כשדרעי התלונן לרה"מ בשידור חי / מתי טוכפלד

מי שחיפש הוכחות לבעייתיות של ממשלת 61, היה צריך רק להסתכל השבוע על דרמת הגז בכנסת • המסקנה הבלתי נמנעת היא שכדאי להרחיב את הקואליציה – אלא שכרגע אין דרך ממשית לעשות זאת • וכחלון נותן דוגמה רעה לשרים ולח"כים לקראת דיוני התקציב

תסבוכת הגז השבוע בכנסת העידה יותר מכל עד כמה שברירית היא קואליציה הנתמכת בידי 61 ח"כים בלבד. אמנם מדובר במשבר יחיד ונקודתי, אולם לאף אחד אין כמעט ספק שמדובר בסדק ראשון מתוך סידרה ארוכה שצפויה עוד בהמשך, אם הממשלה לא תורחב בקרוב.

המבוכה של יום שני בכנסת, שבמהלכה מצאו את עצמם ראש הממשלה וראשי הקואליציה בלי יכולת להעביר אישור העברת סמכויות פרוצדורלית במליאה, נגרמה כתוצאה מסידרת אירועים בלתי צפויה, תוך יישום מדוקדק של חוק מרפי הראשון הקובע כי כל מה שיכול להשתבש – אכן ישתבש. זה התחיל בממונה על ההגבלים העסקיים שהחליט כי מתווה הגז מהווה מונופול ולא מאפשר תחרות הוגנת, זה המשיך בסירובו להתפטר מיידית ובכוונתו להמשיך לשמש בתפקידו בלי יכולת לאפשר לגורם מקצועי אחר בעל חוות דעת שונה משלו לחתום במקומו על המתווה.

לאחר מכן הגיע אריה דרעי, שקיבל רגליים קרות אחרי הדיון בקבינט ודרש שיתוף בהחלטה לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים של כלל חברי הממשלה, והסתיים בשלושה שרים שהחליטו להיות צדיקים יותר מאליהו הנביא ופסלו את עצמם בניגוד לחוות הדעת של היועץ המשפטי של הכנסת.

ואם לא די בזה, מבקר המדינה, שהולך ומתגלה עם הזמן כבעל נטיות לינדנשטראוסיות עוד יותר מהלינדנשטראוס המקורי, הצטרף גם הוא לחגיגה ודרש לא לקדם את נושא הגז עד שיפרסם דו"ח מיוחד בנושא, בידיעה שדו"ח כזה נמצא רק בשלבי ניסוח ראשוניים, ועוד לפני בקשת תגובה מהמבוקרים. זה כבר לא ויכוח על מתווה הגז, זה כבר גז עצבים.

סביר להניח שרוב הציבור לא מבין על מה בכלל כל המהומה. הוא אינו יודע מה זו יחידת גז, ומעטים הם אלה שיכולים לחוות דעה בשאלה אם המחיר המוצע הוא נמוך או גבוה יחסית לעלות הקידוח, התשתיות וכמות הגז שקיים במאגרים, ומעטים עוד פחות יודעים להשוות זאת למקובל בעולם. באין דיון מעמיק, עושים הצדדים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – יחסי ציבור.

בשמאל מנסים להדביק את בנימין נתניהו ואת יובל שטייניץ לטייקון בעל התספורת הידועה לשמצה יצחק תשובה, בעוד תומכי המתווה, מלבד להתנער מאותו תשובה, מאיימים כי מרוב ויכוחים ועיכובים, בסופו של דבר, הגז שבבטן האדמה יישאר שם.

למה דרעי סירב?
דבר אחד ברור: כל עיכוב בהצגת המתווה מביא לעיכוב בהוצאת הגז מהאדמה וגורם למשק ולתושבי ישראל הפסדים בהיקפים עצומים. מכאן התמיהה הגדולה על התנהלותו של הממונה על ההגבלים העסקיים. גילה נחשב בדרך כלל איש מקצוע אמין ונטול פניות. קביעתו כי מתווה הגז מהווה מונופול היא לגיטימית וחשובה, אולם זו רק דעתו. אנשי מקצוע אחרים בתחומו סבורים אחרת. גילה הודיע כי הוא מתפטר מתפקידו על רקע הפרשה, אולם הוא התעקש להישאר עוד כמה חודשים בתפקידו ולא לפנות את הדרך לאלה שחושבים שונה ממנו.

