות מיוחדת על כך שהוא מקיים את חוק המדינה, שהיא, כפשוט אצלו, ומי שלא סובר כך הוא עיוור ואף כפוי טובה – 'ראשית צמיחת גאולתנו".

* * * * *

לטובת הקוראים שאולי לא מצויים בנבכי הטרמינולוגיה הממלכתית-דתית, אציין, כי ההנחה הנ"ל "ראשית צמיחת גאולתנו" יסודתה בפתגמו המפורסם של הראי"ה קוק זצ"ל כי "מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם".

יצוין שהראי"ה קוק נפטר כ-13 שנה לפני קום המדינה. בינתיים התרחשה השואה האיומה, וביני לביני הוקמה מדינה המכירה אף מעודדת כל תועבה וכל תאוה, והשאלה השאלתית; מי ייתקע לידינו כי ל"יסוד כסא ה' בעולם" שכזה התכוון המשורר? קשיא.

שהרי מי לנו גדול מגדול התנאים רבי עקיבא שסבר שבר כוכבא הוא משיח; "והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל אנשי דורו שהוא המלך המשיח"- כלשון הרמב"ם, ברם, לאחר שבר כוכבא ("בן כוזיבא") נפטר – "כיון שנהרג – נודע להם שאינו" (משיח), כך מסיק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י"א הלכה ג'.

ובכן, כרבי עקיבא וכחכמי ישראל בשעתם – מי ערב, מה הייתה דעתו של הרב קוק ביחס למדינה כפי שהיא לפנינו כיום?

* * * * *

ברם, נעזוב את זה:

העובדה היא, וזה המצוי, שקהל שלם בתמימותו או בהליכתו שבי אחרי סיסמאות המכות בו ברצף ואומרות לו גדל – מתחילת הגן הממלכתי-דתי ועד סיום הלימודים ב'הסדר', רואה במדינה כתופעה משיחית, וחלק נכבד מאלה מתכוון לכך בכל הרצינות. כי כמו שכתבנו לעיל, יסוד עבודת ה' של יהודי היא הכוונה הכנה והפנימית שבכל עשיה. כך שהציבור הזה, שמעבר לכל ויכוח, מדובר בציבור ניכר ויקר, המתכוון בתומתו באמת ובתמים למה שהוא מדבר.

אז מה תימה אפוא, שצעירי הצאן מקרב אלה מתקוממים ונחרדים, נוכח כל תופעה המנפצת את התיזה עליה הם חונכו משחר ילדותם?
חורבן העיר ימית, חורבן גוש קטיף, השתלטות והתנחלות נוכרית במרחבי ארץ ישראל – תופעות כואבות שכאלה לא מסתדרות בדיוק עם חזון של בנין וגאולה! אז מה עושים? מה המסקנה? נלחמים בחירוף נפש נגד זה, גם במחיר ישיבה בבתי סוהר, ולעיתים אף ללא דין ומשפט.

זה לכשעצמו לא רע ואפילו חיובי, וגם החרדים לדבר ה' מגיבים בלא מעט אימפולסיביות נוכח חילול הקודש, ברם, 'אצלנו' זה לא נובע כמובן מסגידה למדינה, במחננו זו תוצאה מתבקשת מדבקותנו לקדושתה של ארץ ישראל אשר בעוה"ר מתחללת ומתחלנת בריש כל חוצות בעטיה של המדינה ורשויותיה, בבחינת "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה".

במילים אחרות: המחאות, ההפגנות של הציבור החרדי נובעות מן ההנחה שאין שום כח בעולם אפילו זה הנקרא 'מדינת ישראל' שיש לו הורמנא לפגוע בשלמותה הגשמית והרוחנית של ארץ הקודש!

ברוח דברים אלה יש לראות גם את מחאת מועצת גדולי התורה בכנסיה הגדולה שהתקיימה במארינבאד בשנת תרצ"ז כנגד המחשבה לחלק את ארץ ישראל, ואף בזמן הזה, שעדיין אנו בגלותנו.

נכון שבמבחן התוצאה, היהדות החרדית והחרדלי"ת נמצאים לעיתים באותה זירה, ואף משתפים ב"ה פעולה (וזה לכשעצמו מחוייב המציאות – לאחד כוחות בשמירה על חומות הדת), ברם לא מניעי אלה כמניעי אלה.

* * * * *

אלא, שלאידך גיסא, יש גם הסתכלות אחרת לגמרי בקרב הקהלא קדישא של הדוגלים ב'קדושתה' של הממלכתיות;
כששואלים אותם איך תופעות מזעזעות של קריאת תיגר על ה' ועל משיחו מטעם המדינה עולים בקנה אחד עם אמונתם במדינה?

