כעס? לאש לשמור בלב! – תובנה זוגית בפרשת השבוע

כעס? לאש לשמור בלב! – תובנה זוגית בפרשת השבוע על פי האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד

בתחילת פרשת קדושים כותבת התורה מספר לאווים הקשורים לנושא של 'בין אדם לחבירו'. אחד מהלאווים הכתובים הוא: "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכח את עמיתך".

רבינו יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו 'תפארת יהונתן' (בראשית לז, ד) כתב עצה לאדם כיצד לזכות ולקיים את ציווי התורה 'לא תשנא אחיך בלבבך', שכידוע הוא מן הקשים ביותר, שהרי כלפי חוץ נראה האדם כאילו אינו כועס כלל, אך בליבו פנימה בוערת אש… וזה לשונו שם: "כשיש לאדם בלבו תלונה ותרעומת על חבירו – מתרבה השנאה מיום ליום, אבל כשמדבר [ואינו שומר בלב] ואומר לחבירו: 'ראה מה זה שעשית לי', וחבירו יתנצל לפניו, או שמודה ומבטיח לו מבלי לעשות עוד כזה – אז סרה השנאה, ולכך צוותה התורה 'הוכח תוכיח' ובזה יתבטל השנאה מלבבו ושב השלום למקומו".

כלומר, כשיש לאדם בלב כעס על חבירו, השנאה שהוא שונא חבר זה – מחמת אותו כעס – מתרבה מיום ליום. מכיון שהוא שומר את הכעס בלב וזה גורם לשנאה לגדול. שכן ללב יש תכונה מיוחדת; הוא מגדיל ומנפח את מה שנמצא אצלו בפנים… ממש כמו 'קופת חיסכון' רק לכיוון השלילי. אך אם הוא מדבר ולא שומר בלב ואומר לחבירו 'מה עשית לי' וכו', וחבירו מתנצל בפניו או מבטיח לו שלא יעשה זאת שוב, אז תסור השנאה, כי בדבריו הוא גרם לכעס 'לצאת החוצה' וממילא גם לשנאה. וזהו שאמרה התורה 'הוכח תוכח' – תדבר על מה שמכעיס אותך, אל תשמור בלב, ועל ידי כך תזכה להימנע מהלאו של 'לא תשנא את אחיך'.

ומכאן נלמד: כשיש לאחד מבני הזוג כעס על בן זוגו, אסור לשמור את זה בלב. שכן אם נשמור את הכעס בלב, הוא יגדל ויתפח, ילך ויתעצם, עד שביום מן הימים זה יתפרץ בשיא העוצמה ובן זוגך המסכן לא יבין מדוע אתה כה כועס עליו אחרי שעבר עליכם יום כל כך נעים ביחד… ולכן, לפעמים, דווקא כשאנו כועסים על בן הזוג, דווקא אז כדאי שנדבר איתו [כמובן, רק כשבני הזוג יודעים שלא יגיעו מחמת כך לויכוח גדול יותר… שלא יצא שכרם בהפסדם, חלילה!], נספר לו על כך שאנו כועסים עליו. נאמר לו גם מהי הסיבה לכך. נשוחח איתו ונודיע לו מה יש בליבנו עליו ועל ידי כך "נירגע"; מכיון שסיפרנו ודיברנו על מה שהכעיס אותנו, ובכך נרגעה רוחנו הסוערת, ואם בן זוגנו התנצל על מעשיו, ובמקרה היותר טוב – הבטיח לנו שלא יחזור על מעשיו בשנית, הרי שבכך הרווחנו בכפליים!

מעין יסוד זה כתב גם האדמו"ר מפיאסצ'נה זי"ע הי"ד בספרו 'חובת התלמידים' פרק ט [ספר זה הוא הספר היחיד שפרסם הרב בחייו. זהו ספר שכולו ניתוח דק של נפש הנער, על כוחותיה וחולשותיה, וחשיפת האור הגנוז שבה. ספר זה היה טמון שלושים שנה [!] במעמקי האדמה בגיטו וורשה, ובדרך נס גילה אותו גוי חבוי בתוך כד]: "אם יש בקרבך שנאה כבושה על אחד מחבריך ורוצה אתה להסירה ולא תוכל. וכידוע, בשביל שנאתך אותו כבר רואה אתה עליו חסרונות וחטאים, הסר כעס מליבך, ורק אז תראה אם באמת בו חסרונות יותר מבך".

ואיך יסיר הכעס מליבו? ממשיך האדמו"ר וכותב: "כתוב אליו מכתב, לא תשלחהו רק תטמנהו בצלחתך, ובו [במכתב] תזלזלהו ככל אשר שואף הנחש הכועס אשר בלבך. ואיזה ימים תקרא את המכתב בפיך, ותצייר לך שאתה עומד נגדו ואתה מחרפו בחירופים וגידופים אלו. אז אחר איזה ימים בטח יסור כעסך מלבך עליו, ואם בעל נפש אתה עוד תרוץ לפייסו… חוק הנפש היא, שכאשר מחרף ומגדף האיש את שונאיו מתרגע מעט כעסו מעליו".

נעמיק מעט בנושא זה; 'להוציא החוצה' [מלוקט ממאמרו של הרב יעקב פרידמן]:
אחד המרכיבים החשובים הגורמים לנו לתקשורת טובה ובריאה הינו 'ביטוי רגשות'. ובעיקר – ביטוי נכון. ומדוע? מפני שכאשר אדם אינו מביע את רגשותיו הוא "נחנק עם עצמו" והדבר עלול להתפרץ ברגע הלא נכון, ואז בן הזוג אינו מבין על מה יצא הקצף ו'מה בסך הכל עשיתי שאני "זוכה" לכעס בעוצמה שכזו'?! עצם הבעת הרגשות נותנת פורקן ומקילה על החיים המשותפים. ידוע גם מתחום הרפואה, שאנשים הכולאים את רגשותיהם "בפנים" – סובלים אפילו גופנית יותר מאשר אלה אשר מביעים רגשות! ולעומת זאת, אנשים שמצליחים יותר להחצין את רגשותיהם ובתוך כך פורקים את מצוקותיהם, אזי הם נרגעים לאחר מכן, כפי שכבר נאמר (איוב לב, כ): "אדברה – וירווח לי"!
דבר, הוצא החוצה, ויהיה לך, בעזרת ה', הרבה טוב בלב!

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.