הודעה על התפטרות של גורמי מקצוע ממשלתיים על רקע התנגדות לתוכנית ממשלתית או השר הממונה אינה דבר חריג. כשהכריז שר האוצר לשעבר יאיר לפיד על תוכנית מע"מ אפס אחוז בדיור, הביע הכלכלן הראשי באוצר, מיכאל שראל, את התנגדותו הנחרצת באמצעות הודעת פיטורים. ההבדל בינו לגילה הוא ששראל הודיע על פיטורים מיידיים. גילה, לעומתו, התפטר ונשאר.

הדרך לעקוף את גילה היא באמצעות הפעלת סעיף 52, הקובע כי שר הכלכלה מוסמך לחתום על הישארותו של מונופול במשק במקרה של צורך מדיני או ביטחוני מיוחד המאלץ זאת.

לצורך כך התכנס הקבינט המדיני־ביטחוני שאכן אישר כי קיים צורך כזה בשוק הגז, בין השאר בשל מעורבותה של חברת הגז האמריקנית נובל אנרג'י בתחנות הקידוח.

העובדה כי שגריר ארה"ב דן שפירו, נציגו של הממשל בישראל, התערב באופן אישי ושיכנע חברי כנסת לאשר את מתווה הגז, מלמדת עד כמה הסיפור הוא אמנם בעיקר כלכלי אבל גם בעל משקל מדיני ובינלאומי לא פעוט. למרות זאת, אחרי אישור הקבינט הודיע דרעי כי הוא מסרב לחתום ומבקש להעביר את סמכויותיו לכלל חברי הממשלה. פה העסק הלך והסתבך.

במערכת הפוליטית האשימו את דרעי כמי שמונע משיקולים לא ענייניים, כשהחליט לפזר את סמכויותיו לעקוף את גילה בקרב כלל שרי הממשלה. בעיתון "גלובס" פורסם כי נתניהו עצמו הטיח כך בדרעי במהלך פגישתם בנושא, כשהוא מאשים אותו במתן הטבות לאיש העסקים קובי מימון, מתחרו של תשובה בעסקי הגז. דרעי רתח והלך להתלונן אצל ראש הממשלה כי הוא פוגע בשמו הטוב, בעודו מנפנף במכשירו הסלולרי שבו הוצגה הכותרת מהאתר. כל זה נעשה לעין מצלמות ערוץ הכנסת במהלך דיון במליאה ביום שני.

אולם, אחרי האירוע מיהרו אנשיו של דרעי לגמד את משמעותו. דרעי לא היה מוכן לחתום על סעיף 52, הסבירו, מאחר שהוא לא מוכן להיות הראשון מאז קום המדינה שיחתום על הסעיף הזה. יש אחריות לכלל השרים, ואין סיבה שכל האחריות תיפול עליו, הוסיפו.

לגבי השאלה מדוע לא עידכן שר הכלכלה את ראש הממשלה בנוגע לסירובו לחתום לפני ישיבת הקבינט, הם טענו כי במקרה שכן היה מעדכן, היה נראה כל התהליך כמו הצגה ומשחק מתואם ומכור מראש. לדבריהם, דרעי מבקש להתרחק מכל מה שעשוי להצטייר כמו קומבינה. שמו הטוב של דרעי חשוב לו מאוד כבוגר כלא מעשיהו.

עוד אמרו מקורביו כי דרעי לא העלה בדעתו שהסיפור ייקלע לכזו תסבוכת בכנסת, אולם לאחר שהודיע על כך, לא היתה לו כל דרך לחזור בו.

לאחר שמשה כחלון, יואב גלנט וחיים כץ הודיעו כי לא יתמכו בשום אופן בהעברת הסמכויות מדרעי לכלל חברי הממשלה, ולאחר שכץ אף הבהיר כי לא ישתתף בהצבעה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה כשר בממשלה וכפוליטיקאי, נאלץ נתניהו לדחות את ההצבעה לאישון לילה בתקווה שאולי עד אז יימצא הפתרון.