אז איך מסתדרים עם זה?

על כך יש את התשובה המצויה והמוכרת; "נכון, יש 'קלקולים'– נו, הרי זה חלק מתהליך הגאולה. גם ילד קטן עד שהוא מתחיל להלך באופן נורמאלי – מועד ונופל בתחילת דרכו".

חד וחלק: אין ערעור לאידיאולוגיה. "כסא ה'" – עדיין יציב על ארבעת רגליו.

יתירה מזו, יש בקרב 'רבניהם' המכשירים קלקולים אלה אף לכתחילה; אמירות כמו לא צריך לנבור בתיקון הפרט, יש להשקיף על הדברים בצורה לאומית כללית, ב'נשמת האומה' וכו' וכו', מצויות לא אחת בקרב אמירותיהם וכתביהם של חסידי ה"אתחלתא דגאולה".

וכמימרא הידועה: "אם אינך מסוגל להילחם במישהו – הצטרף אליו".

קצר המצע מלהשתרע, וגם אין חובה 'להדר' בהרחבת הנושא דווקא בחודש אלול, אבל, לו ואך כדי לצאת ידי חובת מחאה, אעתיק כמעט מילה במילה ו(מפני הרחק מן הכיעור והדומה לו, אני עורך צינזור קל) ואצטט קטע מהגיגיו של 'הרב' יובל שרלו, מהבולטים בקרב האידיאוולגים של ציבור זה (בן בריתו של "רבנו דוד סתיו"), כפי שהתפרסמו השנה לרגל ג' אלול יום היא"צ של הרב קוק זצ"ל.

לאחר שהנ"ל משתפך בתיאור חיבת הרב קוק לאומנות כולל האומנות שיסודתה בתרבות המערבית, הוא כותב:

"…אנחנו לעתים סוברים בטעות כי בנות בריתה של האמנות הן ההרמוניה, האסתטיקה, היופי והחסד, עוצמים את העיניים מהיצירתיות המבורכת הטמונה גם בסוגיות הלא-פתורות, במחאה ביצירתיות.

" היעדרותה של….(ביטוי לא נקי ) מהיצירה האמנותית הדתית משטחת אותה (כלומר, עושה אותנו שטחיים. ד.מ.ד.) והיא אף מנוגדת ל….(וכאן התבטאויות של מינות ממש).

" אפשר שאנו קרואים היום לצעוד מטעמו של הרב קוק לתשוקה המטיסה את עולמה של האמנות לטלטלה עזה, שהיא מבוא ליצירה הרוחנית העמוקה והמתחדשת".

דומני שאיש נטורי קרתא לא היה מעוות את דמותו הגדולה של הרב קוק זצ"ל, כפי ש'היטיב' לעשות זאת יובל שרלו שהוא אגב …ראש 'ישיבת הסדר', מחנך בולט בישראל. וברוח דברים אלה גם 'הרב בני' סבור כי התערובת בתנועת בני עקיבא היא כשרה ורצויה באופן דלכתחילה, וראה זה חדש וטרי: 'הרב' – מנהל תיכון דת"ל בירושלים הודיע השבוע כי לקראת שנה"ל הבאה הוא מינה מורה ערביה ללימוד הלשון העברית.

בערב ראש השנה, הללו יאמרו ויצהירו עם כל הכוונות: "הכל מותר לך, הכל שרי לך".

ולא נותר אלא לייחל ולהעתיר ברוח מחזור הימים הנוראים:

"ויכירו כוח מלכותך,
וילמדו תועים בינה
…וישמעו רחוקים ויבואו,
ויתנו לך כתר מלוכה"

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. לחשוב שהרבי הוא משיח זה יותר הזוי עשרת מונים מאתחלתא דגאולה

    אשר |
    הגב
  2. אינני מבין מה הבעיה לצטט את כל הקטע של יובל שרלו
    האתר כאן ראה דברים הרבה יותר גרועים מזה בין השאר פרי מקלדתו המרופשת של מנחם רהט המרפיש את גדולי ישראל
    ובכן הקטע של שרלו הוא כזה:
    "היעדרותה של ארוטיקה מהיצירה האמנותית הדתית משטחת אותה, והיא אף מנוגדת מאוד לדרכם של התנ"ך ושל חז"ל."
    אין שום סיבה להסתיר את דבריו של הרפורמי יובל שרלו.

    חיים |
    הגב