כשחושם איחל 'מזל טוב' ביארצייט

לכבוד יום העצמאות מאמר מאת הרב דרוקמן רבה של קריית ק. מוצקין על אתחלתא דגאולה..

"ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה", נקרא השבוע בפרשה. מדינת ישראל לא מהססת להכיר בתועבות רח"ל, נותנת להם גושפנקא חוקית, ואף מאשימה ב"הסתה" מי שמתריע כנגד החרפה הזו.

העובדות האלה עדיין לא מבלבלות ולא מפריעות ללא מעט יהודים שומרי מצוות, מכח האינרציה אולי,  להמשיך ולהגדיר את המדינה כ"אתחלתא דגאולה", ואף, לא פחות, כ"יסוד כסא ה' בעולם" (!)

 

אין זה סוד שמאד קשה ליהודי חרד את ה' (ואני מתכוון לחרד וירא  ה' באמת, ולא 'חרדי' כתוית פוליטית-חברתית) שלא להעלות חיוך של מבוכה (או מרירות) נוכח האבסורד הלזה.

 

*****

 

ניסיתי 'להיכנס לראש' של חסידי "יסוד כסא ה' בעולם", נטלתי כמה מהעלונים המופצים בימי "אתחלתא דגאולה" בבתי כנסיות,

עלעלתי  בחפזי בכמה מאמרים של הוגי הדעות שבמחנם, ובשורה התחתונה, לא מצאתי חידושים מיוחדים, מעבר לידועים משכבר שנים.

סטאטוס קוו בהשקפה: לא היה החרבת גוש קטיף, חברון לא נמסרה לערבים, השבת נשמרת בתל אביב, מחנות צה"ל מיוסדים על קדושה וטהרה. בהמנון התקוה אין כפיות טובה כלפי מעלה – ההמנון רצוף שבח והודיה להשי"ת, כידוע וכמפורסם, הכל ב"ה בסדר. איילת השחר של הגאולה הולכת ומפציעה, ויש המגדילים לומר וקובעים, שאנחנו כבר "בתוך הגאולה" (ואינני מגזים).

 

*****

 

הבה ונניח לרגע לצד את הסארכזם;שוב,  הנימוק הידוע והמרגלא בפומהון המדבר על "נשמת האומה" – הטוב הפנימי והעמוק שיש בכלל ישראל, דבר נכון לכשעצמו, אבל המסקנה, אוי המסקנה; החושך הרוחני בה שרויה המדינה, הוא אינה סיבה לאכזבה, אדרבה; כפי שלטענתם, מבואר בספרי מחשבת ישראל, דווקא בתוך החושך – מתרקמת אורה של גאולה, מתעצמת עוד יותר "נשמת האומה".

ומכאן, מה אתה טוען? כי בשם הדמוקרטיה ובחסות "חופש הבעת הדעה" יש לאפשר לעיתון אנטישמי כמו "הארץ" להסית, להדיח, להשמיע טיעונים אנטישמיים? אז אומרים לך; אל תתייחס לחושך הזה. בפנימיות יש כאן אור. זה שהצבא הפך למוקד לגרוע מכל מבחינה מוסרית (ומפני הרחק מן הכיעור והדומה לו – לא נאריך), הרי לך רק הוכחה נוספת כי הגאולה מתחילה לבצבץ.

 

אמרתי לליבי, שאחת ולתמיד, יש 'להיכנס לנעליים' 'לחדור לראש' של היהודים התמימים והטובים האלה, ולעשות, עכ"פ, בקצירת האומר, עם כל הכבוד הראוי, סדר בדברים.

 

*****

 

וזה החלי: בספרי מחשבת ישראל, ובתורת החסידות בפרט, מבוארים בהרחבה ההבדלים בין המושג "יחודא עילאה" (הסתכלות 'מלמעלה למטה') למושג "יחודא תתאה" (הסתכלות 'מלמטה למעלה').

 

מצד "יחודא עילאה", העבריין, למשל, יונק את חיותו מניצוצות מאד גבוהים, כך מבואר בספרי הסוד, ולפיכך כשבעתיד הוא יעשה תשובה – יחשפו ויתגלו ניצוצות אלה,  ואז, מבחינה מסוימת הוא יהיה יותר גבוה מצדיק.

 

ברם עתה ועכשיו: בהסתכלות הלכתית של "יחודא תתאה" – עבריין הינהו, והוא פסול לעדות.

 

כשיולדת יושבת על משבר וצירי לידה  אוחזים בה ומצערים אותה, צריך לכאורה לומר כעת "הלל" – שהרי מכאוביה אינם אלא ביטוי ללידה ההולכת ומתרקמת, ול'מזל טוב' שיהיה  בע"ה בקרוב.  זה נכון מצד "יחודא עילאה".  אבל בהסתכלות של  "יחודא תתאה" – במצב הנוכחי, קודם וטרם שילדה, צריך לומר עליה פרקי רחמים, ולא כעת הזמן, לפזז ולפזם פסוקי הודיה.