אולם גם אחרי פגישות עם כל המעורבים – כחלון, גלנט, דרעי, ואחרי התייעצויות קדחתניות עם יו"ר הקואליציה, צחי הנגבי, והשרים יריב לוין וזאב אלקין – לא השתנתה תחזית ההפסד בהצבעה, והמליאה פוזרה. גם האופוזיציה רשמה כישלון קטן ביום שני, כאשר שני ח"כים מהרשימה הערבית המשותפת, ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי, הודיעו שהם נוסעים לאשדוד מתוך תקווה שהקואליציה תקפוץ על המציאה ותכריז על הצבעה מיידית. אולם מהר מאוד התברר כי השניים, בתיאום עם איתן כבל, הסתתרו בבית הקפה הסמוך לכנסת בגן הבוטני, והתרגיל כשל.

המסר של כחלון
החלטתו של נתניהו להאיץ את הצגת מתווה הגז לציבור פתחה למעשה דיון ציבורי שבעיקרו קמפיין פרסומי, וזאת בשל מיעוט הכלים העומדים בפני הציבור הכללי להכריע בסוגיה. ההערכה היא כי אם הקמפיין יצלח, יקל הדבר על תמיכתם של יש עתיד וליברמן, מה שעשוי להביא לכך שהמתווה יובא לאישור הכנסת, ולא רק לאישור הממשלה כנדרש בחוק. ומה לגבי ההחלטה הפרוצדורלית שבה לפיד וליברמן סירבו לתמוך? היא תתייתר ממילא ב־1 באוגוסט כאשר הממונה על ההגבלים העסקיים גילה יפנה את מקומו.

התנהלות השרים בפרשת הגז מעלה תמיהות גם ביחס לשר האוצר משה כחלון, גם אם נקבל את גרסתו כי אינו רוצה להיות מעורב בשום נושא שבו מעורב חברו הקרוב קובי מימון, וזאת אף שהיועץ המשפטי לכנסת קבע כי אין כל בעיה בהצבעתו לכאן או לכאן. ואפילו אם נחליק לו את התחייבותו טרם הבחירות להיות מעורב בנושא הגז מאחר שמדובר בנושא ציבורי מהמדרגה הראשונה, עדיין נשארת שאלה קשה אחת – איזה מסר העביר כחלון לשרים ולחברי הכנסת ערב העברת תקציב המדינה בקואליציית ה־61 שברשותו.

הרי כשמדובר על העברת תקציב אפשר רק לחלום שמישהו מהאופוזיציה יסכים לתמוך מבחוץ. כעת העביר כחלון בעצמו שיעור לכל חברי הקואליציה שמבחינתו, איש הישר בעיניו יעשה. אם הוא עצמו לא יישר קו עם החלטת הממשלה, מדוע שח"כ זה או אחר מהליכוד יתמוך בתקציב? אם לא תורחב הקואליציה, עלולים להפוך הדיונים על התקציב למופע סחטנות שכמוהו לא נראה. והכל בעידוד שר האוצר עצמו.

חברי האופוזיציה הוכיחו כי אין דבר כזה באמת "רשת ביטחון". ברגע האמת, ועל אף תמיכתם המוצהרת של לפיד וליברמן במתווה הגז (לפיד קידם אותו בכל הכוח בהיותו שר האוצר, ואילו ליברמן כינה את מתנגדי המתווה "בולשביקים"), בהצבעה בכנסת הבהירו השניים כי אי אפשר לספור את אצבעותיהם בטענה כי מדובר בהצבעה "פרוצדורלית". מי יודע מה יהיה התירוץ הבא? אולי יגלה ליברמן צייתנות למבקר המדינה שביקש לדחות את הדיון וינצל זאת להתנגדות פעם נוספת? מי יודע. לכן הקואליציה צריכה לבנות רק על עצמה. אבל זה מאוד קשה כשהיא כל כך מצומצמת.

