כשהגר"ד יפה זעק בביהמ"ד על ה"גופיה": אישי ציבור מספרים

קובי אריאלי, שלמד בישיבתו של הגר"ד יפה זצ"ל שנפטר אתמול, חיים ולדר שמוליק גרינברג וישראל קלרמן תלמידיו מקורביו, נזכרים בסיפורים המרוממים בצלו הגדול של זקן המשגיחים

אלפי תלמידים ליוו אתמול (רביעי) את זקן המשגיחים, הגאון הצדיק רבי דב יפה, למנוחת עולמים. תלמידים, בוגרים, בחורים, זקנים, נערים וטף, הלכו אחר מיטתו כשהם חשים תחושה של יתמות.

בוגרי הישיבה, ששוחחו עם מגזין "WEEKEND" של 'אקטואליק', מספקים לנו הצצה לדמותו האצילית של רבם, על ענוותנותו הרבה לצד שקידתו בתורה.

אחד מאנשי הציבור החרדים שהיו  קרובים אליו, היה הרב ישראל קלרמן, סגר"ע ירושלים לשעבר וכיום חבר מועצת העיר ומחזיק תיק פיקוח עירוני, שפועל רבות ונצורות למען תושבי העיר שרואים בו כאוזן קשבת וכתובת לכל בעיה.

קלרמן לא סתם היה קרוב אליו, אלא גדל איתו במשך עשרות שנים בכפר חסידים, היישוב החרדי המנומנם בהרי הכרמל, שבזמנו היה נחשב למקום השוכן מעבר להרי חושך, במושגים של אותן שנים. קלרמן מספר ל'אקטואליק' כי בנערותו גדל בשכנות קרובה לצדו של זקן המשגיחים. "זה היה בית אחד עם שני כניסות", הוא מתאר. "הוא תמיד היה מתעניין בשלום המשפחה ובקשר מאוד הדוק איתנו. אבא ז"ל הקים איתו את כפר חסידים, שהיה יישוב נידח. לא אחת התבטא על כך שהיה עוזב את כפר חסידים לולי  אביו שלקח על כתפיו הצנומות את הקמת היישוב. בלילות שבת נהג זקן המשגיחים לבקר בביתנו ולהתעניין בשלומנו". קלרמן התייתם בגיל צעיר, ומאז זקן המשגיחים הפך לאב השני שלו. "אחרי שאבא שלי נפטר, הוא היה כמו אבא בשבילי", הוא נזכר בהתרגשות. "כל הזמן הוא עודד אותי וחיזק את רוחי. הוא לא כעס, הוא תמיד ידע לומר את המילה הנכונה, הוא התבטל לפני אנשים, בין אם היו בני 20, 40 או 70.

עם מרן הגראי"ל שטינמן שליט"א

"הוא היה מדבר איתנו בגובה העיניים. הרבה פעמים היה תופס את הציצית, בפשטות, ואומר 'מה זה ציצית? היא דומה לרקיע'.

"כולנו יודעים", אומר קלרמן, "ש'משגיחים' זה בדרך כלל מרה שחורה ועצובה. אבל הוא שינה את הסטיגמה, והפך את תפקיד המשגיח. הוא היה מלא בשמחת חיים. כולם היו מרותקים אליו. הועדים  שלו היו מלאים. היו אברכים שמגיעים אליו אפילו בגיל 60 בכדי לינוק מתורתו".

הפגישה האחרונה של קלרמן עם זקן המשגיחים, היתה בקיץ האחרון. "נסענו לצפון. אחרי מנחה באתי אליו עם הבן שלי, שעמד להיכנס אז לישיבה קטנה. הבן שלי, בגיל 13, כולו מרוגש ואז הרב אמר לו: 'תדע לשמור על הסדרים ולהתרחק מחברה רעה'". בחודשים האחרונים אמו של קלרמן אושפזה בבית החולים, הגר"ד יצר אז קשר במיוחד והתעניין בשלומה. "גם היה אכפת לו מאוד מהנושאים הציבוריים, על איך אנחנו מסתדרים מול ניר ברקת, נושא השבת בירושלים וכדומה".

חיים ולדר הסופר החרדי ועיתונאי 'יתד נאמן' משתף אותנו במקבץ סיפורים: לעיתים היה מסייר ומעיר ישנים מתרדמתם לקראת התפילה. מעולם לא היה אומר "מאוחר" או "איך אתם עוד ישנים" אלא "תכף יעבור זמן קריאת שמע".

כדי להבין את ההבדל הייתם צריכים לשמוע את ה מ נ ג י נ ה. זו היתה דרך גאונית ונדירה להעיר. הוא נשמע כמו אחד שבטוח שאנחנו נ כ ע ס עליו אם הוא לא יעיר אותנו או וחלילה ישמור את המידע הזה של קריאת שמע לעצמו. לעצמו… זה נשמע כמו "היי מחלקים שם כסף ואתם מפסידים…".

