כשהעיתונאית החילונית התפעמה מהשכנים החרדים

כתבת "ידיעות אחרונות", אריאנה מלמד, עברה דירה לאחרונה. את רשמיה מהשכנים החרדים היא פירסמה הערב תחת הכותרת "נאים השכנים"

דווקא בימים שנראה שהניכור ואולי אף השנאה בין חרדים לחילונים מגיעה לגבהים, מגיע טקסט מפתיע שפורסם הערב וכולו שיר ושבח לדו קיום אפשרי ונעים באזורים המתחרדים.

אריאנה מלמד היא עיתונאית, עורכת ומבקרת תרבות ישראלית ותיקה שטוריה מתפרסמים ב"ידיעות אחרונות" וב ynet. לאחרונה עברה מלמד דירה לאזור "מתחרד" ואת רשמיה מהשכונה החדשה היא חלקה הערב עם קוראיה בטור שכותרתו "בשכונה החרדית שלי, נאים השכנים". בגוף המאמר מספרת מלמד על הגינה, שבה "אין בני נוער עם וודקות, או נרגילות, או שניהם. אם יש בכלל בני נוער, הם מגיעים כשמרטפים של הקטנים, וכשאלה זקוקים למשהו – יש אוזן קשבת ויד מלטפת שמונעים את שירת הסירנה השגורה של הפעוט הישראלי הממוצע" ועל חצר הבניין "שתתפלאו, ממש מטופחת. שלושה חודשים אני פה ולא שמעתי אפילו מהומה אלקטרונית אחת בשעות המנוחה ובשבת". היא מוסיפה לתאר את הנימוס והעזרה -"אני מתניידת עם מקל הליכה, ובעיני השכנים החדשים שלי די בכך  כדי להעניק לי קדימות בתור בבנק הדואר ובבית המרקחת, ואם יש בסביבה כיסא פנוי – ימהרו להציע לי אותו ואף יקומו ממושבם לכבודי", ומסכמת: "בעברית קוראים לזה, בפשטות, דרך ארץ".

ואיך הפרקטיקה, כשגרים בשכנות לחרדים?  מלמד מקיפה את שלל ההיבטים:  "ברור לי גם שבסופר השכונתי, מחירי הבשר והירקות – שנת שמיטה – יקרים יותר מאשר בשכונות אחרות, אבל זה מתאזן עם הממתקים הגנריים והמבצעים למשפחות ברוכות ילדים, והגם שכשרות מהודרת איננה חלק מסדר היום שלי, הסוּפר המקומי דווקא כן: מקל ההליכה שלי מזמין הצעות לסיוע שכמותן לא היו לי מעולם בשכונות חילוניות, בהן אני נאלצת להסביר לקופאית במבוכה שאני צריכה עזרה באריזה כי יש לי רק יד אחת פנויה: כמה פעמים שמעתי "זו לא בעיה שלי גיברת", אתם לא רוצים לדעת. מעולם לא כאן, במקום שהשכונה חרדית – והשכנים נאים."

החינוך החרדי גם הוא לא נעלם מעיני המבקרת:"הווה מקדים שלום לכל אדם", הם מלמדים את ילדיהם – והללו עושים זאת בטבעיות, והנה לכם ההבדל המהותי ביותר בין ילד חילוני ישראלי – לבן גילו החרדי או הדתי. אלה האחרונים, יש להם תודעה של זולת. הם לא חושבים שהם לבד בעולם ושהם מלכי העולם, והם לא צורחים "תקני לי" ביושבם בעגלה של הסופר", ומאבחנת: "הבדל מהותי אחר, אם תרצו, הוא בשמות החיבה שאמהות נוקטות כלפי עולליהן. מזה: מי גאון של אמא, מי נסיך? ומזה: צדיק של אמא. צדיק צריך להוכיח את עצמו במעשים. נסיך – ממש לא. הוא נולד כזה, ומותר לו להתנהג בדיוק כמו שהוא רוצה, והוריו – נתינים צייתנים בממלכתו – "זורמים עם הילד"." היא מוסיפה את דבריה של ילדתה על השכנות החדשות מהן נרתעה בתחילה בגלל לבושם השונה עד שגילתה כי "הן כן אופנתיות ואפילו יודעות שמות רבים של מותגי איפור, אלא שהן מתאפרות "נורא בעדינות"."

ומלמד מסיימת: "מה שאני לא מצליחה להבין – ובעצם, לא הבנתי מעולם – הוא ההתנגדות העזה של רוב החילונים לחיות ככה, בפאתיה של שכונה חרדית. שקט יותר, בטוח יותר ומנומס יותר מן המעוז החילוני ההטרוגני שבו חייתי לאחרונה בנהרייה.

מה רע? רק הפחד, ואת הפחד, כידוע, ממגרים בהתנסות הדרגתית. כמי שלא פחדה מעולם מפני חרדים או בני אדם בכלל, אני פשוט נהנית לחיות כאן. וכן, גם אני מקדימה שלום לאנשי הבניין. גם אותי חינכו ככה, פעם, לפני שכולם שנאו את כולם".

 

7 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אז אנחנו כבר לא צריכים להצטדק שאנחנו הכי טובים? זה כבר ברור? יופי.

    איריס |
    הגב
    • נו ו….מה?? העיקר שהם מאושרים!!!ככ קל למצוא אהבה???

      משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
      הגב
  2. ממש אידיליה!!ב"ה עם ישראל יחזור בתשובה מתוך בחירה העולם יהיה הרבה יותר יפה

    אופירה |
    הגב