מסע הצביעות וההסתה של "ערוץ שבע" – העיתונאית חני לוז על יחס התקשורת לחרדים

בעקבות התמונה שפורסמה בכותרות, אתמול (יום ד'), בה נראו חרדים המשתכשכים להנאתם במימי בריכה השייכת לאנדרטה לחללי אסון המסוקים בשאר יישוב, רצה היום ברשת תמונה של חילוני המשתכשך במימי אותה אנדרטה, כמובן שתמונה זו לא תפסה כותרות…

חני לוז-  פובליציסטית ואשת תקשורת, ממרכז תדמי"ת -מרכז תדמי"ת, לתגבור הדמוקרטיה במדיה הישראלית. כתבה על התמונה אותה הפיצו הראשונים, אנשי ערוץ שבע, ועל המציאות הבלתי נסבלת של התקשורת שמנסה ל"שייך" כותרות, ומחפשת את החרדיים, לאו דווקא בפינה…

המציאות הוכיחה היום(שוב), שאכן התוכן לא העיקר אלא מה, ומי בעיקר, מצטלם "טוב" יותר וגורם להד שנאה רחב יותר.

ואלו הם דבריה:

"ראיתי את התמונה שהפיצו ערוץ שבע אמש, כשהכותרת זועקת כי ילדים חרדים מחללים את זכרם של נספי אסון המסוקים.

ראיתי, ולא האמנתי למראה עיני. ערוץ שבע??

הערוץ היחיד שמדבר "מתנחלית" ללא מבטא זר? הערוץ שרבנים הקימו אותו ומנהלים אותו בפועל, כבר יותר מעשוריים?

חרה לי, ואני אנסה להסביר למה.

ראיתי בתמונה ילדים, ואמא אחת בחוץ. ילדים בחופשה שמחפשים כייף ומחפשים מים.

נזכרתי בבית הכנסת השכונתי שלנו: בית כנסת קטן, קרוואן. סביב הקרוואן יש שטח מרוצף לא גדול, המשמש לקידושים בשבת. את הריצוף הניח הקבלן, לאחר שאחד ממתפללי בית הכנסת נרתם לגייס אותו לתרום עבור בית הכנסת. בתמורה לעבודה הנוספת, הוא הקים סמוך לבית הכנסת גל-עד הנצחה לאימו, ועליו חרוט שמה עם הקדשה לזכרה. באחת השבתות שהגעתי לתפילה, ראיתי ילדים שיושבים על גל-העד ומשחקים. ילדים טובים ממשפחות טובות. הסברתי להם שמדובר במצבה לזכר סבתא של מישהו ולא מתאים לשחק עליו. הם ירדו, ואחרי כמה דקות – חזרו לשחק שם. ניסיתי שוב, והבנתי שאין מצב. הם לא מבינים, ואין להם מקום אחר לשחק בו. אבל הבנתי יותר מזה: זה טבעו של עולם, של עולם בריא: יש ילדים, הם מחפשים לשחק, אין להם כוונה רעה, וכל עוד לא מכניסים להם מסר שלילי לראש – המשחק שלהם תמים ובאמת לא פוגע בזכרם של המונצחים, אלא מנציח את נצח ישראל, את הילדים, את המשכיות הדורות.

נזכרתי גם בילדותי, בשנותי בבני עקיבא. הסניף היה מרתף דלוח בבנין ה"פועל המזרחי", ללא חצר מסודרת. את הפעולות והמשחקים העברנו בגן שממול, ב"יד לבנים". היה שם דשא ענק, שישבו עליו קבוצות קבוצות של שבטי הסניף. בקצה הפארק היתה במה, ועליה היו שורות של אבני מצבה עליהם חרוטים שמות הנופלים הרחובותיים. על הבמה הזו עשו את טקסי הזיכרון השנתיים. אצלנו, זה היה חלק ממרחב הפעילות. היום ממרומי שנותי כסבתא, אני לא זוכרת שהגבילו אותנו מלשחק שם, אך ידענו שצריך לכבד את המצבות. אולי היו מדריכים שאמרו לנו מדי פעם לא לעלות לשם. מדי פעם היו ילדים שטיפסו על המצבות, מזל שלא היו אז סמארטפונים.

מדי פעם באו אנשים שראו את ה"דוסים" שמשחקים שם וצעקו שזה לא מכובד. ולהזכירכם, אלה היינו אנחנו, ילדי סניף בני עקיבא שבניו שירתו כולם בצה"ל ותרמו מחלקם ל"יד לבנים". לא חרדים.

