כך קרסה אסטרטגיית הבחירות הישנה / יוני להב

במשך כשני עשורים מתמודד מימין היה חייב לשבור שמאלה – ולהיפך ■ התיאוריה הזו כבר לא עובדת; אז מה כן? ■ דעה / יוני להב

רחוב אחד ארוך ושני רוכלים שמתמקמים בדיוק בשני הצדדים שלו ומציעים את מרכולתם לאנשים שגרים בו כך מתחיל המודל הכלכלי של הוטלינג משנות ה-30 של המאה הקודמת. המסקנה שלו היא שבשלב הראשון כל אחד מהרוכלים יישאר במקומו ויתמודד רק על הקהל שגר בחצי הרחוב שקרוב יותר אליו, ובשלב השני שני הרוכלים יבינו שככל שהם יזוזו לכיוון מרכז הרחוב, כך הם יוכלו גם לשמור על נתח השוק שלהם בקצה, וגם לנגוס מהקהל של הרוכל המתחרה. בסוף לפי המודל שניהם יגמרו בדיוק באותה נקודה במרכז הרחוב.

המודל הזה אומץ גם בשיווק הפוליטי. בישראל בבחירות 1992 ניצל רבין את נסיונו כשר ביטחון וכרמטכ"ל, פנה ימינה ומיצב עצמו כ"מר ביטחון", מה שעשה את העבודה בקרב הקהל המרכזי-ימני. בבחירות 1996 נתניהו כיוון שמאלה לכיוון המרכז והבטיח "שלום בטוח", בבחירות 1999 ברק, בדומה לרבין, פנה ימינה ומיצב עצמו כביטחוניסט עם עברו כרמטכ"ל ומפקד סיירת מטכ"ל עם הסרבל הלבן על כנפי מטוס "סבנה", ובבחירות 2001 ו-2003 שרון הימני כיוון שמאלה אל המרכז, כסבא החביב שמשחק עם נכדיו וכבשיו, ועם הסיסמה המיתולוגית "רק שרון יביא שלום".

אז כבר הבנתם את העיקרון: מועמד ימין חייב לשבור שמאלה ומועמד שמאל חייב לשבור ימינה. שניהם חייבים להתמרכז כדי להשיג מקסימום קולות. הרציונל הבחירות מוכרעות רק בין שני הגושים, ולא בתוך הגוש, ולכן חבל לבזבז אנרגיה על השגת קולות בתוך הגוש, אלא יש להתמקד בלקיחת קולות מהגוש השני, ממש כמו שעשו שני הרוכלים של הוטלינג לפני קרוב למאה שנה.

לנתניהו לא שווה לקחת קולות מבנט אלא מהשמאל, ולהרצוג אין טעם להילחם במרצ אלא בימין.

אבל כל זה רק בתיאוריה.

בפועל, בחירות 2015 יהיו ממש-ממש מורכבות ברמת המיצובים והאסטרטגיות הפוליטיות. עקב ריבוי המפלגות, ובפרט קיומן של שתי מפלגות מרכז משמעותיות (לפיד וכחלון), ועקב החשיבות (בעיקר הנתפסת) של מי תהיה המפלגה הגדולה ביותר הרי שבבחירות הללו כמעט כל מפלגה תצטרך להילחם, כלומר גם לתקוף וגם להתגונן, בשלוש רמות של לחימה: גם ירי קדימה אל המתחרה הישיר שלה, גם ירי לצדדים מול המתחרים העקיפים (בעיקר מפלגות המרכז), וגם ירי לאחור בתוך הגוש. ובמקביל גם להתגונן מאש כבדה מכל הכיוונים.

נתניהו והרצוג, שני המועמדים לראשות הממשלה, יודעים היטב שבחירות זה משחק סכום אפס בתוך עולם מוגבל של קהלים ומנדטים. אם בנט יעלה נתניהו יירד, זה ברור. אבל גם אם כחלון / לפיד / ליברמן / דרעי / ישי יעלו זה תמיד יבוא על חשבון הליכוד ולכן הוא חייב להילחם בכולם ברמה כלשהי. אותו הדבר בצד השני אם הרצוג ישים את כל יהבו נגד נתניהו במטרה לקחת קולות מגוש הימין, הוא עוד עלול לגלות בליל יום הבוחר שמרצ, יש עתיד, וכן, גם המפלגה הערבית, שתו לו המון קולות מקהל השמאל-מרכז והורידו אותו לפחות מעשרים מנדטים.

בפועל כיום האויב הכי גדול של נתניהו הוא כחלון, פרסונה ששונה ממנו ב-180 מעלות ולוקחת לו קולות של קהל ימני / מזרחי / מרכז, ובעיקר ראש מפלגה שיכול לערוק לגוש הנגדי ולספק לו את היכולת להשיג גוש חוסם והנמסיס האלקטורלי המרכזי של בוז'י הוא לפיד, שהוא כל מה שהרצוג לא ברמת הכריזמה והדיבורים, ובעולם שבו האידיאולוגיה פחות חשובה, גם מתחרה איתו על אותם קהלים ועל הטיקט הכלכלי (כל אחד מהצד שלו כמובן).

נתניהו והרצוג הם שני הרוכלים של הוטלינג, אלא שלרחוב שלהם נדחפו עכשיו עוד מלא רוכלים. הם מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה ויש שם מתחרים. הם מנסים לפנות למרכז כמו שהם רגילים ומגלים שהוא תפוס חזק. כל מה שנותר להם זה לירות לכל הכיוונים ולהתגעגע לימים שבהם הכל היה יותר פשוט רחוב אחד, שני מתחרים, וזהו.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.