 

דוגמא נוספת; מבואר בספרים הק' כי בשבעת ימי אבלות ל"ע מאירים אורות מאד גבוהים: כך זה בהסתכלות של "יחודא עילאה". אבל, מי שבמקום להתאבל – ירקוד נוכח אותם אורות גבוהים, אינו אלא 'אכזר', כהגדרת הפוסקים, שכן, ההלכה מתחשבת ב"יחודא תתאה", ונכון לעכשיו זהו מצב של צער ואבל.

 

והדוגמאות על דרך זה הן רבות.

 

*****

 

גם בזמן חורבן בית המקדש, מספרים לנו חז"ל במדרש,  שהתנוצצה  כבר אז ה"אתחלתא דגאולה", כך זה מצד "יחודא עילאה", היינו, שהפוך על הפוך; בשיא החושך מתרקמת אורה של גאולה, אמנם  עקב כך, לא אומרים 'תחנון' בתשעה באב, אבל האם לאור  זה ניסחף ונרקוד  בתשעה באב?

 

וכבר היו במהלך ההיסטוריה של עם ישראל כמה "אתחלתות" (כמו בימי שלמה המלך "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו"), אבל האם זו ה"אתחלתא דגאולה" כפשוטה ופשוט כפשוטו אליה אנו מייחלים?

 

אפילו עם בריאתו של העולם, כאשר התורה מתארת את חשכת הגלויות "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני התהום" מוסיפה תורתנו הק': "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" – זה אורו של משיח (כדרחז"ל). הרי לנו "אתחלתא דגאולה" לפני 5,777 שנה!

 

וברוח טובה;  וכבר סיפרו הני בדחניא אודות 'חושם' שהבחין כי הן בשמחת בר מצוה והן בסעודת "יארצייט" אומרים 'לחיים'. והתבלבלו אצלו היוצרות; כאשר נקלע לאירוע של "יארצייט" הוא הרים כוסית ואיחל …מזל טוב, ואילו בבר מצוה הוא העתיר  ש"לנשמה תהיה עליה"…

 

קריאה נכונה של המפה, אי שיבוש דעות, דיאגנוזה נכונה,  הוא יסוד  מאד בסיסי לא רק ברפואה, אלא גם בעבודת ה' של האומה ושל היחיד.

 

*****

 

זאת ועוד, והוא העיקר:

 

כל אחד מאתנו, הזיל מסתמא דמעה בימי המועד בהזכירו בתפילה כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו", כלומר: שסיבת הגלות היא ה"חטאינו", ברם, אסור להתעלם גם מהמסקנה, והיא; ביטול הגלות בא על ידי תיקון ה"ומפני חטאינו".

הנביא כידוע מקונן ומתרעם על בלבולים שבין "חושך ל"אור" הקיימים בעם. ולכאורה, מה אכפת לנביא שליהודים יהיה 'טוב על הלב' וירגישו שהם מצויים באור?

 

אלא, כשרואים נכונה את המציאות, כשלא מתבלבלים, ובראיה הלכתית  הנובעת מהסתכלות של "יחודא תתאה" יודעים את האמת הלא נחמדה  כי עדיין לא נושענו –  כשהדיאגנוזה ברורה, מתחברים לקרקע המציאות ("אורות בכלים" בלשון החסידות) – מביא הדבר בהכרח שמגבירים ביתר שאת וביתר רצינות את המאמצים לתיקון סיבת הגלות, והיא, כאמור, ביטול ה"ומפני חטאינו".

 

"ידיעת המחלה – חצי תרופה",  אומר הפתגם הידוע, וכשההנהגה של הכלל והפרט היא ברוח זו – מכשירים בכך את הדרך לרפואה, ולהיות ראויים ל"קץ מגולה" (והסימן ל"קץ מגולה"  שאפילו  עצי סרק בארץ ישראל יתנו את פריים, כפי שפירש המהרש"א בסוף כתובות. נא לשים לב: לא סתם עצי תפוזים של מותג 'ג'אפה'  וכרמים בראשון לציון –  הם סימן לקץ מגולה, אלא דוקא עצי סרק שיתנו פרים. כך כמור, לפי המהרש"א) , וכך זוכים ל"אתחלתא דגאולה" וכפסק הרמב"ם בהלכות מלכים, שזה יתקיים כאשר "יקום מלך מבית דוד", הלא הוא מלך המשיח,  ויגאלנו גאולה שאין אחריה גלות, ועינינו רואות ושמחות!

 

5 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. כידוע שהנצי"ב רבו של הראי"ה קוק התנגד להדפסת הספר של הרב ריינס, בגלל שזה האחרון טען שהעליה לארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה".

    ובאותו ענין:

    מי קובע איזה פירוש של המהרש"א הוא הפירוש העיקרי?

    כשלמדנו בישיבות ההסדר למה תמיד העלימו מאיתנו את הפרטים הנ"ל?