יש מקומות שבנו אותם כמקומות הנצחה והפכו לפארקים ולמקום משחק. יש רחובות שנקראו על שם קדושים. יש ילדים שמשחקים בבית הספר "נתיב מאיר" במעלות עם ההנצחה לטבח הילדים הנורא שהתרחש בבית הספר, ויש ילדים שעושים מעשי שובבות בבתי ספר על שם יוני נתניהו.

ויש גם צילומים של כל מיני אנשים שעושים מנגל ליד גל-עד, ושנכנסים לתוך אותה מזרקה שמנציחה אנשים. ולא עשו מזה כותרת. כל עוד לא מדובר במעשה דווקאי, מעשה שנובע מזלזול ומתוך רגש שנאה – צריך עין מאוד צרה ורעה לעשות מזה כותרת צעקנית.

לנו, כיהודים, יש הרבה מסורת ארוכת שנים לגבי קדושה, שהיתה מקובלת בכל קהילות ישראל בעולם בו שמרו מצוות. יש קדושה מיוחדת בשמותיו של הקב"ה, וכל מה שמכיל את שמו הופך לקדוש. הקדושה של ספר תורה חמורה עד כדי כך שצריך לצום 40 יום אם נוכחים במעמד בו ספר התורה נופל. ספרי תורה שרופים מובאים לקבורה, וכל נייר עליו נכתב שם ה' נקבר בגניזה לשמירת הקדושה. בתי כנסת, בתי מדרש וכל מקום בו יש ספרי קודש, גם חדר בבית עם ספרי קודש, יש הלכות מיוחדים של התנהגות בסביבתם.

גם בבתי קברות נוהגים מנהגי קדושה ודרך ארץ. אלו מנהגים שמקובלים מזה דורות ומקובלים על כל קהילות ישראל.

בפרשה החדשותית דהיום ניצבת במרכז השאלה הסוציולוגית של הגדרות חברתיות חדשות למושג ה'קדושה' לסוגים שונים של מקומות, זמנים ואירועים. אין הלכות פסוקות שמקובלות על כולם, ומכאן נובע מקור הרעש – הרצון לקבוע מסמרות בהלכות ישראל המתחדשת.

שיח ההתלהמות חוזר באופן מכוון ומכוער בכל שנה ושנה, בהישמע הצפירות ביום הזיכרון לשואה, וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

יש מי שדואג להצית בכל שנה מחדש את האש מצד מי שאיתחלו מנהגי קדושה חדשים.

הקמת חברה חדשה בישראל, הגדרה מחדש של ה"יהודי" כ"ישראלי", הביאו עימם פולחנים חדשים . אלה מנהגים, שלא התקבלו על דעת אלה שלא שייכים לאותה תרבות ישראלית חדשה, ובכל שנה נעשה הניסיון השנתי לכפות את סמלי התרבות הזו על הקבוצות האחרות. הקטילה השנתית של החרדים בימים אלו הופכת בעצמה לפולחן קדוש שאי אפשר להפסיקו, ולא עולה על דעת תקשורת המיינסטרים להעביר את הימים הלאומיים האלה בלי הפרשייה המככבת התורנית.

האם מדובר בעניין דומה?

מבלי שהייתי באתר עצמו ואני רואה רק את התמונה, אני מנסה להבין: מדובר באתר בה איבדו מעל שבעים חיילים את חייהם. מקום המנציח אסון נורא וכאב עצום בעם ישראל.

אך מהם ההלכות הקבועות במקום ההוא? האם מה שבנו שם נעשה במטרה שיגיעו ויראו, "לראותם בלבד"? או שמדובר באתר שאפשר לשבת בו, לעשות פיקניק, ולדבר עם הילדים על מהותו של המקום? אתר שמנציח את החיים הממשיכים אחרי האסון? לא הייתי שם, ואני לא יודעת.

בעיר יש מזרקות ובריכות שונות האסורים לכניסה אך בכל זמן נתון יש ילדים וצעירים שמתעלמים מהאיסור ונהנים מהשכשוך במים. משום מה נראה לי שהילדים בשאר-ישוב, עשו מעשה דומה. הם לא התכוונו לחלל מקום קדוש. הם והוריהם ראו מקום יפה ומטופח, בנופש קיצי וחם, וביקשו להשתמש בו, כחלק מחיי יום יום של ילדים בטיול משפחתי. ההורים לא חשבו לעומק, ועשו מעשה שפגע ברגשותיהם של אחרים.

הדיון שהתפתח שם, מן הסתם, לא היה דיון ענייני, אלא טעון ורגשני. ממעשה תמים של ילדים, ומעשה חסר מחשבה ראשונית של המבוגרים האחראים – הוציאו מטען של ששים-שנות היסטוריה. כמו הבעל ששכח לקנות חמאה במכולת, אבל האשה זוכרת שזה המשך מאותה שכחה מכוונת של יום הולדתה האחרון – והפיצוץ הבלתי נמנע מגיע.