ברוב ההערות שלו, הוא לא האשים ולא הטיח אלא התייחס כאילו הוא רק מפנה את תשומת ליבו של הבחור למשהו חשוב. ממש כפי שאדם אומר לחברו "תיזהר יש כאן בור ואתה עלול ליפול" החבר רק יודה לו על דאגתו. כך היה בהערות שלו. הנימה היתה לא של מישהו מטיף ומעיר ומגמד אלא חבר המעמיד את חברו בפני תקלה. שבוודאי לא היה מודע לקיומה…

בבחירות של שנת תשמ"ט כל עולם הישיבות "סגר את הגמרא" בשביל הרמת קרנו של עולם הישיבות . וכעת תשמעו סיפור קטן על הדרך המקסימה שבאמצעותה הצליח לנתק אותנו מאווירת הבחירות. יום אחד הגיע לחדר שלנו (לדווח לנו על הפסד קריאת שמע) ומול עיניו על השולחן היתה כרזה שמצאנו במהלך הפעילות של ראש הממשלה שנבחר אז, יצחק שמיר. האמת רעדנו מפחד. מקומה של כרזה כזו אינו בחדר פנימיה של ישיבה. ומה הוא עשה אם לא כך: פנה לאחד מחברי החדר שהעז לפקוח עין ואמר לו: "זה בטח אבד למישהו. חייבים ללכת להחזיר לו…"

"בבחירות הוא סגר את הגמרא" – ולדר – צילום: קול חי

שמוליק גרינברג, סגן ראש עיריית בית שמש מטעם דגל התורה (ומוזכר כעת להתמודד על ראשות העיר), בוגר ישיבת 'כנסת חזקיהו' בכפר חסידים, מתרפק בשיחה ל'אקטואליק' על הימים ההם בהם למד לצדו של זקן המשגיחים וינק מדמותו האצילית. "זכור לי שבתקופת הבחרות הוא קרא אלי וביקש שאני אלמד איתו ביחד את מסילת ישרים. זו הייתה שעה של תענוג", הוא נזכר. "כילד, אני זוכר כיצד קיבל אותנו בחביבות, העניק לנו משלוח מנות בפורים, נתן סוכריה". זקן המשגיחים ראה את תלמידו הופך לימים לאחד העסקנים המוצלחים של דגל התורה ולא שכח לבקר אותו. "בשנים האחרונות  הוא דאג לשאול אותי ולהתעניין בשלומי ובצרכי הציבור. 'איך אתה מרגיש? האם העיר מתפתחת כמו שצריך?'. תמיד היה אכפת לו מצרכי הציבור".

קובי אריאלי: השיחה שהכי "פעלה" עליי

העיתונאי והסאטיריקן קובי אריאלי, גם הוא היה מתלמידיו של הגר"ד יפה בכפר חסידים. "אני זוכר את הפעם הראשונה שזכיתי להיות בשיחה מוסרית של המשגיח", הוא מספר ל'אקטואליק', "היה זה כשהגעתי לכפר חסידים, כאשר עזבתי את 'חברון' לתקופה קצרה. ישיבת כפר חסידים נודעה בצוות ראשי הישיבה והמשגיחים, גדולי עולם. למרות שלא הייתי ה'מוסרניק' הכי גדול, ממש ציפיתי לשיחה הראשונה של ר' דב יפה. הוא עלה למעלה, מלא הוד והדר. אתה רואה בו את כל הרקע המוסרי, יהודי שישב עם החזון אי"ש, עם כל גדולי עולם, תלמיד של גדולי המשגיחים עם כל הסגנון המיוחד, הוד והדר, וארון הקודש המפואר מאחוריו. הוא התחיל לדבר בצורה מדודה, מוסרניקית כזאת. ואז, הוא פשוט הקדיש רבע שעה במילים מפורשות, בעדינות ממש, לזה שהבחורים מסתובבים בפנימייה עם גופייה. המילה 'גופייה', שמעולם לא נשמעה בסיטואציה כזאת מאף משגיח, נשמעה אז בעברית המצוחצחת של ר' דב. לרגע אמרתי, מה זה הדבר הזה? מה שקרה אחרי זה, הוא שאחרי ששמעתי בישיבות אין ספור שיחות מוסריות, שלא יודע עד כמה פעלו עלי את פעולתן, השיחה הזאת פעלה עליי: אני כבר לא הסתובבתי יותר עם גופיה בפנימייה. אחרי זה כמובן הגיעו השיחות האחרות – וראיתי את גדולתו מקרוב. זה סיפור שאני זוכר ממנו".