מבקר, או שותף בניהול?
מבקר המדינה חרג פעם אחת בבוטות די מפתיעה מכללי הנורמה המקובלים בתפקידו, כשהזכיר חשד לפלילים ערב הבחירות לכנסת במבוא לדו"ח הוצאות מעונות רה"מ, והשבוע עשה זאת שוב כשביקש מהממשלה לדחות את העברת מתווה הגז עד לפרסום הדו"ח שהוא מחבר בנושא.

המבוקרים קיבלו אתמול את טיוטת הדו"ח להעברת תגובה לפני פרסומו, אבל ברור שמבחינת החוק, בקשתו של שפירא אינה מחייבת את הממשלה, גם לא מוסרית.

הסיבה פשוטה: מבקר המדינה, שמפרסם דו"חות תוך כדי תנועה ולחלופין מבקש מהממשלה לדחות, לעכב או להאיץ מהלכים שתיכננה להוציא אל הפועל, הופך את עצמו ממבקר לשותף בניהול.

שפירא, עם כל הכבוד למעמדו וליכולותיו, לא נבחר לנהל את ענייני המדינה אלא להצביע על ליקויים לאחר שנעשו. מעוניין השופט שפירא להשפיע על מהלכים, לקבוע מדיניות, ולהשיא עצות לדרג המדיני? שיתכבד להתמודד לתפקידים בכנסת ובממשלה.

המסקנה המתבקשת מאירועי השבוע, וכן בעקבות האירועים הצפויים בקרוב ובראשם העברת התקציב עד סוף נובמבר, היא להרחיב את הקואליציה. הבעיה היא שאין כל כך איך. לפיד וליברמן לא יבואו לפני שחוק הגיוס ישתנה. ליברמן עשוי להצטרף אבל לא בחודשים הקרובים. נשאר בוז'י הרצוג. יו"ר האופוזיציה משתוקק להיכנס לממשלה וליטול את תפקיד שר החוץ השמור למצטרפים החדשים, אולם המחיר שהוא דורש כבד מכדי שנתניהו ייענה: להיכנס במקום הבית היהודי. לזה ראש הממשלה לא מוכן. לפחות בשלב הזה.

אחרי שהקרב הפנימי בתוך הליכוד שכך מעט בעקבות החלטת המרכז לא להחזיר את הכוח לחבריו ולהשאיר את שיטת הפריימריז, ואחרי שהסכסוכים בין גלעד ארדן לבין ישראל כץ ובין מירי רגב וגילה גמליאל נעלמו מעט מהכותרות, הבחינו בכירים במפלגת השלטון בהתפתחותו של מאבק פנימי נוסף בצמרת המפלגה בין גלעד ארדן ואופיר אקוניס.

הקרב הוא כרגע על דחיית רפורמת רשות השידור, אולם ההערכה היא כי מתחת לפני השטח המערכה היא לא רק על הקירבה לאוזנו של ראש הממשלה, אלא על זהותה של שדרת ההנהגה הבאה של הליכוד.

ארדן תקף בחריפות את אקוניס על כוונתו לדחות את ביצוע הרפורמה בשלושה חודשים. אקוניס מעוניין בדחייה, וכמוהו סבורים ראש הממשלה וכן חברי ועדת הכלכלה שאישרו פה אחד את הדחייה, לא כדי לטרפד את היוזמה שבה החל ארדן אלא כדי לבצע כמה שינויי חקיקה.

דוגמה קטנה: אקוניס ביקש לשנות את שם תאגיד השידור החדש שיקום ל"תאגיד השידור הישראלי", בדומה ל"תאגיד השידור הבריטי" (BBC), "תאגיד השידור היווני" (EPT), "תאגיד השידור הקנדי" (CBC) וכן הלאה.

אולם היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה הודיעה כי יש בעיה חוקית בעניין כתוצאה מהתנגדות מחלקת נוסח החוק במשרד המשפטים. במכתב חריף ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, תבע אקוניס להתיר שינוי שם התאגיד, ובמכתב ששיגר אליו נאמר כי "אבקש את התערבותך והנחייתך המפורשת למחלקת נוסח החוק להסיר כל התנגדות לשינוי השם, על מנת לאפשר למחוקק להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את משמעות קיומו של החוק: קיום שידור ציבורי ישראלי".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.