האם מה שהפריע למי ששלח מדם ליבו את התמונה היתה העובדה שילדים משכשכים במים?

למשחק הילדים התמים התווספו קילוגרמים אם לא טונות של אבק שריפה מהמאבק התרבותי-פוליטי שצבר תאוצה מאז הבחירות האחרונות.

המאבק הפוליטי של התקופה האחרונה בשמותיו השונים: בעד גיוס בכפייה לחרדים, נגד ההשתמטות, בעד הרס עולם התורה – כל תת מגזר והמלים שהוא בוחר. ראש החץ במאבק התרבותי הם כלי התקשורת המלבים את השסעים.

ולכאן מתווספים התיפקוד של כלי התקשורת:

כלי התקשורת הרי ניזונים ממחלוקות. הצעקנות והדם מייצר עבורם רייטינג. אלה המזוהים עם הציבור שאינו חרדי, לא מפספסים הזדמנות להשתלח ב"משתמטים", וב"עלוקות" שהפכו ל"נטל" על הציבור החילוני. ואלה בצד השני, בתקשורת החרדית, ממול, משתלחים ומשיבים אש חזקה לא פחות, במלים ובשיח מכוערים מסוג אחר, המקללים את מי שלדעתם עוסקים בהרס עולם התורה וב"גזירות השמד", חילונים ודתיים-סרוגים כאחד.

ואיפה ערוץ שבע בסיפור?

ערוץ שבע ופרטוניו ראו מאז ומעולם את החרדים ואת הציבור הדתי-לאומי והמתנחלים, כתת קבוצה של הדתיים, כחברים באותה סירה.

בערוץ שבע מעולם לא אימצו את ה"עיתונאות" על שלל סיסמאותיה כבעלת מחוייבות ל"ערכי עיתונות" כתובים ובלתי כתובים. בערוץ שבע רואים את התקשורת ככלי שלא אמור לסתור את ההלכה בכלל, ואת הלכות לשון הרע בפרט. הלך הרוח בערוץ לא היה של הקמת דור של טכנאי-עיתונות עם כיפות, אלא לפתח סוג אחר של עיתונאי ושל שיח עיתונאי. אידיאל שלא תמיד צלח.

במאבק התרבותי שמעולם לא פסק לרגע דל בציבוריות הישראלית, בשסע הדתי-חילוני , נמצא הציבור הסרוג באמצע. כשהתקשורת נגד החרדים, הסרוג פחות נחלץ, אך כשהסרוגים על המוקד, בין אם מדובר בשירת נשים בצה"ל , או באירוע של "מתנחלים" – החרדים עומדים מהצד. הצד התוקף הוא תמיד חסר הכיפה.

יש הרואים את המאבק התרבותי המתמשך הזה כשסע דתי בעיקרו, והחצים המושלכים נגד הציבור חובשי הכיפות השונות – מטרתן אחת: קביעת השליטה התרבותית – דתית של הקבוצה שחרטה על דגלה בניית חברה חדשה שאינה מחוייבת למסורת ולמצוות התורה.

משום כך, חבר הכנסת לשעבר, מטעם ערוץ שבע , כצל'ה, ראה את אחיו החרדים כבעלי ברית חזקים לא פחות, ואולי יותר, מחובשי הכיפות הסרוגות ממפלגות גדולות אחרות ששמירת מצוות לא נראית אצלם כערך עליון.

את מלחמת התרבות נגד הציבור החרדי והמתנחלים אנחנו פוגשים באופן קבוע בכותרות העיתונות החילונית "חרדי נעצר בחשד למעשים מגונים…" "מתנחלים עקרו עצי זית…", כשמצד שני, לא נפגוש בכותרת "חילוני נעצר בחשד לרצח". השימוש המכוון בשמות הקבוצה-היריבה, יוצרת דימוי שלילי לאותה קבוצה ששמה מופיע בכותרת ומשאירה את אותה קבוצה כמיעוט. בעוד שה"הם" הם החרדים והמתנחלים, כשה"אנחנו", הציבור החילוני התלאביבי, לא מכונים כלל כקבוצה, כי 'אנחנו' זו הקבוצה שאין לה תיוג, קבוצת הרוב.