לא הסתובבתי יותר עם גופיה בפנימייה. צילום: פלאש 90

אחד מבוגרי הישיבה הותיקים נזכר: המשגיח זצ"ל היה ידוע כאחד שקיבל כל אחד בסבר פנים יפות, ולפעמים כיבד אנשים שאינם יודעים דברי חכמה. אני זוכר שהמשגיח הגיע למסור שיחה בקריית ספר, והוא היה רגיל לצטט פסוקים בהבהרה ספרדית (ייתכן שהורגל לכך בתקופה שבה היו הרבה מתחזקים בישיבות תיכוניות). לאחר השיחה ניגש אליו אחד האברכים, והעיר לו בעדינות שאולי כדאי שבפעם הבאה הרב יצטט מראי מקומות של ראשונים ואחרונים בהברה אשכנזית, 'מכיון שכאן יש ציבור של בני תורה'. רבי דב לא העיר לו על כך שהערתו איננה במקום, אלא חייך לו את חיוכו הטוב הידוע, והפטיר בעדינות "ככה הורגלתי".

כידוע, בחורים רבים היו באים להתייעץ איתו, ומטבע הדברים, הוא לא היה יכול לזכור את שמות כל הבחורים והאברכים שבאו להתייעץ איתו (רובם לא היו מישיבתו ולא הכירם), ובכל זאת כשחש כי בחור נפגע מכך שהמשגיח לא זוכר אותו, היה מסביר לו בעדינות שבגיל כזה כבר שוכחים ולכן אינו זוכר (כל אדם, גם בגיל 50, שנפגשים עימו, אינו אמור לזכור שמות של כל אחד ואחד).

והנה סיפור נוסף שהפיץ ברשת חיים אריה  וינברגר, וזכה לתהודה רבה, סיפור ששופך אור נוסף על גדלותו של המשגיח:

לפני מעט יותר מעשר שנים הזמין אותי מורי ורבי המשגיח הרב דב יפה שליט"א לסעוד אתו את סעודת הפורים.

כטוב לב המלך ביין, פנה אלי המשגיח ואמר לי 'כן, חיימאריה האם יש משהו שהיית רוצה לשאול?'

ואני כילד חצוף מאז ומעולם וכתלמיד אוהב ומעריץ לרבו עניתי, כן.יש ברשותי סיפור, שהייתי רוצה לספרו בפני הרב ובפני הרבנית והייתי רוצה לקבל אישור או הכחשה לסיפור.

והתחלתי לספר:

לפני כמה עשורים, כמה שנים לאחר נישואיו של המשגיח ורעייתו, התגלע ביניהם ויכוח, ונאלצו להגיע בשל כך לדין תורה בפני הדוד של הרבנית, הגאון רבי אהרן כהן זצ"ל, ששימש לה כאב חורג ושימש גם כרבו של המשגיח בבחרותו בישיבת חברון.

וכה הרצו הם טענותיהם: כל לילה כשהתינוקות בוכים יש לנו ויכוח מי יקום בלילה לתינוקות.המשגיח ר' דוב שליט"א טען, שהוא רוצה לקום ולטפל בהם. טענתו בפיו, אני כל היום לא בבית, את עם הילדים כל היום, אז בערב כשאני חוזר ראוי שאני אטפל בהם ואת תוכלי לנוח ככה זה שותפות מלאה!

הרבנית רבקה תחי' לעומת זאת טענה,שהוא כל היום יושב ולומד בישיבה ועסקו עם בחורים ובתורה והיא רוצה שיהיה לו כח ביום להמשיך בעבודת הקודש ולא מסכימה שהוא יקום.

וככה כל לילה הם לא מגיעים לעמק השווה אלא שניהם קמים.

רבי אהרון כהן זצ"ל שומע את הטענות, חושב מעט ופוסק את פסיקתו: מהיום, אתם עושים תורנות, לילה אחד את קמה לילה אחד המשגיח יקום. פשרה.

הכול היה טוב ויפה, בלילה שהיה תורה של הרבנית,התינוקות בכו והיא קמה והמשגיח המשיך לישון, כמו בהסכם.

בלילה לאחר מכן כשהגיע תורו של המשגיח פתאום בשעון הוא רואה שכבר בוקר, אוי ואבוי, הוא לא עומד בהסכם! המשגיח ניגש אל הרבנית לברר למה לא העירה אותו כשהתינוקות בכו. הרבנית הכחישה שהיא קמה, אף אחד מהם לא קם. פשוט התינוקות לא בכו באותו לילה!

אבל זה לא נגמר,

מאז במשך שנים עד שגדלו הילדים,בתור שלה הילדים בכו והיא הייתה קמה. ואילו בלילה שלו מעולם לא בכו הילדים! מעולם הוא לא נדרש לטפל בהם בלילה!

סיימתי את הסיפור, שאלתי את הרב והרבנית האם הסיפור נכון?! ענה לי המשגיח: זה לא שהם לא בכו בלילה, הם פשוט לא קמו. ככה בענוותנותו ניסה לגמד את האירוע.

הרבנית לעומת זו קמה ממקומה, מזדעקת, ואומרת: זה היה! בדיוק ככה זה היה! במשך שנים בלילות שלו היתה דממה בבית – ובלילות שלי עולם כמנהגו נוהג!…

תבינו איך בשמיים מחשיבים את התורה של בעלי!

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.