כשחנוך דאום התגעגע לישיבה

חמש אחה"צ יום שני. הטרמפיאדה המפורסמת ביציאה מכפר עציון, נטולת כל גינוני סלב', נראית כמו עוד אלפי טרמפיאדות אלמוניות אחרות הפרושות ברחבי הארץ – ישי לפידות מביא את רשמיו מביקור ב'מקור החיים'

חמש אחה"צ יום שני. הטרמפיאדה המפורסמת ביציאה מכפר עציון, נטולת כל גינוני סלב', נראית כמו עוד אלפי טרמפיאדות אלמוניות אחרות הפרושות ברחבי הארץ.

שלט קטן מוצב סמוך לסככה – "למען ביטחונכם ובטיחותכם אנא עמדו על המדרכה ולא על הכביש, ונשמרתם מאד לנפשותיכם"…

בריסטול גדול וצבעוני נתלה על דופן התחנה. "אוהבים אתכם, שמרו על עצמכם". על מסגרת המתכת הצהובה ליד סטיקר של "נמאס מהחמאס", רשם מישהו בטוש אדום "תן חיוך הכל לטובה"…

דוידי פרל, ראש המועצה שבא להקביל את פמליית שר התקשורת אליה הצטרפתי, מסביר לשר כי השלט של 'אגד' המתנוסס בגג הטרמפיאדה אינו אקטואלי. "אין כאן שום קו"

"שום קו מכאן למרכז?" שואל ארדן. "שום קו מכאן לשום מקום בשפלה" עונה דויידי, "קו התחבורה הרשמי כאן הוא טרמפים…"

ארדן מבקש משמרית, העוזרת המסורה, לרשום את הדברים. בהמשך, בראיון מאולתר לערוץ 10 הוא ינופף בנתון הזה כלפי המצווחים על "אשמת חוסר הזהירות" של הנערים.

אנחנו בדרכנו לישיבת "מקור חיים" הישיבה בה לומדים גלעד ונפתלי, שניים מהנערים שהפכו ביום חמישי שעבר לילדים של כולנו.

ארדן הוא חבר קרוב, ואני הייתי זה שביקש להצטרף.  הלב בער מיום שישי בבוקר, חוסר תיאבון בסעודות השבת ומועקה גדולה בלב. במוצ"ש סימסתי לו: "אם נוסע למשפחות או לישיבה, אנא צרפני". בשני בצהריים, מיד בתום ישיבת הקבינט יצאנו מירושלים ל'גוש'.

"מקור חיים", או 'מקו"ח' בלשון החבר'ה, היא ישיבה ציונית דתית המחנכת ברוח חסידית.

נשיא הישיבה הוא הרב עדין שטיינזלץ. ביום חמישי שעבר יצאו מכאן גלעד ונפתלי בדרך הביתה, לשבת.

מיד בהכנסך למתחם הישיבה אתה חש שהגעת לאחד מאותם המקומות בהם המושגים "טוהר", "תמימות" ועדינות נפש – עדיין שרירים קיימים…

את פני השר מקבלים פנים נעריות, שואלות וסקרניות של תלמידי הישיבה, אבל גם הפאות המתבדרות ברוח הערב לא מסתירות את הסערה הגדולה שעוברת כאן על כולם.

ראש הישיבה, הרב דב זינגר לוחץ בחום את ידו של השר.   מראהו של הרב מרשים. עיניו מאירות, מבטן חכם, שערו לבן, זקנו הארוך לבן אף הוא, גם הכיפה הגדולה על ראשו.  אם אליהו הנביא יגיע מקרב הציונות הדתית, כך הוא ייראה, הרב מספר לנו בקצרה על הלך הרוח בישיבה, על סדרי הלימוד שמנסים להישמר למרות הטלטלה העזה, ועל התלמידים שהורשו לחזור לבתיהם אך מתעקשים להישאר כאן ביחד.

אנו מוכנסים לספריית המחשבים של הישיבה שהפכה ל'חדר חדשות'.  כוח של "גלי צה"ל" כבש לו פינה מתחת ללוח הלבן עליו משורבטים בטוש שחור זמני כניסת ויציאת מועדי בחינת הבגרות בביולוגיה שמתקיימת למחרת.