המלחמה השקטה הזו קיימת בעיתונות, והנה, באופן מפתיע, המאבק הבין-תרבותי-דתי זכה לגיבוי של לא פחות מערוץ שבע עצמו. ממשחק תמים של כמה ילדים ואולי מחשבה לא נכונה וחוסר רגישות של הורים, קיבלנו מלחמת עולם מגזרית. הדגש על "חרדים" בכותרת, היא שהקפיצה אותי. מילא, אם היו מעלים את הסיפור בכותרת כמו "ילדים שיחקו באתר הנצחה באישור הוריהם", אך עצם העובדה שהם הדגישו את המילה "חרדי", תוך שעורך החדשות מבין שהמילה המובאת בכותרת היא בעלת מטען כבד – מצביעה על פזילה לכיוון של עיתונות אחרת, כזו שערוץ שבע רצו לא להידמות אליה. עיתונות ש"מחפשת" את הציבור החרדי, מכלילה במקום לא מוצדק וצובעת את כולו בשחור.

לפני כמה שבועות הופעתי בוועדה בכנסת שעסקה ברשות השידור, ודיברתי שם על תרבות שיח השנאה בין מגזרים הרווח בשיח החדשותי. לא ציפיתי שגם ערוץ שבע יחפשו מתחת לפנס את הדרך להשניא את המגזר השכן, ולעשות להם את מה שהציבור המושנא השני, ה"מתנחלים", סובל ממנו.

ערוץ שבע – הופתעתי , ולא לטובה. זו היתה כותרת מבישה, לא מתאים לכם".

וכל מילה נוספת, מיותרת.

 

 

 

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אם החרדים לא יתעשתו ויבינו שאנחנו נמצאים כיום במלחמת הסתה מתוזמנת היטב
    ע"י כל ואני חוזר כל כלי התקשורת והמדיה למינהם על בסיס של כל כמה שעות עלילת דם חדשה או היצמדות וחזרה על העלילות שקדמו לה כתקליט שבור שכל מטרתה תעמולה
    מהסוג השמור לשונאי ישראל הגדולים ביותר וסופה מי ישורונו אל נא נתפלא אם המלחמה תגיע לכדי פסים מעשיים קרי-שפיכות דמים עצומה
    אינני חוזה שחורות מטבעי ולא פסימי אבל כל מלחמה החלה ממלחמת הסתה שמטרתה ליצור מגמה של שנאה בקרב כל שכבות העם באוייב כדי שכאשר המלחמה תחל והמתקפה תגיע לפסים מעשיים הדבר יקרה במינימום התנגדות או אם תרצו במקסימום שיתוף פעולה מצד העם התוקף
    האם עברו כל כך הרבה זמן מאז הנוראה שבמלחמות שכידוע החלה בהסתה פרועה נגד היהודים שכבר שכחנו?
    האם אתם רואים הבדלים כה גדולים בין "היהודי" עם הזקן והפאות שרוצה לסחוט את הנוצרי המסכן לבין "החרדי" עם הזקן והפאות שרוצה לשדוד את כספי המדינה?
    והגרוע מכל הלוא מי אשר אינו יודע שהחרדים מקיימים וממילא מייצגים אתה התורה והתורה היא דבר ה' היינו הם נלחמים באלוקים! אם היו פוגעים בך או באבא שלך או באחד הקרובים לך מול כל עם ישראל האם לא היית נפגע? האם לא היית מוחה?
    כבוד ה' מחולל מידי יום בצורה חמורה ואנחנו נשתוק?!
    וכל פעיל קירוב יודע שכל חילוני שמתקרב ליהדות צריך לטפל בדעה הקדומה שלו ובהסתה ובשטיפת המוח שנבנו אצלו במשך שנים היינו שהם מונעים מיהודים מלהתקרב לאלוקים
    רבותיי אבינו הזקן הוריש לנו שלוש דרכים להילחם מלחמה דורון ותפילה דורון- להראות את היפה שביהדות תפילה-אני מאמין שאחינו בני ישראל מתפללים ולומדים למען מטרה זו אך את השלישית נראה כאילו שכחנו ועל כן באתי לעורר
    להלן כמה דרכים להילחם-
    לנסות להגיש תביעת דיבה כנגד המסיתים גם אם זה לא יצלח הם יפחדו להסית
    להביע את השקר התקשורתי בראש כל חוצות והשלישית אתרים או אמצעי תקשורת לעשות הרבה כתבות כגון הנ"ל ופשוט שיכאב לנו שנכעס שלא נקהה את החושים שלנו לגמרי מוכרחים למחות
    ושתדעו שאם הכותרת הראשית במהדורות החדשות היא על משפחה ששחתה בבריכה(אבוי!)
    אתם עמוק עמוק בכוונת רחמו על אחיכם בני ישראל למה יחרה אף ה' בהם עד כלות ובכם על שלא מחיתם
    יהודים בואו ננצח!

    י.פרנק |
    הגב