כל כך הם המומים מהתסיסה והתוקפנות, ומה עם מחילה?

שוחרי שלום שופטים את אחיהם למולדת, אבל מאיפה מגיע כל הזעם?

איזה קונפליקט, ניגוד כל כך חזק, ועם שני הצדדים יש משהו בי שמזדהה
גם עם הרצון לשלום וסובלנות, וגם עם הלהיטות לשמירה לאומית, לזהירות היסטורית מוחשית
מעלה רוגז. כמה צביעות, יפי נפש כאלה בעד השלום, איזה שטחי זה מרגיש לקרוא פוסטים כאלה שמזדעזעים מביטויים חריפים של מלחמה ושנאה מאחת מאלה שפגעו…. ככה במישור האישי. עבר כבר זמן, ולמרות זאת תחושת הקור והלגלוג גואה בי למקרא ההתחסדות ממי שיחד עם משפחה שלמה הכפישה והרעילה שם של מי שהיתה קצת בת בית, עשתה בייביסיטר לה ולאחיה ואפילו בחינם לאורך תקופה. וכל זה על מה? על דבר שלא היה, בלי לברר בלי לפרגן בלי להרגיש איכפתיות או רגשי שלום עכשיו
אייייייי השנאה כן בלב יושבת על כל הכאב הזה שהצטבר ביחד עם עוד רגשי נחיתות וקשיי תקשורת.
ונכון גם אני טעיתי לא פעם, ופגעתי. וקשה לבוא ולבקש סליחה, ממש קשה עד בלתי אפשרי בכלל לצייר את זה אפילו בראש. אז נתקעתי כמעט לבד פה עם כל כך הרבה כאב, ובושה ויאוש ורצון לעבור כבר לשלב הבא.
וכל זה כמובן מחסה על המון געגוע וכמיהה לביחד, לאהבה להרגיש בטוחה ושמחה
נושאת תפילה שאכן נתגבר ונמחל נשחרר ונסלח, להם ולנו, שיתחיל התחלה חדשה

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.