ארדן מתיישב וחובש את האוזניות.  מול שולחן השידור תופסים נערים כיסאות ומתיישבים בשקט, מביטים בסקרנות איך הדבר הזה שנקרא 'ראיון מהשטח' עובד במציאות…

ארדן הוא איש 'דוגרי', אחד שלא יודע להתייפייף, הוא נותן את כל מה שיש לו לשאלות של ניב רסקין מהאולפן. לא בורר מילים, לא מתנצל, לא מטייח.

"כן, אני מאמין שזו בושה גדולה שבעת כזו, אנו נדרשים לשאלות של 'האם היו צריכים או לא צריכים להזדקק לטרמפים' – הוא סונט במגיש, "בשעה כזו אנו חייבים לתת את כל מה שיש לנו בכדי להתאחד, לשלב כוחות ולהחזיר את החטופים הביתה. אני מבקש מכם,  תפסיקו להסיט את סדר היום לאפיקים של הלקאה עצמית".   ארדן גם מנצל את הבמה הרדיופונית למתן דעתו האישית בדבר השכן החביב:  "אני תמיד טענתי שאבו מאזן הוא ערפאת עם חליפה גזורה.  זה אותם אנשים, אותה כוונה, אותם מעשים… אל תטעו בהם"

 

לאחר מכן מכניסים אותו ל"אוצר הספרים", חדר קטן עמוס בספרי קודש.

על קיר העץ, לוח שקוף שעליו מוטבעות המילים: "ריהוט האויצר נתרם לעילוי נשמת סגן מתניה צנוירט ז"ל, איש אמת בעל חסד, קצין למופת ומקדש שם שמיים למען העם והארץ"

ראש הישיבה, מבקש מהשר לשוחח עם חבריהם של אייל ונפתלי לכיתה. למרות שהעוזרת של השר מסמנת כי זמננו קצר, ארדן – בוגר ישיבת 'נתיב מאיר' – מרגיש בבית, מניח את ליבו על השולחן, כולו נינוחות וזמינות לנערים.

מרגש להאזין לשאלות של החבר'ה אשר בעיקר מבקשים עצה שר התקשורת על כיצד משפרים את הדעה הציבורית הפוגעת והמעליבה על ציבור המתנחלים.

לפתע ראש הישיבה שולח בי מבט מחייך, ומציג אותי בפני הנערים. מבקשני 'לתת משהו' לחבר'ה. אני קצת נבוך. אבל מאחור צץ נער שחור בלורית עם גיטרה, מבקש ממני סולם מתאים.  הצלילים מתפשטים בחדר, המוזיקה עושה את שלה….  "ברכנו אבינו כולנו כאחד…" שרים כולם ללחנו של ר' שלויימה….

האווירה משתנה, העיניים עצומות לרווחה, הלב נודד למחוזות אחרים, המוזיקה מעצימה את כל הרגשות שכולנו כל כך מתאמצים להסתיר בימים האלה. באוויר תלויים מעל כולנו תמונת פניהם של גלעד נפתלי ואייל…."כולנו כאחד באור פניך…"

 

אתנו בפמליה גם העיתונאי חנוך דאום תושב האזור ואיש מוכר בגזרה. דאום הוא 'טיפוס'.  כשבורא העולם חשב על המושג 'ציניות', חנוך נולד.

הצצתי עליו כשהנערים שרו ברגש את 'עלה קטן' ו"היא שעמדה", מסיכת ה"לא מתעניין" המונחת באורח קבע על פניו, נעלמה.  "הם הצליחו לרגש אותי", הוא מתוודה באוזני בדרך חזרה. "זה החזיר אותי באחת אל ימי הישיבה שלי… אני מתגעגע אל האמונה היוקדת הזו".

זו כנראה הדרך של האיש לכסות על הלב המתהפך שלו. אני מכיר אותו היטב, איש רגיש עד כאב שמוצא פורקן בכתיבה גועשת ולא תמיד מעודנת בכדי לשחרר עבר כואב, פחדים ומהפכים.  אין לי ספק ששיגרת חייו המטולטלת נסדקה גם היא בחמישי שעבר.

 

וכשמכונית ה"אאודי" המשוריינת נכנסת למתחם הכנסת כשאנו שבים לירושלים, אני מעז ושואל את השר – "תגיד, כמה אתה מצליח לצאת מחליפת השר הרשמית שלך בביקור כזה ולתת דרור למה שבאמת עובר לך בלב?

הוא לא עונה, רק מביט בי במבט עצוב… העיניים שלו אומרות לי הכל.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.