    ד. אבי חיים |
    הגב
    • לפי דבריך כבר לא צריך להטיל ציצית בבגד, כי יש מפרשים על דרך הדרוש "ועשו להם ציצית – שיעשו להם הצצה וראיה רוחנית, וכמש"כ מציץ מן החרכים",
      אז בגלל שיש ביאור על דרך הדרוש – יש למישהו רשות לבטל את הפשט?! – הרי זה "חוצפא יסגא כלפי שמיא".
      וכי אתה לא מבין לבד שפשט הגמרא הוא שכאשר הרי ישראל יתנו פירות – זה סימן לקץ הגאולה?!

      י |
      הגב
    • הנצי"ב רומז בשני מקומות – ששיבת ציון בדרך טבעית – היא אתחלתא דגאולה
      *
      וזה לשונו (בהעמק דבר בראשית יג, יז): "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. אמר לו שנית מתנת הארץ, היינו אחר שיענשו גם זרעם ועתה יהיו גולים ונתמעטים, ישובו לארץ ישראל וישבו בה, אבל לא באותו אופן שישבו בראשונה בימי יהושע שאז נתקיים כי כל הארץ אשר אתה רואה, שישראל לא בנו בתים ומצאו הכל לפניהם, אבל בגאולה השניה והשלישית נדרש אברהם אבינו להתהלך בארץ, וכן יהיה בשוב הקב"ה את ישראל לארץ הקדש יהיו מוכרחים לבנות בתים ולעשות הישוב בעצמם. אמנם אמר ה' התהלך בארץ ולא אמר לך בארץ, אלא משום שהיה הליכת אברהם בכל הארץ לא בדרך הטבע אלא בכח אלוקי, כך יהיה ישוב הארץ ע"י ישראל אבל בעזר אלוקי כמו שהיה בימי עזרא שבנו בעצמם הבתים וככה יהיה בגאולה העתידה בב"א".
      *
      וכן במכתב (הובא בספר שיבת ציון ח"ב עמ' 5) הוא כותב את אותו רעיון הלכה למעשה לימיו וזה לשונו: "והננו מאמינים בהבטחת ה' לאברהם אבינו "כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה. קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג).
      מתחלה אמר ה' אשר בראיה יקנה אותה, ואח"כ אמר שיתהלך בארץ ובזה תנתן לו הארץ, והראיה ע"ז כי בירושה ראשונה ע"י יהושע בן נון לא נצטוו להקדים פעולתם ולעשות ישוב הארץ טרם בואם, ובבואם מצאו הארץ מיושבת בכל טוב.
      אבל אחר שהיה הגלות ויתקיים בנו: "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" שהכל דשים עליהם, ואמר ה' עוד "אשר לא יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה", פירושו, שכמו שישנה שעה שאפשר למנות את עפר הארץ, היינו בימות הגשמים שעפר הארץ נעשה גושים, ככה גם זרעך ימנה, היינו בעת שהצרות מתרבות ונשאר אנוש מעט מזער – בעת ההיא, קום התהלך בארץ וכו' היינו בביאה שאחר הגלות, עלינו להתהלך בארץ ולעסוק בישובה טרם נזכה בה ב"ב". עכ"ל במכתב המובא בספר שיבת ציון.

      י |
      הגב
    • הנצי"ב רמז שדעתו שאנו היום באתחלתא דגאולה, ורק יש סיבה צדדית שאינו רוצה שיפרסמו את זה בזמן שלטון הגויים:
      והא לך לשונו (אגרות הנצי"ב, ב"ב תשס"ג, אגרת ק"ז): אבל בזמן הזה שאנו כבושין בגולה וגזרות מתחדשות, אסור לנו להזכיר רעיון של גאולה בענין ישוב הארץ, דבלי ספק ישמעו התוגר ושריו דישוב הארץ ע"י ישראל אתחלתא דגאולה היא, ויפריע ח"ו עיקר הישוב, ושארי מלכויות יחושו לדבר ויגזרו גזרת המן ר"ל, וחלילה לנו להראות בעסק הישוב סימני גאולה, ורק העיר ה' בלבנו להשיב שממות הארץ ולעשותה לישוב, ויותר מזה לא ידענו מאומה, ואין לנו לדבר בזה אלא לחכות בלב ולהאמין לגאולה באיזה אופן שירצה לפי מעשיו, על כן איני מסכים לשוב ולהדפיס ספר "דרישת ציון" שיש בו סכנה לכל העסק".

      י |
      הגב
  2. המהרש"א הזה הוא רק פירוש שני על דרך הדרוש, והפירוש הראשון של המהרש"א העיקרי הוא, שבזמן הגלות ארץ ישראל עוצרת פירותיה, וכמש"כ "והשימתי אני את הארץ", ואם אנו רואים שיש פירות – זהו קץ המגולה.
    וכבר בשנת תרל"ג, בזמן שרוב הארץ היתה שוממה, ורק מקומות בודדים החלו לפרוח, בעיקר ביפו ובסביבותיה, אמרו הג"ר אברהם שאג זצ"ל, ותלמידו המובהק הגרי"ח זוננפלד זצ"ל רבה של העדה החרדית בירושלים, שזהו ממש 'קץ המגולה' ('האיש על החומה' חלק א, עמוד 130).

    י |
    הגב